כיוון מדאיג במטכ"ל - יום ה', 21/1/1954
שם הספר  יומן אישי 1954
שם הפרק  כיוון מדאיג במטכ"ל - יום ה', 21/1/1954

 


כיוון מדאיג במטכ"ל


יום ה', 21/1/1954

 

יום זה, שלכאורה נועד לסמן התפרקות גמורה מהמתח הנורא של השבועות האחרונים, הפך ליום המסוער והמסוכן ביותר בכל הפרשה. לפתע פתאום פרצה סופת זעף שאיימה להטביע את ספינת הקואליציה בתוך תוכי נמל ההפלגה, עוד בטרם הורם עוגנה. כל מה שהוקם וניבנה בעמל מפרך ובסבלנות אין קץ כאילו התפורר לרסיסים והיה כלא היה.

כשבאתי למשרד רה"מ הסב יצחק [נבון] תשומת לבי למשבצת ב"הבוקר" בה מבשר העיתון, כי בחוגי "הצה"כ" רואים את ההסכם עם הדתיים כ"נוגד" את ההסכם שנעשה עמם. הבינותי, כי נכון לי בירור קשה וחיכיתי, אך לא פיללתי כי עומד להתחולל משבר ממדרגה ראשונה, אשר כמוהו לא היה עוד לחומר בכל מהלך המו"מ הנפתל והמתיש הזה שהיה כולו רצוף משברים.

בשעה מוקדמת הזמנתי אלי את גרנות. דיבר בזלזול על "הנערים" שמשלו במפלגתו ועל הגיונם המסולף. דיברתי על לבו לכנס את הנהלת המפלגה [ה"פרוגרסיבית"] להכרעה סופית. הם החליטו אומנם נגד השתתפות כל עוד קיים סעיף אחוז החסימה, אבל אז לא הייתה עוד הקואליציה הרחבה ממשות חיה כאשר הינה כיום. ההסכם המשולש מחייב את ה"פרוגרסיבים" להתאסף ולשקול מחדש. לדידי השיקול ברור. אותו סעיף לא יוגשם אלא כעבור שישה חודשים. מי יודע מה יקרה בינתיים. שמא ישנו הם את דעתם, ואולי אפילו יתאחדו עם "הכלליים", או שמא יחול שינוי בעמדת מפלגות אחרות. אם יכלו כל הקיצים, הן תמיד יוכלו לצאת. למה ידחקו את הקץ? גרנות טען, כי כל עוד אין תזוזה כלשהי בעמדת נציגי הרוב, אין לו כל יסוד לכנס את ההנהלה העלולה רק להעמיק את מסמרות ההתנגדות.

ב-9.30 טלפון מספיר. היוכלו הוא ורוקח לבוא לראותני מייד? זהו! אמרתי כי יבואו. פני ספיר היו מכווצים ומעוותים לבלי הכיר. גם פניו המוארכים של רוקח נתארכו לפחות כפליים. ישבתי בחרדת לבב כשאני מוכן לכל. אמרו כי הכל נהרס. אין מילים בפיהם להביע תימהונם והתמרמרותם. איך פירסמתי את ההודעה השנייה מבלי להגיד להם? והעיקר - איך פירסמתי כי הושג הסכם מראש על התביעות הדתיות ולא עוד אלא הסכם זה לפרטיו יתפרסם? הן זה עושה את ההודעה המשותפת שלי ושל ברנשטיין לקלס. את הנעשה בקרב חבריהם אין לתאר.

הפעם התרתחתי ודיברתי אף אני בזעף. מה התקיפות הזאת שהם נוהגים? אין הם השותף היחיד של מפא"י. ישנם גם הדתיים. מפלגה קטנה משלהם, אבל גם היא עומדת על כבודה וכבוד אינו נמדד לפי מספר הקולות בכנסת. להם היה מותר לעשות הסכם עם מפא"י, מוחלט ומחייב וגמור, ולדתיים אסור? מפא"י שעשתה הסכם עם "הכלליים", אסור לה להידבר עם השותף השני? אם אני וברנשטיין מפרסמים הודעה הרי זה כשר וישר, ואילו הודעה שלי עם שפירא פסולה? מדוע לא דאגו הם להראות לדתיים את נוסח הודעתנו המשותפת לפני פירסומה? ולגופו של עניין, הן בפירוש אמרתי לברנשטיין כי הסכמתי לסעיף בדבר הפסקת המו"מ הקואליציוני בשלב זה והעברת התביעות הדתיות לממשלה אין פירושה בשום פנים כי אסור למפא"י ולדתיים להידבר על עמדה משותפת. ברנשטיין הסכים במפורש. איך אחרת תיתכן הקמת הקואליציה? האומנם הם סבורים, כי הדתיים יכנסו "סתם ככה", ללא כל ערובות? הן לא הדתיים אלא הם עוררו בכלל את המו"מ. כלום סברו, כי הדתיים לא ינצלו מצב זה?

ספיר טען, כי ברנשטיין לא סיפר להם על הודעתי והסכמתו בעניין המו"מ הנפרד. כן טען כי העברת התביעות הדתיות לממשלה הופכת פיקציה אם בינתיים מתגבש רוב בממשלה בעד עמדה מסוימת. עניתי כי גם העברת עניין הסגנות לממשלה היא פיקציה כל עוד ברור כי אנו לא נצביע בעד הסגן היחיד ל"כלליים" בניגוד לרצון הדתיים.

בסופו של דבר נתרכזה חתירת ספיר למנוע פירסום ההסכם עם הדתיים, כדי להציל את כבוד הנוסחה על העברת העניין לממשלה, אשר בה הותנתה כנראה הסכמת חבריהם לוויתור בעניין הסגנות. ההנחה הייתה כי כנגד היתרון שניתן על ידי ויתור זה לדתיים זוכים "הכלליים" בכוח-מיקוח בשל העברת תביעות דתיות אחרות לממשלה והנה בא הסכם מפא"י והדתיים ונוטל מהם כוח-מיקוח זה.

הפסקתי את השיחה ואמרתי, כי אזמין עכשיו את הדתיים ויבואו הם כעבור שעה. תחילה העמידו פנים כי אין להם מה לבוא ואין לי מה לטרוח, באשר העניין ממילא אבוד. אמרתי, כי יוציאו מחשבה פסולה זו מלבם. הקואליציה קום תקום, ולא - אסתלק מכל העניין.

הייתי נרגש ונרעד באותה שעה בפנימיותי אך כבשתי סערת רוחי וכולי נתון במתח עליון ודרוך לקרב, להציל מהמפולת את אשר בניתי ויהי מה. הייתי יחידי, לגמרי יחידי, במאבק הנואש והאחרון הזה - לא הייתה כל שהות להבהיל מישהו מתל-אביב ולא היה טעם לגייס את אחד הירושלמים: אפילו סיפור ההשתלשלות והסברת התסבוכת בלבד הייתה גוזלת יותר מדי זמן. כך התגלגלו ממילא הדברים, כי לאחר שפעלתי כל הזמן בצוותא ומתוך התייעצות בכל פרט ופרט, נותרתי לבדי בשלבי הסיום של המו"מ ולקחתי על עצמי לפסוק ולחתוך מבלי שאול פי איש מחברי, מתוך תנופה מואצת להביא את העניין לידי גמר. ובשעה שלאחר אחרונה זו היה כורח בפעולת בזק על ידי הפעלת מלוא הלחץ של הזמן הדוחק. גם אני גם מנהיגי "הכלליים" קבעו לצאת לתל-אביב בשעות הצהריים, על מנת להשתתף בישיבות מרכזי המפלגות, וכל רגע היה יקר. השאלה הייתה מה יובא לפני המרכזים - הסכם גמור לאישור או דוח על היעדרו? ומעל לכל הרגשתי כי כשם שנכנסתי לבדי למצר הזה כך עלי להיחלץ ממנו בכוחותי אני, ללא עזרת מישהו.

ובכן קראתי לדתיים ויבואו: שפירא ובורג, [מיכאל] חזני ו[ישראל] רוזנברג. הסברתי להם את הסבך שנוצר וביקשתי עזרתם להתירו. התחילו מתריעים ומתריסים נגד "הציונים הכלליים". אמרתי כי אין זה מועיל והעיקר עכשיו להציל את הקואליציה מכליה. הצעתי שתי הצעות.

ראשית, ניסוח אחר לגמרי לסעיף בדבר הסגנות בחינוך בהסכם איתם. תפסתי כי בעניין זה אני עלול באמת להסתבך כהוגן - אם יתפרסם מצד אחד כי ביצוע הסעיף הועבר לממשלה, ומצד שני כי התחייבנו כך וכך. אומנם לפי ההיגיון שנקטתי אין כאן סתירה, אלא משום הרגישות היתירה - העצבנית, החולנית, ההיסטרית - בנקודה זו יש כורח במוצא אחר. ולכן באתי בהצעה כי סעיף זה לא יופיע כלל בהסכם שבין שתי המפלגות אלא ייהפך להצהרה מצד הדתיים לאמר:

"סיעות הפוהמ"ז ו"המזרחי" רושמות לפניהן, כי ביצוע הסעיף בדבר סגן שר החינוך, הכלול בהסכם שבין מפא"י והצה"כ, הועבר לפי הסכם נוסף בין שתי מפלגות אלו לממשלה. סיעות הפוהמ"ז ו"המזרחי" מודיעות עם זה, כי עמדתן בשאלה זו בעינה עומדת וכי הדבר הוא תנאי להמשך השתתפותן בממשלה."

הצעתי השנייה הייתה כי פירסום נוסח קצר, לא מפורט, לכל יתר הסעיפים, מבלי שיפורשו בו כל התנאים שהוסכם עליהם אלא יוזכרו רק ראשי-פרקים וציון העובדה כי בכל העניינים האלה הושג הסכם.

קיבלו את הצעתי הראשונה ודחו את השנייה. טענו כי אין יכולים להופיע כלפי חבריהם והציבור התומך בהם בלי דברים ברורים ומפורטים שיתפרסמו ברבים, כשם שיתפרסם ברבים ההסכם שבין מפא"י ו"הכלליים". אלא כפשרה הציעו כי ההסכם איתם יתפרסם לא מייד לאחר אישורו על ידי מרכז מפא"י אלא רק לאחר התייצבות הממשלה.

ראיתי, כי עלה בידי להצר במקצת את הפַּעַר אם גם לא לסותמו כליל ומשנוכחתי כי בשלב זה, על כל פנים, לא אצליח להשיג מהדתיים ויתור נוסף שילחתים מעל פני וקראתי שוב את "הכלליים". ספיר ניסה שוב "לעשות עסקים" ושאל בטלפון אם אומנם כדאי להם לבוא. אמרתי כי יבואו מייד בלי שום טענות ומענות.

באו והודעתי להם את הפיתרון שנתקבל בעניין סעיף הסגנות וכן את הצעת הדתיים על דחיית הפירסום. נחה דעתם מההצעה הראשונה אך שללו את השנייה. תחת זה הציע ספיר התחייבות כי הממשלה תיגש לדיון בכל התביעות האלו מייד עם הקמתה.

ידעתי כי הדתיים בשום פנים לא יסתפקו בזה ואז צלחה עלי הרוח. ראיתי כי על ידי פגישות עם כל צד לחוד לסירוגין לא איחלץ מהמצר וקראתי לדתיים, שהמתינו בחדרים הסמוכים לתוצאות פגישתי עם "הכלליים", להיכנס. משנתיישבו, כאילו אחזתי בציצית ראשיהם של שני הצדדים והיטַחתים זה בזה. וכאן זכיתי בהנאה עילאית - לראות את שני בעלי הדבר שלי מתנגחים ומתכתשים איש עם רעהו. שפירא פתח בקיטרוג חריף ונמרץ על כל התנהגותם של "הכלליים" - יהירותם והתעמרותם וצרוּת עינם ונטילת גדולה ושררה לעצמם - ובורג החרה. עלי להודות, כי שניהם עשו מלאכתם בכבוד עצמי רב, בלשון שנונה וביעילות למופת. ספיר השיב מלחמה שערה, אך הדתיים לא נרתעו והיה תענוג לשבת כנסוג-אחור ומסתכל במחזה.

אך אסור היה לי להשתקע בסיפוק מוסרי. הייתי מוכרח להזיז את העניינים קדימה והזמן בער ממש. כאשר שיערתי דחה שפירא את ההצעה על הסתפקות בהתחייבות מפא"י ו"הכלליים" כי התביעות הדתיות יידונו מייד עם הקמת הממשלה ונימק דחייתו בנימוקים חותכים. אז ניסיתי להגיע לתכלית בקפיצת דרך. אמרתי לספיר ולרוקח: "שמא ננסה להגיע כאן ומייד להסכם משולש על כל התביעות האלו?" - ומבלי להמתין לתשובתו, שהייתה עלולה או אפילו מוכרחה הייתה להיות שלילית, שכן הצָעָתי עמדה בניגוד גמור למה שהוסכם ביני לבין ברנשטיין על דחיית הדיון המשולש לממשלה (והדבר התפרסם!) - התחלתי מפרט באוזניהם את סעיפי התביעות למען ייווכחו כי הדברים פשוטים למדי ומתקבלים על הדעת.

וכך נמצא הפיתרון. תוכן הסעיפים נתקבל במוסכם על מנת שניסוח המדויק יבוא בשלב יותר מאוחר. במקום להעמיס דיון מסורבל על סדר יומה של ממשלה חדשה בתחילת צעדיה, עם כל הסיבוכים שהיו עלולים לצמוח מעניינים כה מורכבים ודוקרניים כגידול חזירים, היתרי עבודת שבת וכו' - נקבעו מסמרות לגבי כל אלה ערב הקמת הממשלה ועל דעתם המוסכמת של כל שלושת הגורמים, ללא כל אפשרות של תביעות נוספות מזה או התחמקות ממילוי התביעות המקובלות מזה. תחת אשר ישמש עניין זה אבן נגף לקואליציה החדשה הפך בן-רגע לאחת מאבני היסוד שלה. על ידי כך לא זו בלבד שניצל ההסכם עם הכלליים מחיסול ממאיר, מלווה בהאשמות של מעילה בציבור, אלא הסכם זה נתחזק והורחב לכלול גם את התביעות הדתיות וכל התהליך של מו"מ קואליציוני כפול ומקביל נתהדק והגיע בבת אחת לסיומו המוצלח.

מייד ניסחתי הודעה משותפת לפירסום אשר הכל סמכו ידיהם עליה. ברגע האחרון נתן שפירא פיצוי פעוט ל"כלליים" תמורת ויתורם, המרחיק לכת. לגבי הצהרת הדתיים על הסגנות טען רוקח בצדק, כי בשעת הקמת הקואליציה לא נאה להעלות על הדעת אפשרות התפרדותה. לכן הסכים שפירא למחוק את המילים (עמ' 30) לעיל) "וכי הדבר הוא תנאי להמשך השתתפותן בממשלה" [בהצהרת הדתיים לעיל] ולשים במקומן "וכי לדידן זהו תנאי בל יעבור" .

אין לתאר כלל את ההבדל במצב הרוח וביחסים בין תחילתו וסיומו של שלב זה במו"מ.

אך לא הייתה כל שהות למילות נימוס ולחילופי ברכות ובכלל לתהייה על מה שנשקף לכתחילה ומה שנתחולל למעשה. השעה הייתה כבר 2.30 ואילו ל-4 נקבעה "המדינית" בתל-אביב. אספתי בחיפזון את ניירותי, ירדתי במרוצה מהמדרגות, קפצתי לתוך המכונית ופרצתי הביתה כרוח תזזית, מזרז את צפורה לאכול, לארוז ולהתלבש - מהר, מהר, מהר!

איחרנו רק בעשר דקות בהגיענו לרחוב הירקון [לבית מרכז מפא"י].

שעה וחצי נמשכה הרצאתי בוועדה, בה מסרתי את השתלשלות העניינים בשני הימים האחרונים לכל שלביה ופרטיה. ויכוח כמעט שלא היה.

בשש עברנו כולנו לארמון ההסתדרות לישיבת המרכז. גם כאן פתחתי בהרצאה, אבל פסחתי על ההשתלשלות ומסרתי רק את הסיכום.

 הוויכוח נמשך כארבע שעות. דיברו שבעה-עשר איש. [מרדכי] סורקיס ו[פנחס] רשיש, המתענים תחת יד רוקח [זה כיו"ר מועצת כפר סבא וזה כראש עיריית פתח תקווה], דרשו לדחות את ההסכם עם "הכלליים" ולהקים קואליציה קטנה - להדביר ענייני ישראל והציונות לצורכי שלטון הפועלים בפתח-תקווה ובכפר-סבא. בן-אשר הגיע לאותה מסקנה אבל מנקודת מוצא אחרת - בשום פנים לא ללכת לשלטון בלי ה"פרוגרסיבים". נגד עמדה נלוזה זו נפתחה אש מכל התותחים הכבדים: אשכול, גולדה, נמיר, זיאמה דחו בתוקף את האשליה של קואליציה קטנה והוכיחו את הכרחיות הרחבה. ההופעה כבירת הרושם ביותר הייתה של גיורא יוספטל, שנתעלה לשיעור קומה של איש-מדינה גדול בהוכיחו כי דחיית ההסכם פירושה בחירות, כי בחירות פירושן אינפלציה והרס המשק, כי ההתעסקות הרצופה בבחירות וההתארגנות המתחדשת לאחריהן פירושן הרס המינהל והוצאת המדינה כולה לתרבות רעה. לסיום הוויכוח קיבלתי שוב רשות דיבור והפעם דיברתי אחרת מכפי שהייתי רגיל בסיומם של ויכוחים ובתשובה למשיגים. התאזרתי מתינות - הן בביטוי הן בקצב הדיבור - ובלי משים נתתי ביטוי שקול לאחריות הרובצת עלי (חברים ציינו אחר-כך את הבהירות והסבלנות שהיו בדברי ואשר שיכנעו יותר מלהטי פולמוס חריפים). הזהרתי מפני תנודות פזיזות מקואליציה רחבה למצומצמת וחזרה לרחבה - עקב קוצר זיכרון לגבי הניסיון הממאיר של המצומצמת. עם זה הנחתי אפשרות שנתייאש משותפות עם "הכלליים" ואז נצטרך להיכון למשטר ממושך של ברית עם הדתיים ואולי עם שרידי ה"פרוגרסיבים" (שרידים - מפני שהוכחתי כי אם תלך מפלגה זו לקואליציה בלי "הכלליים", עלול מיפנה זה לגרום להתפוררותה), אך טענתי כי טרם כלו כל הקיצין ומוקדם להתייאש. עדיין גזירת גורל היא לשתף את "הכלליים" וטרם נתמצו כל האפשרויות להעלותם לרמת-מינימום של אחריות ממלכתית. על כל פנים זוהי ירושת ב"ג ואין לי כל יסוד לבעוט בה בטרם התנסיתי. ואחרי הכל - זוהי הכרעת המרכז, זוהי הוראתו למנהלי המו"מ, אין הוא רשאי להתחרט, ואם יגרסו רוב החברים כי המרכז ריבוני ורשאי לשנות דעתו, עליהם לדעת כי מי שניהל את המו"מ בשליחות המרכז ולפי הוראותיו ומילא אחריהן והביא לידי תוצאה ממשית - יהיה נאלץ להסיק מסקנות מדחיית התוצאה הזאת ע"י המרכז.

אף על פי שההכרעה הייתה ברורה מראש, שררה מתיחות רבה לקראת ההצבעה הסופית. לא היה ברור גודל המיעוט השולל והיה חשש ל"גל" של הימנעויות. אבל כאשר הכריז היושב-ראש מי בעד הצעת הוועדה המדינית - קם יער של ידיים. בעד היו 64, נגד 12, נמנעו 6. בלטו לעיני משה ברעם בין השוללים, עליזה [שידלובסקי] מכנרת [מראשי "מועצת הפועלות"] בין הנמנעים.

בצאתי הדביקני ברעם. אף על פי שהוא התנגד הריהו מאחל לי הצלחה. אמרתי לו כי הוא ודאי שקל היטב את המצב בטרם הרים יד בעד הזמנת פרץ ברנשטיין להרכיב ממשלה. פער פיו. אמרתי: "כלום אינך מבין כי אילו היה לכם רוב אזי התוצאה הראשונה הייתה הסתלקותי מהמשימה ואז ממילא היה מוכרח הנשיא המסכן לקרוא למנהיג הסיעה השנייה בגודלה? לא שזה היה מצליח, אבל בינתיים עוד שישה שבועות היו הולכים לאיבוד ומי יודע איזה תוהו היה קם אז". נדהם - ונעלם מעיני. היה ברור כי הוא ושכמותו לא הבינו כלל לאן הם דוחפים את המפלגה.

צפורה באה באמצע הישיבה והספיקה לשמוע את הנאום הנהדר של גיורא ואת "התותחים" - כמובן, גם אותי. נסענו לעדה לארוחת ערב על טהרת הדיאטה האולקוסית ואחר כך למלון "דן". כאן פרץ נחשול חדש של פעילות - אכן רק טלפונית.

כל זמן ישיבת המרכז לא פסקו צלצולי טלפון ממקום כינוסם של "הציונים הכלליים", לדעת איך נפל דבר. המקשר במרכז היה מזכירי שמאי. מלומדי ניסיון מר מלפני שבוע, כאשר הוועד הפועל שלהם אישר את ההסכם ואילו המרכז שלנו דחה החלטתו, דאגו "הכלליים" הפעם לא להסתכן וספיר דחה את פתיחת ישיבתם עד שנודעו תוצאות ההצבעה אצלנו. להלכה, השאלה שעמדה אצלם על הפרק לא הייתה אישור ההסכם כולו, שכן כבר נתאשר בישיבה הקודמת, אלא סמיכת ידיים רק על התיקון לגבי הסגן [של שר החינוך] וכן אישור תביעות הדתיים. למעשה הועמד ההסדר כולו מחדש בסימן שאלה. ישיבת "הכלליים" התחילה בשעה מאוחרת מאוד ולפי הידיעות הראשונות מאותה חזית פרץ בה מייד ריב אחים קשה. לעומת זה הגיעה ידיעה על תוצאות חיוביות בישיבת מרכז הפוהמ"ז.

משבאתי למלון נתתי קודם כל דעתי על פירסומו הנכון של המשבר של הבוקר והדגשת העובדה החשובה, כי משבר זה לא רק נתחסל בשלום, אלא חיסולו הידק וביצר ביתר שאת את הקואליציה על ידי פיתרון בעיית התביעות הדתיות לפני הקמת הממשלה ועל ידי הפיכת סיפוקן לנושא של הסכם משולש. דאגתי לתידרוכם של "דבר" ו"הארץ" ברוח זו. בינתיים טילפן ספיר משדה הקרב שלו ותלונות בפיו. התאַנה לדקדוקי ניסוח של החלטת מרכז המפלגה ואפילו ניסה לעשות אותי אחראי למשהו שלא היה כשורה בעיניו בנוסח החלטת הפוהמ"ז. זה היה באמת יותר מדי ואמרתי לו זאת. לחטטנותו של איש זה אין תיכלָה וקץ. לבסוף טען על שמועה שהגיעה לאוזניהם, כאילו אני עומד להיוועד עם הדתיים לניסוח סופי של ההסכם איתם - הייתכן? הנחתי דעתו: אומנם נדברתי לכתחילה לשבת עם נציגי הסיעות הדתיות על הניסוח מחר בבוקר, אבל הדבר היה לפני שנועדו שלוש המפלגות יחד. משנועדו ובאו לידי הסכם ייערך גם הניסוח במשולש. שאלתיו למצב אצלו. אמר: סיוט - מצב שאי-אפשר לשאתו עוד. אחרי חצות טילפן שוב להודיעני כי הלילה לא יחליטו - יש עדיין רשימה ארוכה וההמשך יבוא במוצאי שבת.

וכך יצא, כי לאחר כל הזעזועים והמשברים מזה ושלבי ההתקדמות המכריעים לכאורה מזה, עדיין לא שכבתי לישון בביטחון גמור כי דבר הקואליציה הרחבה הוכרע.

אבל היה זה יום!

 

העתקת קישור