יום ד', 13/1/1954
איחרתי קום. ב-9.30 באתי למשרד רה"מ. לבון נכנס לשמוע על המצב. ב-10 החלה התייעצות חברים שכינסתי אתמול. מסרתי על המצב עם הדתיים והצגתי שאלה: ההגיעה השעה ללחוץ על "הכלליים" כי יוותרו בעניין הסגנות, בהתאם לאותה הבטחה של ספיר ולנכונות רוקח להחליף את הסגן במישנה מנהל כללי? דעת זיאמה ואחרים הייתה כי עדיין מוקדם הדבר ומוטב לקיים ישיבה שנייה עם הדתיים בטרם נחולל את המיפנה. קבענו, כי מחר יתכנס המרכז לאישור ההסכם עם "הכלליים". השאלה הייתה אם להביא מחר לידי הצבעה. במרכז סוערות הרוחות נגד "הכלליים". עניין הסגנות הפך גם אצלנו לתנאי בל-יעבור - לא לגרום ליציאת הדתיים. אני עצמי חזרתי בי מהערכתי הקודמת כי הדתיים עשויים לוותר בנקודה זו. נוכחתי לא רק כי הם צודקים, אלא כי זה לדידם "תנאי בני גד ובני ראובן". אבל אם המרכז לא יאשר, הרי נהפכת הקערה על פיה. ואם יאשר, הרי יקשה שבעתיים להחזיר את "הכלליים" למוטב. המסקנה היא איפוא כי מוטב לדחות את ההצבעה. אבל נדברנו עם "הכלליים" כי ישיבות המרכזים יתקיימו בעת ובעונה אחת, למען יבוא האישור באותה שעה בשני המקומות. לא ייתכן כי יאשימונו במעשה תעתועים. הבעיה נשארה פתוחה ואחרי הישיבה נדברתי עם גוברין כי אחרי הכל מוטב להביא לידי הצבעה ולהשיג אישור, גם אם יהא מלווה בהסתייגות לגבי אותו סעיף.
אחרי הישיבה היה לי ויכוח קצר וחד עם לבון לגבי סגנון יחסינו עם מנגנון מפקחי או"ם. עניין זה צריך יהיה להביא לידי הכרעה עקרונית והסדר של קבע לאחר כינון הממשלה.
בכנסת קראתי אלי את סרלין כשר הבריאות ותבעתי ממנו שיתוף פעולה בארגון בדיקת קורבנות הניסויים הרפואיים של הנאצים בימי המלחמה על ידי הרופאה הגרמניה ד"ר שפר, שבאה לארץ על פי סידור שנקבע זה מכבר בין משרד החוץ ומשרד הבריאות. רק לאחר שבאה התברר כי סרלין לא ידע על העניין כולו ואף על פי שהמנכ"ל שלו קבע את פרטי ההסדר עמד השר וביטל את העניין והדבר החל מסתנן לעיתונות. סרלין החל מתנער מאחריות לביקור הרופאה אבל בסופו של דבר הבין את רצינות העניין וביקש רק להימלך בדעת רוקח, שהוא רגיש ביותר למגע עם גרמנים. אחר כך הודיעני כי נתן הוראות לשתף פעולה.
אצל [יו"ר הכנסת] שפרינצק. אני מתהלך כל השבוע בתקווה - כמעט בביטחון - כי אוכל להציג את הממשלה ביום ב'. אותו יום בערב עורך שפרינצק חינגה בכנסת למלאות לה חמש שנים. אם יתחיל בינתיים ויכוח על אמון לממשלה החדשה - תופר אווירת החג (ברור, כי החג העיקר ולא המעמד המכריע של התייצבות הממשלה!). הנחתי דעתו: אם אהיה מוכן ביום ב' אסור לדחות ההתייצבות אף ליום אחד. אבל אין כל כורח לפתוח בוויכוח מייד לאחר הודעתי. אפשר להכריז כי הוויכוח יתחיל למחרת היום. ואז נמצאת ההודעה על הממשלה החדשה לא גורעת מרוח החג אלא מוסיפה עליו.
אחרי ארוחת הצהריים נפניתי לניירותי לאחר שהזנחתים כמה ימים. פיקחתי גל. במשרד החוץ - אשר גם בו הפכתי לאורח נדיר - ישבתי עם המנכ"ל וגדעון ועברנו על סדר יום ארוך: האונייה שנעלמה לאחר שירו עליה המצרים בכניסה למפרץ אילת, הישראלים שנכלאו בבגדאד [ב-3 בינואר הורדו שבעה יהודים ממטוס בריטי בקו ניקוסיה-טהרן; ארבעה לא ישראלים שוחררו כעבור ימים מספר ושלושה ישראלים עוכבו], עניין אספקת הנשק האמריקני לעיראק, בעיית הסיוע הצבאי לפאקיסטן ופניית הודו בעניין זה אלינו בוושינגטון [לסיכולו], כינוס ועידת ישראל-ירדן לפי סעיף 12, ואם עלי למסור הודעה על עמדתנו בכל אלה או לערוך מסיבת עיתונאים.
באתי הביתה לתה עם ארתור וז'נט לוריא שבאו סוף סוף להשתקע [א"ל נתמנה סגן מנכ"ל משה"ח] וראיתים זו הפעם הראשונה.
אחרי ארוחת הערב באו גוברין, ספיר ורוקח. הזמנתים להתייעצות לקראת פגישתנו השנייה עם הסיעות הדתיות שנקבעה למחר בבוקר. עברנו על רשימת דרישותיהם והצעתי את הקו שננקוט. לאחר שסיימנו את עניין ההסכם שבינינו קיימת חזית משותפת של שתי המפלגות. אבל המוקש הטמון בהסכם - סעיף הסגנות בחינוך - הוא המאיים לנפץ את החזית הזאת לשניים.
במשך היום היו סימנים קלושים לנכונות הדתיים לוותר בעניין הסגנות.
