יום ה',  4/2/1954

כל היום לא יצאתי מפתח דירת ארעי החדשה שלי ברח' הירקון. באתי לתל-אביב ונסתגרתי כדי להיחלץ ממשבר הניירות שנוצר אצלי עם התגבבות עצומה של תיקי חומר בלתי-מבורר - פרי ההזנחה של עבודה משרדית שוטפת בשבועות המו"מ הקואליציוני.

אבל הטלפון לא חדל לצלצל. פוריה ישבה במשרדי בקרייה ושימשה לי מקשרת עם העולם. ברני יוסף טילפן מירושלים - הוא וגולדה סבורים כי אין ללכת לוועדת השרים הכלכליים בעניין חב' החשמל בלי התייעצות פנימית עם חברינו בוועדה המרכזת של ההסתדרות. התחלתי מחפש את אשכול והנה הוא בוועידת המושבים בבאר טוביה. מצאתיו שם וקבעתי ישיבה להערב בדירתי.

בא לבקרני רג'י [מרדכי] קדרון [סגן הנציג הקבוע של ישראל באו"ם], שהגיע לארץ לפני ימים אחדים לרגל מות אביו ועכשיו הוא חוזר לניו-יורק. סיפר על עליית קרנו של אייב הרמן, בייחוד בציבור היהודי, על הצטיינותו המובהקת כנואם ועל כל הדר אופיו של האיש היקר מרבבה הזה, שלו ושל אשתו [זינה]. מנוי וגמור עמו לחזור לארץ הקיץ. במי אחליפנו? נתן לי תיאור מדויק ממצבו של אוברי שעצבנותו לרגל מתח העבודה ועומס האחריות היא במעלה תלול.

ישבתי רוב הזמן ביחידות כשאני טורף ומחסל תיק אחר תיק ורואה בסיפוק נפש עמוק בעלייתה המתמדת של ערימת הניירות המבוררים.

לתה הזמנתי את דודיק החמוד שלנו ורעייתו מירה. תענוג היה לראותם יחד. רק שניהם נראו לי כחושים יותר מדי.

ב-10 בערב החלה בביתי ההתייעצות על חב' החשמל: אשכול, יוסף, גולדה, נפתלי, [פנחס] ספיר, נמיר, בקר, [ירוחם] משל. ישבו עד חצות וחצי. מילאו את החדרים עשן וצעקה. בסופו של דבר קיבל יוסף את הדין. עם צאתם נדמו הצעקות, אך העשן עמד בעינו. פתחתי את כל הדלתות והחלונות ויצאתי החוצה לטיול לילה עד שיתאווררו החדרים ואוכל לישון.