מכתב 4 - צפורה! (מאירוב-שרת) - 24.3.1916
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 4 - צפורה! (מאירוב-שרת) - 24.3.1916
כותרת משנה  דמשק, ע"ש [ערב שבת], י"ט א"ב [אדר ב] ע"ו

 

דמשק,  ע"ש [ערב שבת],  י"ט א"ב [אדר ב]  ע"ו  [24.3.1916]

 

צפורה!

 

את מכתבך קראתי. ויותר משקראתי את הכתוב קראתי מבין השורות; לפעמים מה שלא נאמר חשוב מן הנאמר. והמילים שבסוף לאחר החתימה, הלא הן העיקר, וכל המכתב לא בא אלא להפיג את העצבת, הלא כן?

כך, צפורה. יש רגעים שאני סוקר את העבר הקרוב כל כך ונדמה לי הכל כה רחוק, עטוף ערפל תכול, טובע במרחב; ומוזרה נראית לי המחשבה, שבדברים כה פרוזאיים, כלירה כסף, ויום ולילה זמן, אפשר להשיב את הכל ליָשנוֹ. וברגעים אלה, בחושי את המרחק, מרגיש אני אותך כה קרובה אלי ושוכח אני את ייסורי ייחוסינו ואת מלחמותי התמידיות בעצמי, אם ללכת אליך או לחדול.

 טוב את עושה בכותבך, תודה לך. לאחר ריצה מבוהלת יום תמים ממשרד למשרד ובלבול מוח בערבוביית השפות, ולאחר דרך ארוכה ארוכה ברחובות העגומים של דמשק ממרכז העיר לרחוב היהודים, נעים לבוא הביתה ולמצוא ערימת מכתבים שאפשר לקוראם ולחזור לקוראם, לשימם בכיס ושוב להוציאם ולעיין בהם עד לאין שובַע, מכתבים שלא הכתוב בהם העיקר, אלא הם עצמם, הידיים הכותבות והעיניים המלוות את העט הן העיקר.

 כך העניין. אם יעניינך הדבר - הריני לבשרך כי זה עתה שבתי מן הביקור השלישי אצל השר הגדול.[1] בעיני נעשה הדבר כבר חול, וכך צריך הוא להיות. בחיי חדש ומעניין ביותר אָיִן. עבודתי רבה בימים האחרונים וסופגת את כל מרצי וזמני. איני קובל, לא משום שיש בזה הנאה של פיטורים מעבודת צבא קשה, כ"א מפני שהכל לתועלת לי לעצמי. יש קצת חיכוכים אישיים ביני לבין "אדוני".[2] הוא אדם קשה וקפדן וגם אני איני מן הרכים ביותר ובענייני כבוד איני שם לב למרחק גילים ומעמדות, וע"כ יש לעיתים רוגז, אבל אין זה נורא.

 בזמן האחרון מתגנב בלבי חשד נסתר, שעניין הישארותי במשרתי לא יצליח ושאהיה מוכרח לנוד לבעל-בק. מובן שאין זה רציונלי, אבל אחר קבלי מכתב מדב, שלמדתי ממנו את מצב הרוח השורר במחננו, החילותי שוב להאשים את עצמי באי מוסריות ולחטט במצפוני.[3] מובן שלא אקפוץ לתוך הים, אלא, אם לא יעלה הדבר - לא יהא איכפת לי כל-עיקר ובלב שלם אלך לבעל-בק עם כל החברים.

 מחר אתחיל בפעולות בנוגע לסידור עניין הצבא. אני מקווה להיות בפסח בבית ולו גם יומיים שלושה - ליותר א"א יהיה לבקש חופשה, כי באמת אין יום שמציאותי לא תהיה הכרחית. אי לזאת,[4] אתאמץ לבוא.

 מראש אתנה איתך: ביום א' י"ג ניסן משעה 10 בערב והלאה תחכי לי.

 סוף המכתב לא היה כראשיתו. אין זה בידי - בכלל איני רציונלי במכתבים ידועים.

 

שלום לך, משה

 

                                                                                                                       כ"א אדר ב'  [26.3.1916]

 

בנוגע לאמצעי משלוח המכתבים. האמיני לי, כי גם אני סובל מן ההכרח להשתמש בעזרת אחרים, אבל דרך אחרת אין. בדואר אל תשלחי. הצנזורים היהודים הם מכרַי, הבינות?



[1]  ג'מאל פשה.

 [2]  ג' וילבושביץ.

[3]  במכתב מ-12.3.1916 לאחיו יצחק בדמשק, ובמכתבו מ-17.3.1916 למ"ש בדמשק, נדרש דב הוז לבעיית הגיוס ולאפשרות להיפטר ממנו ע"י השגת משרה מתאימה, מעניקת "וסיקה", למשל אצל אהרון אהרונסון, שניהל באותם ימים מטעם השלטונות העותמאנים את המלחמה במכת הארבה. משרה זו, אומר ד"ה לאחיו, היא "אַחְסַן [טוב יותר] מ[עבודה אצל] וילבושביץ שלך. פה אומנם שכחו כבר, כי קוראים לצבא. הניחו לנו ונגמר, אך הן אפשר כי בכל יום יחזור הדבר שוב פעם" (אמ"ש; גרא עמ' 110). ובמכתב למ"ש: "על דבר הצבא כתבתי ליצחק. [---] מצב רוח של ערב מאורעות חשובים הנהו מדכא קצת תמיד. מחכים ומחכים לאיזה רגע חשוב [---] בכל אופן, אנו עומדים מוכנים לדרך ובמצב כזה אין לכתוב. [---] [יוסף] כרמין וברצ'יקו [יצחק ברצ'נקו] כבר התגייסו ונסעו [לבעל-בק] בלי פרוטה וזה אינו נעים ביותר" (אמ"ש; גרא, עמ' 112), ב-16.3.1916 רשם מב"ה ביומנו: "43 צעירים משתי המחלקות העליונות [מחזורים ד', ה'] נקראים לצבא וצריכים לעורר השתדלות לדחות את הדבר עד אשר יגמרו התלמידים את לימודיהם. דוד ילין עורר השתדלות כזו בדמשק לטובת תלמידיו (בסמינר למורים בירושלים] אבל לא הספיק לצרף גם את תלמידי הגימנסיה היפואית" (עמ' 259). נקיפות המצפון שחש מ"ש, בעודו חוסה במשרדו של ג' וילבושביץ בדמשק, מתחוורות על רקע השתלשלויות אלה.

[4]  במשמע אף על פי כן.

 

העתקת קישור