יום ג',  22/12/1953

הצצתי למשרד רה"מ ול-9 הגעתי לכנסת להמשך ועדת חוץ וביטחון. בבוקר נתפרסמה תרומתו הנדיבה של [נציג בריה"מ] וישינסקי לוויכוח במועב"ט - קו בניקה במערומיו ועד חורמה: לדחות כי החלטה לזמן בלתי-מוגבל, לתלות המשך המפעל [של תעלת הירדן] בהסכמת סוריה, ועד להסכם קיפאון גמור. גדעון רפאל בא ישיר לישיבה ושלח לי פתק: "התערבות וישינסקי לטובת סוריה עשויה להציל בשבילנו את המצב". עניתי כי גם כאן ההיגיון הוא חרב פיפיות - ייתכן כי יתחיל מירוץ מערבי להתחרות עם בריה"מ על ידידות הערבים ונמצא כי הזדהות וישינסקי עם סוריה הייתה בעוכרינו. הייתה הן רחמנות והן שמחה לאיד לראות את התפתלותו השכלית של קובה [יעקב] ריפתין. ניסה לתלות את קולר עמדתו האויבת של וישינסקי בהצבעותינו באו"ם נגד בריה"מ. לפי אותו היגיון, אילו הצבענו בעניינים הכלליים כפי שרצה ריפתין היו מעלים עלינו חמת ארה"ב ואז מלכתחילה הייתה ההכרעה במועב"ט נופלת נגדנו. כן ניסה להמתיק את עניין תביעת המו"מ הסורי-ישראלי הישיר בפי וישינסקי. הן גם אנו הכרזנו תמיד על נכונותנו למו"מ עם סוריה כעם מדינה שכנה בכל שאלות יחסי השכנות, לרבות ענייני מים. כשטפחתי על פניו כי מעולם לא הסכמנו לתלות גורל מפעלי הפיתוח שלנו בתוצאותיו של מו"מ כזה - ואילו זה הדבר שווישינסקי מבקש לכפות עלינו - נעשו פניו "ככרכמיש".

לקראת סוף הוויכוח נעשה ברור כי כל סיעות הקואליציה אינן מעלות על הדעת הסתכסכות חדשה עם מועב"ט אלא מוכנות להמתין אפילו שלושה חודשים עד שתתבררנה תוצאות המאבק החדש עם ראש המטה [של משקיפי או"ם] ואילו סיעות האופוזיציה אף הן אינן גורסות מעשה-מרי לאלתר, אלא מתפשרות עם כורח ניסיון להגיע לעמק השווה עם בניקה, אולם אם ניסיון זה לא יצליח יש לדעתן לגשת לעבודה - לפי גירסת [חיים] לנדאו כעבור 4-3 שבועות ואילו לדעת [יצחק] בן-אהרון מקץ 8-6 שבועות - ובלבד שחידוש העבודה יחול לפני תום ג' הירחים.

גדעון [רפאל] אמר דברים של טעם על עמדת הערבים ועל המוקשים שהם טומנים לנו בהנחה כי ניפָתה להמרות את פי בניקה. לא הסתפק בהסברת המצב ועבר להטפת מוסר לחברי הוועדה כי אסור ללכת עם מועב"ט בקרי. בזה חרג מהמסגרת הנאותה לאיש שירות החוץ - ולמעשה גם התפרץ לדלתיים פתוחות. ולא אמר די, אלא לקח על עצמו להבטיח כי יש סיכויים טובים להגיע לחידוש העבודה באישורו של הדני [גנרל בניקה]. על ידי כך נתן מראש פתחון פה למקטרגים לטעון במקרה של כישלון, כי משרד החוץ השלה עצמו ואחרים בתקוות-שווא והזניח מאמצים שהיה חייב לעשותם לקדם פני פורענות.

בסיכומי הסתפקתי בציון שלוש עובדות:

א) כי איש מחברי הוועדה לא הציע לחדש את העבודה מייד (אגב אמירה נעצתי עיני בלנדאו, אך הלה לא הוציא הגה);

ב) כי הכל מסכימים כי יש למצות תחילה אפשרות של הסדר עם ראש המטה;

ג) כי לא ברור עדיין כיצד תיפול ההכרעה הסופית במועב"ט, שהמצב בה נתערפל על ידי התקפת-נגד ערבית-פאקיסטנית בסיועה התותחני של בריה"מ, ולכן טרם הגיעה השעה להכריע לגבי טכסיסנו.

במשרד ישבתי לפסוק במחלוקת בין טדי לבין [שמואל] בנדור - אם להיענות להפצרתו של מק-דניאל, כי לשכת החשבונות שלנו לכספי התמורה של הסיוע הטכני [האמריקני] תעבור לדור בבניין שבו נמצאת המשלחת האמריקנית, או להתעקש ולהשאיר את הלשכה במעונה הקיים בתל-אביב. פסקתי לטובת גמישותו של טדי ונגד נוקשותו של בנדור. על דלת הלשכה יישאר שלט של ממשלת ישראל. באותו בניין משוכנים משרדים אחרים שאינם של ארה"ב. הלשכה נמצאת ממילא בת"א. אנשי המשלחת מבקרים כל הזמן בירושלים ומביאים איתם גם מאנשי השגרירות. מק-דניאל ועוד יותר ממנו המומחה הכלכלי שלו, ויטמן, מסורים בלב ונפש לענייננו - זאת מעידים טדי ובנדור פה אחד. אין איפוא כל טעם, זולת דקדוקי עניות של ריבונות הפגנית שאין בה ממש, לא להיענות לתביעתו של איש ארה"ב במקרה זה, הנובעת אך ורק משיקולי נוחות משרדית.

באו אשתו ואחיו של שמעון אורנשטין, שנדון למאסר עולם בפראג, לקבול על אפליה שנוהגת העיתונות בין אורנשטיין ו[מרדכי] אורן - לרעת הראשון. אמרתי, כי העירונו זאת לעיתונות לא פעם וכי מצדנו נעשו כל הצעדים בשביל שני הישראלים האסורים ללא צל הבחנה בין השניים. הוספתי כי פניית הנשיא בהבעת תמיכה לבקשת החנינה מצד שתי הנשים תבוצע בימים הקרובים.

הכתבתי מכתב ברכה לאסיפה השנתית של התאחדות עולי ארה"ב ומברק ברכה לוועידת "הבונים" בדטרויט.

כל אחר הצהריים והערב - משלוש עד אחרי עשר - למעלה משבע שעות רצופות - עברו בדיונים בענייני שכר עובדי המדינה. תחילה הייתה התייעצות פנימית של חברינו בממשלה עם אנשי הוועדה המרכזת בוועד הפועל של ההסתדרות - משלוש עד שש. אחרי כן, משש ואילך, ישיבה עם חברי המפלגה בנציגות עובדי המדינה, כעשרים איש. זה כבר לא השתתפתי בבירור כה יגע ומייגע. חזרתי הביתה "הרוג". אני מלא הערצה לארגוב, החלוש ביותר בגופו, שהוא מחזיק מעמד בכל אלה.