יום ד', 10/2/1954
מ-8 בבוקר עד 12.30 ישיבת הממשלה שלא מן המניין, כולה על התקציב. מערכה נפתלת ועיקשת בין אשכול בעזרת גולדה ולבון ובין "הכלליים", אשר הצלף העיקרי בהם היה [יוסף] ספיר והמנצח על המערכה בהרמת יד ראשונה ובמשלוח פיתקות דירבון - סרלין. עמדת "הכלליים" הייתה תערובת של דמגוגיה וריאקציוניות, עטופה כולה במעטה של דאגה למשק הכספים של המדינה, למניעת אינפלציה, לשמירת יציבות המטבע ושאר עקרונות נעלים. אבל עמדה זו הייתה עובדה ניצחת, האווירה בשורות "הכלליים" בכנסת ובארץ עוד גרועה ממנה, עיתונות הימין כולה מורעלת ומסיתה, הקואליציה כיציקת בטון שטרם נתייבשה ומכה אנושה עלולה לפוררה והיה כורח בחתירה לפשרה כלשהי, לפחות להמתקת הניגוד. בשלב מסוים חלה מעין נסיגה מצדם: לבון הציע שינוי גירסה להצעה של ספיר על שיטת הקיצוצים - או מניעת ההתרחבות - וסרלין הציע לבחור בוועדה שתבחן אפשרות של הבאת שתי ההצעות למכנה משותף. כתבתי פתק לאשכול כי יש כאן אולי פתח למוצא מוסכם אך הוא התעקש להביא לידי הצבעה סופית על התקציב דווקא היום. לגופו של עניין, מבחינה ממלכתית כללית, הוא צדק בהחלט יען לפי הלוח הפרלמנטרי כבר כלו כל הקיצין, אבל יש היגיון של תבונה מעל להיגיון של צדק ואילו התעקשתי בכמה מהשלבים המכריעים של המו"מ הקואליציוני לגמור דווקא "היום", הייתי מביא את הדברים עד משבר וכישלון ולא לידי הסכם. נערכה הצבעה על הצעת סרלין והצבעתי במפגין עם "הכלליים", אשר גם רוזן הצטרף אליהם. חברַי ואנשי הפוהמ"ז הצביעו נגד. משנדחתה הצעה זו חזרו "הכלליים" להצעותיהם הקיצוניות והתקציב כולו נתקבל בקולות מפא"י והפוהמ"ז נגד "הכלליים" ורוזן. כיושב-ראש לא הייתי מוכרח להצביע ולא הצבעתי. הישיבה השאירה משקע כבד ביותר ובחללה ניסרו ברקים של התפוצצויות. אמרתי לחברים עם סיומה כי הקואליציה על סף התפרקות.
ניגשתי למשרד לדקות מספר. יש סבך גדול בשאלת הוועידה עם ירדן. כאן ספקות רציניים אם כדאי לנו ללחוץ לכינוס הוועידה - הצבא מתנגד לחלוטין וגם אנשי משה"ח מלאים פקפוקים - ואילו אבא לשיטתו, מושך בהיגיון הדיפלומטי ומתעלם משיקולים מציאותיים. הוא עמד לראות את מזכ"ל או"ם מחר והברקתי לו מתוך הישיבה לדחות את הפגישה ליום ב' למען יהא סיפק לקיים כאן התייעצות רצינית אם בממשלה או בוועדת שרים או לפחות ביני לבין לבון. אספתי את כל הניירות הנוגעים בדבר לחבר מברק מפורט לניו-יורק.
מהמשרד ללוויה. של ד"ר [אברהם] פרוז'ינין [מוותיקי רופאי קופ"ח בירושלים] ששבק חיים בן ע"ח. צפורה טילפנה לי ושאלה אם אגש. בראשונה אמרתי לאו, מקוצר רוח ומטירדה ממארת, אך משהנחתי את השפופרת נזכרתי איך בדק אותי פעם זקן נפלא זה ואיך קבע הראשון את הדיאגנוזה של אולקוס ואיזו רוח טובה הישרה עלי עם הבשורה הרעה - וטילפנתי שוב לצפורה כי אבוא. נפגשנו ליד הבית ברח' אבן עזרא בתוך הקהל שהצטופף. ראיתי את אחד הבנים שקרא לי מייד "משה" והתפלא כי הכרתיו: חבר מעוז לשעבר, נמלט משם בעוד מועד, לפני פרוץ ריב הסיעות [מפא"י] ועבר לאלומות. האח השני לומד בקליפורניה.
אכלתי ארוחת צהריים לבדי - צפורה הלכה עם הלוויה.
אחר הצהריים במשרד החוץ מסיבת אנשי המשרד עם חברי הכנסת שהשתתפו בעצרת ובוועידת האיגוד הפרלמנטרי בוושינגטון. פגישה זו נדחתה זה עידן בשל היותי שקוע בחרושת הקואליציה. היה כיבוד ואחר כך התיישבו הכל ופתחתי בשיחה. אחרי דיברו [יעקב] קליבנוב [צ"כ], [יזהר] הררי [פרוג'], הרצל ברגר [מפא"י], [בנימין] מינץ [פאגו"י, [אריה] אלטמן ["חרות"], [גיאורג] פלש [צ"כ], רחל צברי ובבה אידלסון [מפא"י]. היו הרבה שבחים נדיבים לנציגותנו, בייחוד מפי קליבנוב, שאמר בעניין זה דברים נרגשים ומלאי תוכן; הייתה גם תרעומת צרת עין של גאונים שלא הוכרו; היו גם דברי ביקורת נכוחים. תשובתי נדחתה להזדמנות אחרת. עם תום המסיבה שברתי את לבו של צבי אבנון בבשורת איוב על הקיצוץ הקטלני בתקציב משרד החוץ.
חזרתי הביתה בשש והתיישבתי על היומן. נתקבל בידי שליח מכתב מרוקח, כתוב בידו, מלא חרדה - כנה! - לגורל הקואליציה, מתחנן כי אעשה משהו. קראתי את המכתב באוזני אשכול בטלפון, למען תנדוד שנתו קצת ונטכס עצה על המכשלה החדשה מחר.
כל הערב הייתי טרף לחקרי-לב ולנקיפות-מצפון - האם נקטנו בטכסיס הנכון כלפי "הכלליים" ושמא נכשלתי בניהול הישיבה האחרונה. משבר זה מייד עם הקמת הממשלה יבוא כפורענות שאיש לא פילל לה ומלבד יעלוֹ ההרסני במדינה הוא ייזקף בכל כובדו לחובתי האישית.
