יום ד',  3/2/1954

בבוקר השכם אזעקה טלפונית מנמיר על הסתבכות חדשה בין [דב] יוסף ובין עובדי חברת החשמל. דרש התערבות.

נתתי הוראה לפנות לשלוש המעצמות בעניין הדרוזים - לשאול אם יש בידיהן למסור לנו ידיעות שיוכלו להשקיט את העדה הנסערת שבישראל, ואם באמת כצעקתה, ישתמשו-נא בהשפעתן לרסן את שישקלי.

בשבועון המצויר "חיי שעה" רשימה מתקתקה של סאמט עלינו ועל חיי ביתנו, עם תמונות לא רעות, בייחוד אחת טובה של צפורה. התפוצצתי כשראיתי את עדה [גולומב] מוגדרת כ"אלמנת דב הוז" [תחת אחות עדה ומ"ש, רבקה] ושפכתי קיתון על ראשו של סאמט המסכן.

איסר ישב שעה ארוכה.

[אברהם] רוטנברג טילפן מחיפה: הוא מוכרח לבוא לראותי - באו מים עד נפש.

אחר הצהריים הופיע. שוב הוקיעו נוקשותו ועיקשותו של יוסף. טילפנתי לאשכול ואמר לי כי אין לנו ברירה אלא לקבל את תנאי העובדים ביסודם, מאחר שהנהלת החברה כבר קיבלה אותם והממשלה לא תוכל לחזור, כל שכן לאחר שההסתדרות הצליחה להשיג מהעובדים כמה ויתורים חשובים, אבל כדי לתת מוצא ליוסף מוטב להביא את העניין כולו לוועדת השרים הכלכליים ושם להחליט.

לפנות ערב [צבי] אבנון ו[זאב] דאובר [דובר] על תקציב משרד החוץ, לקראת ישיבת השרים הכלכליים כוועדת תקציב בתל-אביב ביום ו'. היגשנו אומדן של 10 וחצי מיליון ואילו האוצר מציע 7 וחצי, שפירושם לא רק מניעת כל הרחבה שהיא, אלא גם קיצוץ ניכר. קפיצת הסכום - בשל חילופי שער המטבע וההתייקרות.

ב-7.30 יצאתי לתל-אביב על מנת להתאכסן בפעם הראשונה ברחוב הירקון 184. כל הערב ישבתי על ניירות.