יום ג', 12/1/1954
אשר יגורתי: השכם בבוקר גוברין בטלפון: קולו כאחד הרפאים. שמע מספיר על המהדורה האחרונה של סעיף מס ההכנסה והתפלץ: "בפעם הראשונה בכל שנות פעולתי הציבורית קרה לי כדבר הזה." נדלקתי ואמרתי: "ולי קרו כמה דברים זו הפעם הראשונה בפרשה הזאת של התפטרות ב"ג והקמת ממשלה חדשה". אמר: "צדקת!" והרגשתי כי השלפוחית פקעה כאילו בנעיצת סיכה.
ב-9 במשרד רה"מ קֶנֶת יאנגר. איש חמודות, סגן שר החוץ בממשלת "לייבור" האחרונה, הכרתיו ונתחבב עלי בעצרת, בא עכשיו לביקור כאורחנו. הסברתי לו את המשבר הממשלתי ורקעו שבשיטת הבחירות היחסיות. הוא יוצא לסיור ועוד אראנו.
ב-10 התחילה הישיבה המשולשת עם הדתיים ונמשכה ארבע שעות רצופות. פתחו בטרוניה - מדוע לא שותפו במו"מ מעיקרא ועכשיו הם עומדים בפני עובדה מוגמרת. כלום כל מעיינם אך ורק בענייני דת? מפלגה ממלכתית הם ויש להם עניין ודעה בכל סוגיה של מדיניות הממשלה. סוף שנרגעו קמעה והרציתי לפניהם את ההסכם לסעיפיו. היקשו קושיות וקיבלו תשובות. עיקר הרוגז היה, כמובן, על סעיף הסגנות בחינוך. נאמן להבטחה שנתתי לספיר הגנתי על הסגנות היחידה ל"כלליים" בכל כוח השכנוע שהייתי מסוגל לו. הדתיים נשארו בשלהם. פתחו בהרצאת תביעותיהם. פרשו יריעה של שבע תביעות: סמכויות המינהל לחינוך הדתי, סגן שר החינוך, גידול חזירים, היתרי עבודת שבת, חוק דיינים, חוק מועצות דתיות, ענייני דת בצבא ובגדנ"ע. סעיף א' מתחלק לתשעה פריטים. נפרדנו בהבטחה הדדית שכל צד יעיין עכשיו בתביעות משנהו, אבל ביחס לסגנות בחינוך הודיעו נחרצות כי זהו תנאי בל-יעבור: או שום סגן, או שני סגנים.
ב-3 בכנסת שיחה חטופה עם מזכיר מ.פ. י-ם מ. ברעם על העירייה, לקראת ישיבת ועדת השרים באותו עניין.
ספיר וגוברין הביאו את הנוסח המוגמר של ההסכם להפקידו בידי, חתום בראשי תיבותיהם. נוסח זה טעון עכשיו אישור מרכזי המפלגות.
ב-4 ועדת השרים לענייני פנים ושירותים. על הפרק עתיד עיריית ירושלים. הרציתי הצעתי: מועצה נבחרת, ראש עיר ממונה. הסתמכתי על דוגמאות הולנד והעיר קופנהגן. גולדה באה בהצעה אחרת: לאלתר שלטון ממונה גמור לשלוש שנים, להבראת משק העיר. אחרי כן שיבה לשלטון נבחר. רוקח בשלו: השארת המשטר הקיים עם 25 אחוז חברים ממונים כתוספת למועצה נבחרת.
הקדמתי לבוא הביתה לראות כיצד מוכן הבית לארוחת הערב הראשונה [בו], לכבוד אנאורין ביוואן ורעייתו. ניי וג'ני באו בשש לשיחה. כל ימי שהותם בארץ שמעתי עליהם בשורות של חרדה לעמדתם: דורשים החזרת פליטים; מתפעלים מנגיב; אינם תופשים את הנעשה בארץ; אינם מבינים את העניין הציוני ואת ייחודה של מדינת ישראל. מכל הבחינות הללו הייתה לי אכזבה נעימה. ניי עצמו פתח בעניין הפליטים והצהיר כי בעצמו אמר לירדנים כי לשווא ולחינם יצפו להחזרה. אם יחזרו - יישארו פליטים גם כאן. למנוחה ולנחלה לא יגיעו. מוטב להתחיל ליישב. מכאן עבר לתוכנית הירמוך. המטיר אש וגופרית על התוכנית האמריקנית. גם אילו הייתה התוכנית אחרת - אין ירדן מוכנה לשום תוכנית אזורית כיום המחייבת שיתוף ישראל. עובדה היא ויש לקבלה. השאלה היא אם אי-אפשר להתקדם גם בנסיבות של תיכנון ארצי נפרד, לא אזורי משותף. דומה כי אפשר. נמשיך נא אנו במפעל בנות-יעקב ויותן לירדן לבצע את מפעל הירמוך [להשקיית בקעת הירדן המזרחית]. זה ייתן מייד עבודה לרבבותיים וישמש בסיס להתיישבותם של רבים. אמרתי לו כי הלך-מחשבותיו תואם בהרבה את שלנו ואף על פי כן יש לבדוק את תוכנית הירמוך מבחינת פגיעתה - לא במרכזה אלא בשוליה - בזכויות השקיה שלנו בעמק הירדן הישראלי.
עיקר השיחה נסב על מצרים. נגיב ישר אך לא תקיף. נאצר חזק ממנו בשלטון. (כל אלה דברים ידועים). אין לחבורה כולה מושג כיצד לגשת לתיקוני חברה ומשק. לעת עתה שקועים כליל בסכסוך האנגלי [על מעמד תעלת סואץ ואזורה] ובענייני סודאן. נגיב אמר כי אם יושג הסכם על אזור התעלה יהיה אפשר לטפל בבעיית הסדר עם ישראל אך אין ביטחון שאמר זאת בכנות, שמא רק ביקש למצוא חן. אבל עובדה היא כי גם [פאוזי אל-] מולכי ברבת-עמון [ראש ממשלת ירדן] אמר זאת, לכן ייתכן כי זו האמת. אשר לתנאים שחתרנו לקשור לפינוי אזור התעלה על ידי הבריטים - ערובות ביטחון וחופש המעבר בתעלה - אין להשיגם בשום פנים יען החוזה [האנגלי-מצרי] יתחסל ממילא ב-1956 ונגיב לא ישלם שום מחיר עכשיו בעד דבר שישיגו ממילא חינם אין כסף כעבור זמן קצר. אשר לסכסוך עצמו, הרי משתי הבעיות - מדים של אנשי הסגל הבריטי שיישארו ועניין הפעלת הבסיס בשעת חירום - הראשונה ודאי תבוא על פיתרונה ורק השנייה מהווה מכשול רציני. המצרים מתעקשים כי יש להפעיל הבסיס בכל מקרה שתותקף מדינה של החֶבֶר הערבי, בעוד שמשרד החוץ הבריטי דורש להוסיף גם את תורכיה או שתחליט על כך העצרת. ועוד על היחס לישראל: הם [המצרים] בטוחים כי החרם הורס אותנו. וכן הם סבורים כי הצלחת החרם עשויה להביאנו לידי מלחמה. ועם זה הם מודיעים כי אין רצונם במלחמה עם ישראל. ובכן הן זוהי סתירה? נכון, הם באמת irrational [בלתי-רציונליים] (תשובה צולעת מאוד).
בשבע ארוחת ערב. ניי מימינה של צפורה, ג'ני מימיני. יתר הזוגות - לוקרים [ברל ומלכה], אשכולים [לוי ואלישבע], יוספים [דב וגולדי]. אחרי הארוחה קהל חברים מהמפלגה ואחדים ממשרד החוץ. לכתחילה דרשו ממני חברים להקדיש ערב זה לשיחת בירור יסודית, אך נתברר כי לא יהיה בזה טעם ולכן לא אחזתי במושכות אלא הנחתי לקהל להסתדר כרצונו ולאורחי הכבוד לשוחח עם כל מי שיזדמן.
אהרן בקר, שהיה בין המוזמנים, הודיע לי לקראת סיום המסיבה כי ל-10.30 נקבעה ישיבת הוועדה המדינית בענייני שכר עובדי המדינה והפציר בי להשתתף בה. לא האמנתי כי הדבר רציני. ייחלתי לשעת התפזר האורחים כדי שאוכל לעשות משהו לביתי - בימים אלה משק הניירות שלי מופקר ופרוע - והנה פורענות בלתי צפויה כזו! אך נמיר טען גם הוא, כי אין להעלות על הדעת את היעדרי מישיבה זו ונכנעתי.
ובכן אחרי שנפטרו ניי וג'ני לבית מלונם ופרשו שאר החברים נסענו אני ונמיר וזיאמה למשרד רה"מ ומצאנו את חדר הישיבות מלא מפה לפה. מהשרים היו גולדה, אשכול, יוסף, דינור ונפתלי. הוזמנו לישיבה חברי המפלגה שבמרכז עובדי המדינה והללו עלו במספרם על חברי "המדינית". רק כשבאתי התברר לי כי כאן תהיה מערכה מכרעת - ולאו דווקא על שלטון ההסתדרות באיגוד עובדי המדינה אלא על שלטון המפלגה בחבריה. הישיבה ארכה למעלה מארבע שעות וחצי והייתה מתוחה וסוערת כאשר לא ידענו זה מכבר. לא חסרו רגעים דרמטיים. רק נפתחה הישיבה עוררו אשכול וגולדה את השאלה אם בכלל כדאי הבירור. חברי המפלגה בהנהלת איגוד עובדי המדינה נקטו קו נגד ההסתדרות מתוך הפרה גלויה של החלטות מרכז המפלגה. סוף שהתפטרו והכריזו על סיסמת "ועדות פעולה" - אות גלוי של מרד נגד סמכות ההסתדרות והמפלגה. עתה שהוזמנו ובאו לישיבת הוועדה המדינית, השאלה היא אם הם מוכנים לקבל מראש את סמכותה ולהתחייב לציית להחלטותיה. בטרם יצהירו זאת אין טעם לגשת לדיון. ראשי הנתבעים ניסו להתחמק ולצאת ידי חובה בתשובות סתמיות אך גולדה התעקשה, זיאמה החרה אחריה ולא הייתה לאלה ברירה אלא לבקש הפסקה ולצאת להתייעצות שלאחריה חזרו והודיעו כי הם מקבלים את הדין. אז החל הוויכוח שבו בקר מגן על תוכנית תיקוני שכר שתעלה למדינה בסך הכל בתוספת 4 מיליון ל"י לשנה, אשכול תובע לא לזוז מהחלטות המרכז המסתכמות ב-3 מיליון - וגם את אלה אין לו מושג מניין ייקח - ואילו עובדי המדינה בשלהם: 10 מיליון. בכל מהלך הישיבה הזאת הערצתי את עמידתו של בקר. בחור זה נתבגר ועלה במפתיע כשהוא נצרף בכור האחריות, שלתוכו הוטל על ידי משברי שכר העבודה. הוא מגלה תבונה, אחריות ממלכתית ותוקף אופי. למעשה הוא צועד יחידי בנתיב ייסורים זה בקרב הצמרת המפלגתית שבהסתדרות. אבל הדיון נמשך שעה אחר שעה ובעייפותי הגעתי לסף ההתעלפות. מפעם לפעם הרגשתי טשטוש חושים וחוסר אונים גמור - מין ריקנות משונה בראש ומחנק בחזה. ביקשתי רחמים כי יותן לי ללכת. זיאמה דיבר על לבי לא לעשות זאת: "נוכחותך בלבד הכרחית, אפילו לא תדבר". אך מדי הישמע איזו שטות או דבר-רהב הייתי יוצא מכלי ומתפרץ והעייפות כלא הייתה. בייחוד הרגיזוני אחדים מסוימים ממנהיגי עובדי המדינה אם בהתרברבות של אופן דיבור או בטכסיסי כזב של טיעון. אחד טען שבעצם הם הוזמנו לישיבה כל אחד לחוד ולכן אין הם מהווים כאן גוף. אמרתי לו, כי גם אני קיבלתי הזמנה שלוחה על שמי ואף על פי כן אני חבר הוועדה המדינית ונושא באחריות. אחד קם קרוב לחצות והחל נואם בלשון מפוצצת ובהרחבת הדעת ומבקש לתבל דבריו בבדיחה כאילו הוא מרצה לפני קהל שדעתו נוחה עליו בבוקרה של שבת. אחר פתח: "רצוני להזכיר מה שהיה בישיבה כזו וכזו. החבר בקר, בהופיעו שם בתור החבר האחראי לענייני האיגוד המקצועי מטעם הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית..." התפרצתי: "אלא בתור מי רצית כי יופיע החבר בקר? בתור אב לשתי בנות?" צעק אלי בקר: "יש לי גם בן!" והכל פרצו בצחוק והמתיחות רפתה לרגע. ובערך בשעה שתיים, בהגיע אשכול לרשות דיבור, פתאום כבה החשמל והאולם שקע בחשכת מצרים. והיה אשכול מדבר והולך בקולו הקישח, והיו דבריו על סיכויי מצבנו הכספי קשים כשאול - קינה ונהי - והגות נכאים זו הוקדרה והוחמרה שבעתיים על ידי אפֵלת השְחור. אך עד מהרה נכנס השוער של בית משרד רה"מ ובידו שתי עששיות נפט והיו הללו מפיצות אור בלהות על פניהם הלאים של המסובים ומרבים את המצולל על המואר והייתה האפלולית המהלכת אימים הולמת את השעה ואת הנושא ואת הלך הרוח. סוף שתמה רשימת המדברים ונתבקשו עובדי המדינה שוב לצאת ורק אז החל הוויכוח המר במסגרת חברי ה"מדינית" בלבד עד שנערכה הצבעה ונפלה הכרעה ונקראו אנשי האיגוד חזרה וזיאמה השמיע באוזניהם את אשר נגזר: תוספת 4 מיליון ולא יותר וחובתם לחזור בהם מייד מהתפטרותם ולחסל את שערוריית ועדות הפעולה ולמלא אחרי החלטות המפלגה, וכל העומד בהתפטרותו או מפר משמעת המפלגה אחת דתו להיות מוּצָא.
חזרתי הביתה אחרי שלוש ולתימהוני - אבל גם לשמחת לבי - ראיתי מקצה המסדרון אור קלוש מזדלף מחדרה של צפורה. היא קראה במיטה, מחכה לבואי. קמה ועשינו תה ותשוב רוחי אלי. שכבנו בארבע.
