יום ג',  26/1/1954

 

בעיתוני הבוקר ועוד יותר בעיתוני אחר הצהריים (גם "מעריב" גם "ידיעות אחרונות") שבחים רבים לנאומי, עם ציון החידושים שבו - פנייה לסיעות האופוזיציה לשלום וקריאה לגולה ולתנועה הציונית.

בין תחילת הוויכוח על הבעת האמון אתמול לבין המשכו היום נתקעה הבוקר ישיבת ועדת חוץ וביטחון לדיון על סיום-ללא-סיום של פרשת ערוץ הירדן במועב"ט. היה בירור "ממצה ומקיף", כמובן.

אחרי הישיבה למשרד החוץ והברקתי במפורט לאבא את השקפותי.

קלטנו ידיעה מקאהיר: בשיחת בניקה וויז'יה עם נגיב בקאהיר אמר ויז'יה, כי לדעתו חופשית ישראל עכשיו לחדש את העבודה. סוריה פנתה אל מדינות החֶבר [הערבי] בשאלה - אם תחדש ישראל את העבודה וסוריה תיגש להפריע בכוח, היעזרו לה?

ישבתי עם ברטור על נאומו של סנה. לוליין מילולי זה עשה אתמול בלהטיו לפני הכנסת, סילף מספרים וטרף עובדות ורקם על ידי כך תיאור בדים על מדיניות הממשלה בקבלת המענק ובהטיית סחר החוץ שלה מהמזרח למערב שיכול היה להתקבל על נקלה כאמת לאמיתה מצד כל שומע וקורא תמים שאינו מתמצא בסבך הנסיבות. גמרתי אומר לערוך איתו חשבון צדק אחת ולתמיד על מנת לא רק להוכיח את זיופיו במקרה מסוים זה, אלא להוקיעו כסלפן מוּעד לעתיד לבוא. רק חששתי שמא ברנשטיין, שנרשם לדבר היום לפני, יטפל עצמו בסוגיה זו, כשר מסחר ותעשייה, יקלקל את הנושא המלבב ויוציא את טרפי מידי. ברטור עמד במיבחן במידה שאין לדרוש למעלה ממנה. ללא עיון בשום רשומות עמד מייד על כל הסילופים, נתן בעל פה את המספרים הנכונים והסביר את השיקולים והתהליכים האמיתיים. יצאתי ממנו ברכוש רב.

איחרתי מאוד לארוחת הצהריים בבית, שאכלתיה לבדי, בהיות צפורה בתל-אביב, לרגל המשימה שנטלה על עצמה להלביש את גיסתנו שרה אצל לולה בר [התופרת] המהוללה, לקראת נסיעתה לאירופה יחד עם [בעלה] שאול [אביגור]. פציתי פי בחופזה לפני כמה ימים לשמעון סאמט, אשר הוטל עליו לכתוב תיאור על הליכות חיי וסדרי ביתי בשביל השבועון המצויר "חיי שעה" - וקבעתי לו דווקא תאריך זה לביקור בירושלים. הוא הופיע, כמובן, בשעה המיועדת ומוכרח הייתי לענות על שאלותיו ושילחתיו מעל פני בחרדה מה יעלה בקולמוסו. אילו מסירותו האישית לי, הנוגעת עד הלב בכנותה, הייתה עולה בד בבד עם תרבות כתיבתו, לא הייתי דואג.

ביליתי כחצי שעה עם דוליק הורוביץ, המוטל על ערש דווי כשכל גופו נתון בגבס לאחר ששבר את עצם ירֵכו, ועברתי גם איתו על נאום סנה. הסברותיו המעמיקות של דוליק שימשו בסיס והשלמה להערותיו המעשיות של ברטור.

בארבע בכנסת להמשך הוויכוח. הרצל ברגר [מפא"י] נשא נאום חשוב. נואמי הסיעות כילו דבריהם עד להפסקת הערב ונותרו רק השרים.

בשבע בבית עם גרנות וקול. הם מוכנים לכנס מחדש את ההנהלה אם יקבלו ממני מכתב שבו אאשר, כי סעיף אחוז החסימה הוקפא ל-4-3 חודשים. אמרתי להם: "הריני מוכן לאשר כי סעיף זה לא יגיע לתחיקה אלא כעבור 6 חודשים". אמרו: "לנו העיקר 'ההקפאה' ולו גם לתקופה יותר קצרה, כי זה נותן פתחון פה לחידוש הדיון".

בקוצר רוח חיכיתי לסיומה של שיחה זו ומשהלכו ניגשתי להכנת נאום התשובה. עשיתי רשימות רבות - 15 עמוד.

באתי לכנסת באמצע נאומו של ברנשטיין. שר המסו"ת לא העלה כלל על דעתו, כי עליו לענות לדברי קיטרוג שנשמעו בין השאר על מדיניות סחר חוץ של הממשלה והקדיש דבריו רק להסברת עמדת מפלגתו לבעיית הקואליציה. רָווח לי. מכל מקום היה זה נאום בעל רמה פרלמנטרית תרבותית.

עמיתי השני, שפירא, הוריד רמה זו פלאים. ההקשבה לו עלתה לי בייסורי נפש. כיצד לא הבין את חגיגיות השעה ולא ידע לשחרר את עיקר דבריו מסִיגי הפולמוס הזול.

שלחתי לספיר פתק על התנאי שהציגו ה"פרוגרסיבים". ענה כי אי-אפשר בשום פנים להסכים "להקפאה", שכן מונח זה אומר כאילו העניין כשלעצמו עומד בספק. השיבותי לו כי בלי שימוש במונח זה לא יזוז הדבר.

ב-9.30 הגיע תורי להשיב. הפעם הפריעו לי כהוגן - גם "חרות", גם מפ"ם, ובייחוד מק"י ואילו סנה עלה על כולם. סתרתי את כל הנחותיו אחת אחת לאורן של עובדות נוקבות ומספרים מוכיחים. כשאמרתי בסופו של הניתוח: "אתה רואה כי הרסתי את הבניין שהקימות פה אתמול עד היסוד - אבן על אבן לא נותרה ממנו!" - ישב דומם ולא הוציא הגה מפיו. עניתי גם לאנשי "אגודת ישראל" והסברתי את אופן פיתרונן של בעיות דת בהסכם הקואליציוני. דברים אלה היו לרצון רב לדתיים שבקואליציה ופייסו גם את הדתיים שמחוצה לה. דיברתי 50 דקה [דה"כ, כנ"ל, ע' 765-9].

ב-10.30 ניגשה הכנסת להצבעה והצעת האמון נתקבלה ברוב של 75 נגד 23. כיוון שחמשת הערבים הצביעו בעד אמון, היו חסרים לנו 10 קולות. אכן גם לצד שכנגד חסרו כמה.

מייד לאחר ההצבעה החל טקס ההשבעה. השרים [מ"ש - רה"מ ושה"ח; ז' ארן - שר בלי תיק; ל' אשכול - אוצר; י' בורג - דואר; פ' ברנשטיין - מסו"ת; ב"צ דינור - חינוך ותרבות; ד' יוסף - פיתוח; פ' לבון - ביטחון; ג' מאיר - עבודה; פ' נפתלי - חקלאות; י' ספיר - תחבורה; י' סרלין - בריאות; ב' שטרית - משטרה; מ' שפירא - סעד ודתות] נקראו אל הדוכן בסדר אלף-בית אבל רה"מ נקרא ראשון. כשירדתי מהדוכן לאחר הצהרת ההתחייבות הייתה הרגשתי כי אני יורד מעליו אדם אחר מזה שהייתי בעלותי. לחישות ברכה ליווני בדרכי אל מקומי ליד שולחן הממשלה. הרימותי עיני אל צפורה במרכז היציע. אך ישבתי נטלתי פתק וכתבתי מברק ליעל בניו-יורק. לאחר שאת המיברק על בחירתי במפלגה כמועמד יחיד לראשות הממשלה שלחתי לקובי, חשבתי כי הפעם תורה של ללה לקבל ראשונה את הבשורה. קראתי אלי את שמאי ואמרתי לו לטלפן מייד, מתוך הכנסת, את המברק לדואר למען יישלח מייד. בינתיים נשבע ארן, אחריו אשכול, אחריו ברנשטיין וכן הלאה.

היושב ראש [זאב] שפר [מפא"י; איש איילת השחר] אמר דבר ברכה קצר לממשלה החדשה והישיבה ננעלה. מייד הקיפו חברי הכנסת מכל עבר את שולחן הממשלה. אני עצמי נמצאתי בתוך מעגל דחוס. מדינת ישראל הוכיחה שוב כי היא ארץ שבה מתנשקים גברים עם גברים [כמנהג רוסיה וערב] ולא נשים עם גברים, כמנהג ארה"ב. אחד המתנשקים הראשונים, ובחום רב, היה פנחס לבון ואחריו החרו רבים. ההתנשקות ה"יזומה" מצדי הייתה עם מורי [בגימנסיה "הרצליה"] חיים בוגר [בוגרשוב; הצה"כ], שהחל לבכות מהתרגשות. ללחיצות יד לא היה סוף ובכלל הלוחצים יד היו גם אנשי אופוזיציה מ"חרות" וממפ"ם. עוד בשבתי אל השולחן קיבלתי פתק-ברכה נלבב ביותר מיצחק בן-אהרון.

קרוב לחצות נסענו, כל השרים, אני וצפורה, לבית הנשיא והצגתי לפניו רשמית את חברי. היו הצטלמויות לרוב. לבסוף קם הנשיא ואמר דברי ברכה ואיחולים כשהוא נוסך על המסיבה את פשטותו, האצילית והנפשית. הבינותי כי עלי לענות - פשוט בירכתי את עצמי על מהירות תפישה זו, ללא כל ניסיון או הדרכה - ויצא נאום שלם וחלק. אחר כך הוגשו משקאות ונכנסו גם "רעיית הנשיא" ואשת רה"מ. בו במעמד הכרזתי על פתיחת הישיבה הראשונה של הממשלה החדשה, בנוכחות הנשיא (הגברות הסתלקו) ואישרנו את סגני השרים שעל מינויים יש להודיע מחר לכנסת.

כשבאנו הביתה טילפנתי לאחותי עדה בתל אביב.

ואחרי כל אלה התיישבתי על ניסוח תשובות לשבע שאילתות שהצטברו למחר בבוקר בכנסת.

ישבנו בשעה מאוחרת במטבח ושתינו תה ותהינו על גלגולי גורלנו - אנה הגענו ומה יהיה עלינו ואיך נחזיק מעמד. והגענו פה אחד לידי מסקנה כי אין לנו ברירה ויהי אשר יהיה.