שבת, 9/1/1954
שם הספר  יומן אישי 1954
שם הפרק  שבת, 9/1/1954

 

 

שבת,  9/1/1954

 

קמתי כבד-ראש לאחר ליל בלהות ושינה קצוצה של שלוש שעות. באו אומנים והחל קירקוש בתיקרה. השטיח בפרוזדור תפח ממים. העבירוני למעון בקומה אחרת, צופה פני ים. היום יום שמש מבהיק והים השתרע בכל הדרו הזוהֵר. לאחר ששקדתי כשעתיים על ניירות טילפנתי לתמיק והזמנתיה עם הילדים לטיול. מצאתיה בודדה השבת - מוסיק קצין תורן בפיקוד הדרום הפעם - וחסרת-אונים להשתלט על אמיר המשתולל. בכל זאת הסתדרה ובאה וטילפנה לי ממבוא המלון למטה. ירדתי ויצאנו בסך אל הטיילת. תמיק חמודה בלי גבול, דוחפת עגלה ובה אילן ניצב על ברכיו ומקרטע לכל צד, כולו זוהַר ונהרה, ואני ידי האחת מסייעת בדחיפת העגלה וידי השנייה אוחזת ביד אמיר המתפרץ לרוץ לכל אשר תישאנו הרוח. כך הפלגנו בערב-רב השוקק הממלא את הטיילת בצהלת שבת, חוצים עד צוואר בים האדם הנהנה מזיוו של ים המים, דוחקים בצד ובכתף חבורות-חבורות של נוער טרזני מעולי המזרח וסתם יהודים שיצאו בנעריהם ובזקניהם לשאוב נחת מהחמה ומהים ומיום המנוחה - לא שיערתי ולא פיללתי כי כה רבים הם וכי יש לאל ידם להגיע לצפיפות כזו. עד שהטיילת כולה, מן הקצה אל הקצה, הפכה מיקשה אחת - יותר נכון מיקפָה אחת דחוסה שריטוטה הבלתי-פוסק אינו מוציא אותה מכלל גיבושה. צללתי לתוך המערבולת הקופאת הזאת ונשטפתי בססגוניות הלבוש ובבליל הלשונות ואין משגיח בי ובמיהותי. בתוך ההמון העצום הייתי כבודד ומתייחד ובקרב מעגלי האדם שלפָתוני מכל צד הרגשתי עצמי חופשי לנפשי, פרוּק כל ארשת רשמית ופטור ממועקת הראווה. ספק הכירני אחד ממאה ספק לא הכירני. ולא נתקררה דעתי עד שביקשתי את תמיק לקנות שקיק בוטנים מרוכל והייתי מפצחם וקולפם ונותן לאמיר ונותן לתמיק ונותן למו פי ואוכל והולך. הייתה זו שעה של עליית נשמה נדירה, והתפרקות מכל מתח והתחדשות רוחנית אמיתית. סוף שהשארנו את תמיק עם התינוק במעלה הטיילת ואני עם בן הארבע ירדנו לרצועת החול וניגשנו עד לשפת המים והיינו רודפים אחרי גלים נסוגים ונסים מפניהם בהסתערם ומסתכלים בקנאי הרחיצה בים אשר גם בבוקר צונן זה בעיצומו של חורף ולעיני כל ההמון החוגג קיימו מצוות טבילה במלוחים. כשחזרנו נרדם הפעוט הצח שיכור מאווירו של ים. וברחוב הירקון פגשנו במכרים אשר תמהו לראותני מטייל סתם להנאתי ועוד בחברת משפחה צעירה, עד שהגענו לפתחו הרם של המלון ונפרדנו. על כגון דא נאמר: הייתה זו חוויה!

נועדתי עם נחום ג. [גולדמן] במלון. גילה לפני תוכניותיו על מיזוג "הפרוגרסיבים" ו"הכלליים" על מנת שהוא עצמו יעמוד בראש המפלגה המאוחדת לכשישתקע בארץ. ספיר וסרלין מדברים על לבו ומבטיחים לו תמורות בקרב ציבורם עם כניסת "הפרוגרסיבים" לתוכו ועם התייצבותו הוא בראש המחנה. אמרתי לו, כי "הכלליים" בארץ הם ערב-רב של רודפי טובות-הנאה שונות ואין הם ממוזגים לחטיבה ציבורית ואין בהם שום מסורת של אחריות ציבורית, אם ציונית או ממלכתית. "הפרוגרסיבים" שורש גידולם בציונות ורק במרוצת הזמן רכשו לעצמם התמצאות מעמדית מסוימת, ואילו "הכלליים" שורשם במשטר איש-לבִצעו ורק בקושי הם רוכשים לעצמם ציפוי ציוני וממלכתי שאינו מספיק לכסות על מערומיהם הציבוריים ועל הפילוגים שבתוכם. הנה, בשום פנים אין עולה בידם להשליט יושר והגינות במשרדיהם, גם אין לאל ידם לגייס לעבודת קבע בשליחות המדינה כוחות ראויים לשירות ממלכתי - כל מי שניאות למלא תפקיד מתנדב לשנה-שנתיים וכל זמן עבודתו עינו לעסקיו ורוחו קצרה לשוב אליהם. טען, כי דווקא כניסת "הפרוגרסיבים" תספק כוחות כאלה שיהיו נאמנים לשירות הכלל והוא שירים קרנו של חוג זה בקרב המפלגה הממוזגת. אמרתי כי מבחינה אובייקטיבית אפשר נכון החשבון האומר כי אין סיכוי ל"פרוגרסיבים" לבדם להגיע לדרגה של כוח בעל השפעה של ממש במדינה ולכן מוטב להם להתאחד, אבל בהכירי אותו ואת "הכלליים" כאישים איני יכול לתאר לעצמי אותו משמש להם מנהיג ואותם מקבלים מרותו המוסרית.

אחרי שנפטר ממני הירהרתי: ברור אנה פני רעי נחום מועדות. הוא לוטש עיניו למשרד החוץ. כל תוכנית האיחוד סובבת על ציר השאיפה האישית הזאת. קצה נפשו בלחם הקלוקל של ראשות הסוכנות ואפשר כנה ערגתו להתיישב בארץ לרביע האחרון של חייו הפעילים. אבל אין שווה לו לבוא על מנת להיות ראש לשועלים. "הפרוגרסיבים" הללו אנשים נאים והגונים אבל אין ביתרון איכותם פיצוי על חֶסרון כַּמוּתם. גם אין בנאמנותם האישית אליו תמורה לכבוד ולמעמד שרק מנהיגות מפלגה גדולה יכולה להנחיל. אלא מה? מפלגה גדולה זו תהיה ברובה הגדול קרוצה מחומר בלתי-אהוד ביותר? אין נחום רגיש כדי התרשמות יתירה מפגם זה. את עובדות היסוד בחיי החברה אין הוא רואה ועל כל פנים הוא מאמין כי יצליח בלהטי ניצוח לסנוור עיניים ולהדביר בנים סוררים. הרי שהוא רואה עצמו מופיע כנציגם הראשי של "הציונים הכלליים" "consolidated" [המאוחדים] בממשלת ישראל ואז ברור כי היעד שלו יהיה תיק החוץ. מבחינה זו הרי זה נס מן השמים בשבילו כי אני עכשיו ראש הממשלה. אנו באמת ידידים טובים ואני בטוח כי אין לו כל רצון וכל כוונה להתנגש עמדי חזיתית. אומנם יש לוחשים באוזני אחרת, אך אני בוחר להאמין בניקיון כוונותיו של נחום כלפַי. הוא נועץ בי אומנם סיכות בנאומים ובהודעות לעיתונות, אך איני מניח כי הוא מוכן לריב גלוי - יותר נכון ליריבות גלויה. במה דברים אמורים, כל עוד אני שר חוץ ותו לא, ואם הוא נושא נפשו לאיצטלה זו הריהו כאילו מתנכל לנשלני. דבר אחר אם אני גם רה"מ גם שר החוץ, כי אז הגיוני וצודק לכאורה כי אתחלק בעומס עם חבר דגול ורב-כישרון כמותו. כל החשבון הזה חד וחלק ואופייני לנחום, אבל ממשותו מפוקפקת מאוד. שלטון מושגי ה"רחוב" בעולמם המדיני של "הכלליים" אינו מתיישב כלל וכלל עם מישנתו של נחום בענייני שלום עם ערבים ויחסי חוץ בכלל. לעומת זה קשה לראות את מפא"י מוותרת על מרגלית זו בעטרתה ששמה משרד החוץ, ולא עוד אלא מפקידה את המרגלית בידי "אמן חופשי" כנחום על כל קלות דעתו ולשונו וחוסר שורשיותו. בכלל קשה לראות את נחום בתפקיד של מנהיג ולו גם מבחינה אחת: הסגולה ההכרחית למנהיג לרכוש אמונם של המונים ברצינותו וביסודיות שיקול דעתו. הוא נציג מזהיר המחייב עין פקוחה וזרוע מרסנת. אופי עצמי אין לו. ברק של כסף אבל שום קשיות של פלדה.

ביליתי את אחר הצהריים בדגירה על ניירות כשאני מזין עיני במרחבי הים ובהדר השקיעה. כתבתי מכתב ממושך ליוסף תקוע בניו-יורק לפייסו על ביטול שליחותו לצירות מוסקבה. הוחלט להחזירו לארץ לריכוז ענייני שביתת הנשק ותיאום הפעולה בתחום זה בין משרד החוץ והמטכ"ל [היה לשגריר ישראל בבריה"מ ב-1962 ועד 1965].

קרוב לשבע הגיעה צפורה מירושלים וגם חיים הופיע. אצלי החלו להתאסף הקרואים אל הקרב האחרון והמכריע במו"מ עם "הכלליים". עד מהרה נתמלא החדר: אשכול, נמיר וגוברין; רוקח וספיר, וברנשטיין וסרלין. ישבנו ארבע שעות - משבע עד אחת-עשרה, כשהמלצרים מגישים תה וקפה וכריכים ועוגות וכוסיות קוניאק והחדר מתמלא עשן. היו סיבוכים בלי סוף וגבול - לא רק משום חילוקי דעות לגופם של כמה עניינים אלא גם משום חילוקי דעות לגבי ניסוחם של סעיפים שכאילו כבר הוסכם עליהם בפגישות קודמות. לאט לאט נתיישרו כל ההדורים ונקבעו מסמרות. בכמה סעיפים הכרעתי את הכף פעם לצד זה ופעם לצד זה. אין לתאר ולתנות את דקדוקי הדגשים והתגים. בייחוד גוברין הבריק בכישרונו לעמוד על קוצו של יוד בעניינים שלכאורה אינם מעלים ואינם מורידים - כאילו אך ורק לשם ירידה לחיי הצד שכנגד כמצווה בפני עצמה שאסור להחמיצנה משבאה לידך. אכן, גם ספיר גילה כושר התעקשות מופלג. הסעיף המחייב לעשות את "כל הדרוש" להבטיח השתתפותן של המפלגות האחרות נתקבל - אומנם באנחה מצד "הכלליים". ויכוח חריף פרץ בשאלת הסגנות היחידה ב[משרד] חינוך. הודענו כי אנו גורסים את הסעיף בדבר "כל הדרוש" כמאפשר לנו נסיגה מסעיף הסגנות אם יוברר כי עקב סעיף זה יפרשו הדתיים מהקואליציה. "הכלליים" הודיעו כי לדידם ההתחייבות בדבר הסגנות היא החלטית. אשכול אמר: "ניחא, שמענו מה שהודעתם, אבל גם אתם שמעתם מה שהודענו". לא ראיתי להסתמך במסיבה זו על ההסכם ביני ובין ספיר שלא להביאו במצוקה בטרם עת. היחסים בקרב "הכלליים" מסוכסכים ולא הייתי מעוניין להכשיל את המוכן במידת-מה לסייע. עוד חזון למועד לטפוח על פניו את ההבטחה לאחר שיכלו כל קצי השכנוע כלפי "הפועל המזרחי".

סעיף אחד - יחסי משרד הפנים ומשרד הביטחון באזורי המימשל הצבאי - נשאר פתוח והוסכם כי רוקח ולבון ינסחוהו מחר יחדיו.

בסופו של דבר ניסחנו הודעה לעיתונות שתימסר בשמי. טילפנתי למטה ושאלתי אם ממתינים שם עיתונאים. ענו בחיוב. משהלכו מנהלי המו"מ עלו ארבעה עיתונאים. "דבר" לא היה בתוכם. אחר כך עלו עוד שניים ורק באחרונה הופיע [חיים] שר-אבי מ"דבר" (התברר לי אחר כך, כי גוברין טילפן למערכת ואלמלא עשה כן לא היה "דבר" עצמו מתעורר - וזה לאחר שעשיתי כל השבת בתל-אביב וארבע שעות התנהל מו"מ בהרכב כה מפוצץ בין שתי המפלגות הראשיות על העניין המרכזי בחיי המדינה בתוך המלון הגדול ביותר בעיר הגדולה ביותר!).

צפורה וחיים חיכו כל הזמן ורק אחרי 11.30 נסענו אל עדה, שם אכלתי ארוחת ערב והשתעינו עד הרחק אחרי חצות. חזרנו למלון ושכבנו קרוב לשתיים. נרדמתי בהרגשה כי סוף סוף זזו העניינים ועלו על דרך המלך אם כי ידעתי היטב כי בתוך תוכו של ההסכם שהושג טמון מוקש עם שעון, שיתפוצץ ברגע שניגש לברר את סיכויי הצטרפות הדתיים.

 

העתקת קישור