יום ו',  18/12/1953

 

כל הלילה ניתכו מטרות עוז ורעמו השחקים. דיברתי בבוקר עם ירושלים ועם טבריה - כל הארץ שיטפון אחד.

נשארתי כל הבוקר בתל-בנימין הנארזת.

יונה יגול, שחזר מאנגליה וקיבל לידו עריכת "הדור", טילפן לשאול אם אומנם הולמת הכותרת ב"דבר" את עמדת משרד החוץ לטיוטת המערביים במועב"ט. הכותרת היא "ישראל מוכנה לקבל עקרונית את ההחלטה". טרם ראיתי את "דבר" והבעתי תימהוני על הכותרת וכן על שנתנוה ללא התייעצות. גם אם נקבל הדין, מה תבונה יש בהכרזה על כך מראש? להזדרזות מה זו עושה?

שמא אמר כבר אבא משהו המצדיק פירוש כזה? טילפנתי למנכ"ל בירושלים להריץ מייד מברק דחוף לאבא, כי לא יחייב את הממשלה על שום עמדה קבועה במסמרות ויניח לנו חופש גמור להחליט.

ארגוב צילצל להודיעני כי הייתה לנמיר פגישה עם רוקח שהעלתה את המו"מ על פסים חדשים. לפי זה אין לי צורך להיפגש עם רוקח עד יום א'.

ארגוב עורר שאלת מועב"ט. התקבע הממשלה עמדה בישיבת יום א'? כלום לא מוטב לדחות ההחלטה עד לכינוס ועדת חוץ של הכנסת?

הנחתנו הייתה מתמול-שלשום כי ההחלטה תתקבל היום, יום ו', אך לא ראיתי כורח להיחפז בקבלת החלטה והבעתי נכונות לשקול דחייתה ליום-יומיים.

כל הבוקר התכוננתי למסיבת העיתונאים המיועדת להסברת טיוטת ההחלטה.

משראיתי בעיתונות החלטת הנהלת הטכניון לסגור את המוסד ביום א' טילפנתי ליעקב דורי בחיפה. המכוונת הסגירה כנגד תלמידים המסרבים לשלם שכר לימוד שהושת עליהם, או כנגד הממשלה שקיצצה בהקצבתה? בהחלט כנגד התלמידים! אמרתי, אף על פי כן עניין הסגירה חמור ונוגע לממשלה. אמר כי אין מנוס מצעד נמרץ זה כדי להוציא רוח שטות מראשי חמומי המוח שבקרב התלמידים המוליכים שולל את חבריהם להאמין כי על ידי לחץ יסחטו מהנהלת הטכניון ויתורים לא רק בענייני שכר לימוד אלא גם לגבי סדרי לימודים - שינויים שאין להם כל הצדקה.

אחר הצהריים נסעתי למשרד רה"מ בקרייה. התייעצתי בקצרה עם גדעון רפאל ופתחתי את המסיבה. האולם המוארך היה מלא והקשב דרוך. הסברתי את העניין במפורט וגיליתי את כל הפנים לכאן ולכאן. מבלי להשלות ולהמתיק דומני כי שיכנעתי את המסובים ביתרון החיוב על השלילה בהחלטה זו - כפוף, כמובן, למידה מסוימת של יושר מדיני ורצון טוב בפירושה ובביצועה. היו שאלות רבות, כולן לעניין, בלי קורטוב של קינטור או ניסיון להכשיל. נכחה העיתונות כולה, מ"חרות" ועד "קול העם", לרבות נציגי עיתוני חוץ והסוכנויות. המסיבה לא הייתה מכוונת למסירת תגובתה הרשמית של ממשלת ישראל, אלא רק להדרכת התגובה העיתונאית העצמאית.

ועדיין הייתה הנָחתי כי ההחלטה תתקבל סופית היום.

ממשרד רה"מ נסעתי למערכת "דבר". הוזמנתי להתייעצות פנימית על שיפורים בעיתון - התייעצות שאיחרה לבוא לפחות חמש שנים. אך טוב מאוחר מלעולם לא! כיבדוני בפתיחה והרציתי המומים והפגמים שאני דואב וקובל עליהם כמעט יום יום בפותחי את העיתון מדי בוקר בבוקרו. [דוד] זכאי ["ז. דוד"] אמר אחר כך כי דיברתי כאילו לא נטשתי מעולם את המערכת אלא חייתי כל הזמן את בעיות העיתון וליקוייו.

בצאתי הוגד לי, כי נתקבלה כבר החלטה על מינויו של שורר עורך לניסיון של שנה. בנסיבות הנתונות גם זו לטובה.

מ"דבר" לביתו של נמיר לשמוע מפיו על שיחותיו עם רוקח. היוזמה הייתה של רוקח אשר ביקש את אחד החברים למסור לנמיר כי הוא מבקשו להתקשר. נפגשו ושוחחו שעתיים. רוקח הודיע כי התפלץ למראה העיתונות באותו בוקר. לא היה לו שמץ מושג כי סרלין עומד לפוצץ כך את העניין. לא חסך בכינויי חיבה לחברו זה. נמיר הצליח להוסיף שמן על המדורה בציינו בכל התמימות כי הרושם בציבור הוא כי רוקח הודח ממנהיגות והשלטון עבר לידי אנשים חדשים. רוקח הכריז חגיגית כי הוא נוטל מעתה את המרות לידיו ואם ימרדו בו - יסתלק לחלוטין. לשדה-בוקר לא ילך, אבל אולי ילך לגליל! מתוך כל הדיבורים הנרגשים והמפוצצים האלה בקעו דאגה כנה להמשך הקואליציה ורצון גמור להקים את הממשלה החדשה בכל ההקדם.

לגופם של העניינים אמר נמיר לרוקח, כי הוויתור מצדנו בעניין כספי הפיתוח של העיריות עומד בעינו; כי לגבי המימשל הצבאי נוסחתנו הסופית היא כי שר הביטחון יתאם את העניינים המוניציפליים (לא "האזרחיים" כגירסת ה"כלליים") עם שר הפנים ולא להיפך; כי אנו מסכימים לתת ל"כלליים" סגן יחיד בחינוך, אך עליהם לעזור לנו לשכנע את הדתיים כי יקבלו הדין; כי את עניין חילופי הסגנים במשרדים אחרים עליהם להוציא מתוך ראשם; כי בעניין ה"אחוזים" לא ניתן בשום פנים יד לגירוש ה"פרוגרסיבים" מהקואליציה ואף על פי שלאמיתו של דבר, משנתבטל עקרון 10 אחוזים שוב אין אנו מעוניינים בשום הגבלה אחוזית, הרי אם יבואו "הכלליים" עם ה"פרוגרסיבים" לידי הסכם על איזה אחוז אחר נסמוך על כך את ידינו.

רוקח לקח על עצמו למסור כל אלה לחבריו. נראה כי מלאכתו לא הייתה קלה, באשר אחר כך טילפן כי הישיבה נמשכה עד חצות (אור ליום ו') ולא הגיעה לידי גמר והדיון יימשך ביום ו' בבוקר במסגרת יותר רחבה. על תוצאותיו של דיון זה טרם שמע נמיר.

העוקץ היה בעיני עניין החלפת הסגנים. נמיר התרשם כי אין העניין בגדר תנאי בל יעבור. מי ייתן!

חזרתי הביתה לקראת ארוחת ערב בחדר האוכל הקטן, אליה הוזמנו כלארוחת פרידה שני זוגות שכנים: בֶזֶ'רַנו וטורנובסקי.

כשבאתי אמרה לי צפורה כי הממונה האמריקני ראסל [על שגרירות ארה"ב] טילפן כמה פעמים. כנראה מצבו של השגריר דייוויס הורע באופן חמור ויש לחשוש לחייו.

טילפנתי לראסל ואמר כי יבוא מייד.

בינתיים התאספו האורחים וישבנו איתם בחדר עבודתי המוסק – יען האולם הגדול ריק כמערה וקר כקבר. משבא ראסל הכנסתיו לחדר האוכל וישבנו ליד השולחן הערוך.

סיפר בפנים קודרות ומתוחות, כי השגריר [פרנסיס דייוויס] חזר במצב אנוש. לא הבריא כליל בארה"ב. רופא מחמ"ד התנגד לנסיעתו. רופאו הפרטי לימד היתר. נראה שהתחשב יותר בצרכיו הנפשיים - בשאיפתו לשוב לעבודתו - מאשר במצבו הגופני. הנסיעה הייתה מפרכת. חלה התקפת לב רצינית. רפואה שניתנה לו לחיזוק הלב שללה ממנו לגמרי את התיאבון. הוא איבד 15 ליטראות לאחר שאיבד כהנה לפני כן בארה"ב בפקודת הרופא. הגיע לארץ כל עוד נפשו בו. בתחילת השבוע הוטב מצבו במפתיע אך היום חלה הרעה תלולה. הרופא רואה סכנה כי לא יחזיק מעמד יותר משעות אחדות. גם אם ייחלץ הפעם אין לשער כי יאריך יותר משלושה שבועות. הם הודיעו למחמ"ד והחליטו להודיעני, והודיעו למחמ"ד כי הם מודיעים לי.

הייתי נרעש מכל התיאור ומקירבת מותו של האיש היקר הזה, המצפוני עד לקנאות, שמתוך חרדה לגורל העניין המופקד בידיו - יחסי ישראל וארה"ב שנתקפחו בחודשים האחרונים - החיש את קצו במו ידיו. הודיתי לראסל על כי דאג להודיעני וביקשתיו לעמוד איתי בקשר שעה-שעה.

ארוחת הערב הייתה מלאת רוח ידידות ואף על פי ששני הזוגות מאוד אינם שווים זה לזה ברמת תרבותם, שפרה עליהם האכסניה והצירוף עלה יפה.

ארבעתם חתמו בספר ובזה סיימנו כרך זה של ספר האורחים המקפל בתוכו את תקופת תל-בנימין.

משהלכו חזרה צפורה למיטתה – היום ביקר אצלה הרופא ומצא התקפת סינוס שבאה בעקבות השפעת – ואני התיישבתי לכתוב יומן ולקרוא ניירות.

צפורה קיבלה מכתב נלבב מאורי בלונדון, ובו:

"מעניין היה לי להיווכח עד כמה רבים הם ידידו ומוקיריו של משה בארץ רחוקה זו. כשהופיעה הידיעה ב"טיימס" פנו אלי באוניברסיטה שני מרצים זרים לי לחלוטין ואמרו כי שמעו שהייתי פעם מזכירו של מר שרת והם מבקשים לאמר לי עד כמה חושבים שנכון הדבר כי משה יהיה ראש ממשלה. סטודנטים יהודים רבים באו אלי (אחדים מהם היו בסמינר הקיץ של הסוכנות בארץ בקיץ שעבר) והביעו שמחתם. בערב צלצלו אלי שני אנשים זרים לגמרי – אינני יודע מי הם ומימי לא ראיתים – שאמרו כי שמעו ממישהו שהייתי מזכירו וכו' והם מבקשים להביע בפני את שמחתם הרבה. אני כמובן הודיתי להם בטון רציני מאוד ובלעתי את המחמאות כאילו הן מכוונות אלי. אגיד את האמת כי שבעתי נחת לא מעט מכל העניין."

קיבלתי מכתב ארוך מדוד קלוגר, איש עסקים גדול בניו-יורק, שביקר בארץ והיה בביתנו לפני כשנה וחצי. הוא מתנה פרשת אכזבותיו בכל המאמצים שעשה לעזור לפיתוח סחר היצוא של ישראל לארה"ב ותולה את הקולר בייחוד בהתאחדות בעלי תעשייה מזה ובמשרד מסחר ותעשייה לאחר פרישת דב יוסף ממנו (זאת אומרת, לאחר עבור המשרד לידי "הציונים הכלליים") מזה. הכלל, הוא משך ידו מכל קשר מעשי עם ענייני ישראל. לשעבר היה נענה תמיד לבקשותיה של נציגות האוצר בניו-יורק ומלווה להם סכומים גדולים כ"גמילות חסד" לעזור להם להיחלץ ממצר של תשלומים דחופים. אך בפעם האחרונה כשפנו אליו מרטין רוזנבליט וסידני גרין [עתירי הון ונדבנים, פעילים למען ישראל] וביקשו הלוואה של מיליון דולר - החליט להשיב פניהם ונימק סירובו ביחס השלילי שנוצר אצלו לכל עניין ישראלי כתוצאה מניסיונו האומלל. והנה, למחרת היום בו נתן תשובתו השלילית לאוצר הישראלי קרא בעיתון כי אני המועמד לראשות הממשלה. אמר לעצמו - זהו פתח תקווה לשינוי פני הדברים - עמד וטילפן לסידני והודיע לו כי הוא חוזר בו מסירובו והרי המיליון לפניו, גם הסביר לו מדוע חל שינוי במצב רוחו כלפי ישראל. והוא מוסיף ואומר: "אני מאמין באמת כי תחת הנהגתך ובהדרכתך תעבור רוח אחרת על ממשלת ישראל ויהיה יחס אחר לכל אמריקני השוחר טובת ישראל, בין אם הוא משקיע-בכוח או אדם המעוניין להושיט לישראל עזרה אחרת"; ולא עוד אלא הוא מבשרני, כי הוא יוצא למסע הסברה בקרב חבריו וידידיו, אשר רבים מהם מאוכזבים כמוהו, על מנת להפיח בהם רוח אחרת לרגל סימן הברכה שהוא רואה בעלותי לכהונה הרמה.

אל אלוהים, אל אלוהים, כמה כל זה מחייב ומנַין הכוח והכושר והיכולת להצדיק תקוות כאלו!

אין כאמבט חם להשביח התרגשות.