יום ו',  15/1/1954

 

בעיתונות כי מרכז "הציונים הכלליים" אישר את ההסכם.

ב-9 התייעצות במפלגה בשאלת הבחירות בנצרת - כאילו אך ורק כדי להפיג את "השיעמום" של המו"מ הקואליציוני. כשחזרתי למלון טילפן רוקח לבשרני על אישור ההסכם במפלגתו. אמרתי, כי אין בידי לגמול לו והצעתי פגישה על מנת שיביא גם את ספיר.

בינתיים עמדתי בקשר עם גוברין ונמיר שישבו עם הדתיים במשרד הביטחון בקרייה. "הכלליים" לא הופיעו לפגישה זו, אבל ספיר ישב עם דינור ומשה שפירא בוועדה אחרת לענייני החינוך הדתי.

בינתיים היה לי בוקר של נופש במלון "דן" מול הים. כתבתי יומן, שנתפגר מאוד, והתחלתי קורא בספרו של השגריר [האמריקני] צ'סטר בולס על שליחותו בהודו, Ambassador's Report ["דוחו של שגריר"], שהביא לי אפי [עברון] במתנה (ספר של 1954).

קרוב לאחת התאספו בחדרי ספיר ורוקח, נמיר וגוברין. הייתה שיחה כבדה. דיברתי ארוכות וחמורות. אמרתי, כי לב [חברי] מרכז מפלגתנו כבד עליהם מאוד.

ראשית רב הרוגז והקיטרוג על שגרמו בכלל למשבר מיותר וממאיר זה ועשו את פרישת ב"ג עילה להצגת תביעות ותנאים ועל ידי כך ביזו את המדינה כלפי חוץ, את הממשלה בתוך הארץ;

שנית, בישיבת המרכז נמתחה ביקורת קטלנית על כמה מסעיפי ההסכם;

שלישית, אם גם כמה מתביעות הדתיים עוררו התנגדות נמרצת, הרי את קולרן של תביעות אלו תלה המרכז שוב ב"כלליים", שכן אלמלא הקו שנקטו לא היה שום פתחון פה לדתיים לדרוש כלשהו.

אחרון-אחרון, התביעה לסגן יחיד עוררה התקוממות כללית. לא נערכה הצבעה אך הייתה ברורה הרגשת המרכז בנקודה זו. ההרגשה הייתה כי הפעם צדקו הדתיים. הם לא פתחו בתביעת סגן, אם כי הדבר הובטח להם פעם. אבל אם ניתן סגן לאחרים, יש להם כל הזכות לדרוש סגן גם לעצמם, כל שכן שהם אינם מציגים תנאי כי הסגנות תיתן להם בלבד אלא מסכימים כי גם ל"כלליים" יהיה סגן. על כל פנים ברור כי הם לא יוותרו בנקודה זו והמפלגה לא תסכים בשום פנים לגרום לפרישתם מהקואליציה - לא על ידי סיפוק תביעה חיובית של "הכלליים" אלא על ידי כניעה לתנאי שלילי.

קראתי עליהם תיגר - כלום אין הם מפלגה בעלת אחריות ממלכתית? היכן האחריות הממלכתית שלהם, היכן בגרותם הציבורית, אם הם מוכנים לדחוף את היהדות החרדית כולה לאופוזיציה? האם דרוש לממשלת ישראל עכשיו קרע עם היהדות החרדית, בארץ ובחו"ל? הם יודעים היטב כי בעולם היהודי משתוללות עכשיו רוחות קטב של איבה למדינת ישראל. הלך רוח זה יונק ממקורות של קנאות דתית ומסתייע בה, גם מתחפה על ידיה. מי עומד בפרץ הזה? מי ערוך כלפי אותה חזית? מפא"י? "הציונים הכלליים?" העומדים באותה מערכה הן מפלגות הדת הציוניות. אחריות ציונית וישראלית מחייבת לחזק את ידי העומדים באותה חזית ולא להחלישם. העמדה הנוקשה שנקטו "הציונים הכלליים" מעמידה את הסיעות הדתיות שבקואליציה בפני ברירה בין שתי דרכים: או עליהן להיכנע ולהישאר - כי אז הן מאבדות את עולמן בעיני היהדות החרדית, משפילות את כבודן ועל ידי כך הן מפסידות את מעמדן והשפעתן לטובת ה"אגודה" וזרמים עוד יותר שחורים - או עליהן לצאת, כי אז הן כורות התהום בין ממשלת ישראל לבין היהדות החרדית כולה, בארץ ובגולה. מי מאיתנו מעוניין בזה?

ספיר החל טוען, כי תביעת "הכלליים" צודקת מתביעת הדתיים והוא נוכח בזה יותר ויותר במהלך הוויכוח. עצם העובדה כי הם אינם דורשים סגנות אם אין סגנות ניתנת ל"כלליים", אלא באים בדרישה זו רק במקביל לדרישת אחרים - מוכיחה בעליל כי אין הדבר דרוש להם לגופו אלא רק מטעמי כבוד מדומה.

אמרתי כי אין זה כה פשוט. עניין של כבוד אינו דבר קל. יש מאחוריהם ציבור שהם חייבים להופיע לפניו כמכובדים אם רצונם להשפיע עליו ולהנהיגו. יתר על כן, יש ציבור חרדי העוין אותם וחותר תחתם ואסור להם לתת בידיו קרניים לנגחם. אבל הבעיה מי צודק יותר נפתרת על ידי כל אדם העומד מן הצד על נקלה - אם הוא רואה כי צד אחד מבקש משהו לעצמו ומסכים כי גם זולתו יקבל אותו דבר ואילו צד שני שולל מזולתו מה שהוא דורש לעצמו - בחינת אני ואפסי עוד, לי יהיה ולך לא יהיה - אין כל ספק בעיניו עם מי הצדק.

הזכרתי לספיר את שיחתי איתו בה אמרתי לו מראש כי סעיף זה ישמש סלע המחלוקת שלא נוכל להתגבר עליו והצעתי לו לוותר. הוא טען אז כי מוקדם עדיין לוותר, כי טרם עשינו מאמץ לשכנע את "הפועל המזרחי", כי עלינו ליצור תחילה את ההסכם ולהופיע כלפי הדתיים כחזית מאוחדת - על ידי כך נמצה את כל אפשרויות ההשפעה, ורק אם בסופו של דבר לא נצליח להזיז את הדתיים מעמדתם, נתחיל לחפש פיתרון אחר. אז גם הוא יהיה מוכן לבוא בהצעה אחרת ויהיה לו פתחון פה ללכת אל חבריו ולהציע שינוי עמדה.

כאן הייתה נכונה לי אפתעה מלבבת: ספיר ניסה להתכחש להבטחתו. הוא לא אמר כדבר הזה. הוא לא אמר כדבר הזה. הוא לא נתכוון לכך. כוונתו הייתה לחיפוש איזה תחליף - פיצוי לדתיים בעד ויתורם על הסגנות ולא ויתור מצד "הכלליים" לתביעתם לסגנות.

כעסתי מאוד. אמרתי כי אם אלה היו דבריו אז הרי יוצא כי מוחי מעורפל וזיכרוני חלש. אבל לא כן הדבר. מוחי צלול בהחלט וזיכרוני חזק. אין שמץ ספק לדידי מה נאמר בינינו אז ומה הייתה משמעות הדברים. אני יכול רק להביע צערי על כי הוא נוקט עכשיו גירסה זו.

ספיר טען, כי על כל פנים לא התעקשנו די כלפי "הפועל המזרחי". הוא בטוח כי אילו התעקשנו עד הסוף היו מוותרים. עכשיו שאבו עידוד מעמדת המרכז.

אמרתי כי לא היא. ביזבזנו שבוע ימים בניסיון שווא להשפיע על "הפוהמ"ז". התעקשותו היא שעוררה את הסתייגות המרכז, ולא להיפך. על כל פנים אינני מוכן לבזבז זמן נוסף ולעומת זה אין ביכולתי - זאת אני מודיע להם בכל גילוי הלב - להשיג אישור המרכז להסכם בלי הסתייגות מסעיף הסגנות. לפי כל עומק הכרתי מילאתי באמונה אחרי התחייבותי כלפי "הכלליים". עמדתי איתם שכם אחד מול תביעת הדתיים. לכל יש גבול ואני בטוח כי הגענו עד הגבול.

 התחלנו חוזרים על דברינו. לבסוף אמר רוקח כי הם ימסרו את מצב העניינים לחבריהם. פני ספיר הביעו ייאוש גמור - כאילו הכל חזר לתוהו ובוהו. הלכו.

משיצאו אמר נמיר כי לפי המצב שנוצר עלינו להיכון ברצינות לקואליציה מצומצמת. גוברין הביע התפעלות מאופן דיבורי עם "הכלליים".

עד שהלכו גם שני חברים אלה והזמנתי משהו לארוחת צהריים הגיע משה קרן מ"הארץ" ואכלתי בנוכחותו אגב שיחה. הזמנתיו להסביר לו את המצב שנוצר בשביל גיליון יום א'.

ב-4 יצאתי לירושלים. באתי הביתה מדוכא בתכלית. על סף השבוע השישי למשימה שהוטלה עלי ולאחר המאמץ העצום שהושקע בהסכם עם "הכלליים", רחוק אני מהקמת ממשלה כמעט כמו שהייתי ביום הראשון. הייתה שוב ארוחת ערב רבתי עם מוזמנים רבים לאחריה, הכל לכבודם של ארתור וז'נט לוריא. לארוחה באו סם ורוז הלפרין, רבקה שולמן, דבורה קפלן, גיורא יוספטל, יוסף נבון, שמואל ויהודית בנדור, צבי ורחל שוורץ. אחרי הסעודה נוספו רבים ממשרד החוץ וסתם אנשי ירושלים.

זאב שרף סיפר על יוזמה חדשה של יוסף יעקבסון, שהוזעק על ידי ספיר לעזור בהתרת המשבר החדש.

אמרתי לזאב כי אני מוכן להציע ל"ציונים הכלליים" כי אופיע במסיבתם להסביר את המצב ולתבוע מהם להתפשר. דעתו הייתה כי אסור לי לעשות זאת אלא אם כן יובטח מראש כי ייענו לי.

פרשתי לפינה עם משה קול "והפעלתי עליו לחץ". מה ראו על ככה להתעקש? הן לפי ההסכם בינינו לבין "הכלליים" לא יוגש החוק על אחוז החסימה לכנסת אלא כעבור שישה חודשים. מי יודע מה יהיה בינתיים. ואם יכלו כל הקיצין הן יוכלו לפרוש. דיה לצרה בשעתה - על שום מה הם דוחקים קץ המשבר? בתשובה פתח בהרצאה מפורטת ומכיוון שמסביב היה רעש רב הזמין עצמו לשיחה ביחידות למחר.

באמצע הערב הסואן טילפן בקר מתל-אביב ובישר כי המשבר בין ההסתדרות ובין פועלי חברת החשמל בכל תוקפו ונצטרך לטכס עצה רצינית ביום א'.

המסיבה לארתור הייתה מוצלחת ביותר. האורחים התפזרו קרוב לחצות ואז עוד טרחנו שעה ארוכה בסידור הכלים ובהחזרת הסדר על כנו. ועוד שתינו תה ודיברנו עד שתיים.