יום ה', 10/12/1953
הרופא ביקש לראותי בבוקר השכם, אך איחרתי קום ולא הספקתי. טילפנתי לו. ביקשָני להינזר מבשר ומדגים שלושה ימים - הכל בקשר עם בדיקת הדם. נראה, כי הוא חושש למשהו שאינו כשורה בתהליך חילוף החומרים.
הצצתי למשרד החוץ לרגע והמשכתי מייד לת"א. ב-9 במשרד רה"מ שבקרייה החל "יום עיון" שאירגן ב"ג להתעמקות בבעיות התנועה והמפלגה. ההזמנות היו אישיות. נכחו כשלושים איש. שמעתי, כי נגרמו עלבונות אופייניים - לא הוזמנו, למשל, שפרינצק וחברי הנהלת הסוכנות. אומנם, ראיתי את זלמן [שז"ר], אבל גולדה סיפרה לי כי אף הוא לא הוזמן, אלא היא שיכנעה אותו לבוא בתואנה כי בוודאי נפלה טעות בדבר.
פתח לבון, אשר לדברי ב"ג הוא שיזם את השיחה. דיבר בכנות אך בחריפות ללא כל מידה. חשף נגעים באכזריות: חידלון כל עבודת התנדבות במפלגה, התפוררות הריקמה החברתית בצמרת, אכילת איש בשר רעהו, השתוללות קנאה ושנאה, כל שיטנה ודיבה מקורן בפנים, הפרעות להצלחה ושמחה לכישלונות של איש לרעהו וכו' וכו' - הכלל קטרוג מר ואכזר וזעקת שבר: עימדו עמודו, אנה אתם באים? מה העצה - סתם ולא פירש.
זיאמה היה יותר ממשי בניתוחו. הצביע על שורה של תקלות מסוימות: משק העיתונות המדולדל, מצבו העלוב של "בית ברל", חוסר קשר בין הצמרת לבין השורה. לגבי העיתונות התריע על שליחת [בנימין] אליאב לארגנטינה - יש לנו בסך הכל שני פובליציסטים, הוא והרצל ברגר [ח"כ], והנה אנו משכלים אחד. ב"ג התעורר והתפלץ לשמע הידיעה וראיתי כי כאן תהיה התלקחות. אך גם בדברי זיאמה לא הייתה כל מסקנה מרכזית אלא ניסיון לדחוף את המחשבה לקראת טיפול במספר בעיות, כל אחת לחוד.
ניסיתי להביא את הדברים לידי גיבוש. ביקשתי למצוא את שורש הרע בהיעדר כל תיכנון - לגבי סימון תפקידים, חלוקת כוחות, הדרכת המחשבה. מזכירות המפלגה עובדת עבודת פרך, אך רק בעניינים שוטפים. לגבי ארגון העניינים בטווח יותר ארוך שוררת עזובה מוחלטת. התכנון עצמו מחייב תכנון - אורגן מיוחד אשר זה תפקידו. הצעתי מינוי ועדה של שבעה, אשר זיאמה יהיה מרכזה. תעבוד בשקט ובמתינות - חודשיים, שלושה, כמה שיידרש, ותברר בעיה אחר בעיה: הרכב סיעת הכנסת, הוצאת אנשים לתפקידים אחרים, שיטת הפעילות בסניפים, בית ברל, העיתונות, גדנ"ע ותנועות נוער וכיו"ב. גם ההתנדבות ההמונית מחייבת ארגון ותכנון. בלי ארגון כולל לא הייתה תנועת ההתנדבות במלחמת-העולם השנייה מגיעה לממדים שהגיעה אליה. הזכרתי את נאומי בוועידה האחרונה של המפלגה על ארגון התנדבות המונית לפעילות אישית במעברות ובשיכוני העולים. מחוסר מוסד מיוחד שייקח על עצמו ארגון הפעולה לא היה לאותה הצעה כל הד - פרט אולי ל"שורת המתנדבים" בירושלים ולפעולתו האישית של יעקב מיימון [קצרן הממשלה; הורה והפעיל מורים מתנדבים בכפרי עולים] כאחד מל"ו. אשר לאליאב הסברתי, כי ידי הייתה במעל. מצאתיו ממילא על סף התפטרות מ"הדור" ופרישה ממלאכת כתיבה עיתונאית יום יום - לעומת זה מוכן לשליחות ודווקא לארגנטינה, שהתרשם מהרצאותי עליה. שם 400,000 יהודים, יהדות המהווה עתודה מובהקת לעלייה, אבל יש להפעילה במאורגן ובייחוד יש לפעול בקרב הנוער. בלי השקעת כוחות מהארץ לא ייעשה הדבר ובלי קורבנות על חשבון ההווה אין לספק צורכי העתיד. דברים אלה עוררו מייד התנגדות מפי ב"ג שהכריז, כי העיקר העבודה בארץ וכל השאר טפל.
הוויכוח נמשך שעות, עד ארוחת הצהריים ולאחריה. כשבאתי לארוחת צהריים הביתה לתל-בנימין נתחמץ לבי בקרבי: האולם הגדול ריק ושמם, רק שטיחים גלולים נותרו בו ושרידי חפצים שונים; גם חדר האוכל נתרוקן כליל. כל הפאר והנוי והחן והטעם נגוזו כאילו לא היו מעולם. נשמה חיה נרצחה בידיים. אחר הצהריים נמשך הוויכוח והשתרע על פני "שבעה ימים". נאמרו הרבה דברי אמת, אך הייתה גם הפרזה רבה הכרוכה בגישות החלטיות ללא כל יחסות מציאותית, והתוצאה הכוללת הייתה דחיסת השְחור בלי כל קרני אורה. שמואל דיין סיפר דברים מזעזעים ממש על ההתיישבות החדשה הנמצאת בכמה מחלקיה במצב של התמוטטות. אחרים תיארו את הדיכאון הרוחני בריכוזי העולים החדשים שאינם רואים עצמם שותפים לחיים החברתיים בארץ. גולדה התריעה על הנעשה בפקידות הממשלתית והפליגה למרחקי תביעות מוסריות ערטילאיות אשר היא עצמה הודתה בפה מלא כי אינה ממלאת אותן ולכן היא מדוכאה ומיואשת וסיימה ברעיון גואל כי 50 איש מראשי התנועה ישנו במיפנה חריף את אורח חייהם לשם הפגנה מוסרית.
הייתי מוכרח לצאת באמצע. לפני צאתי נתקיימה התייעצות חטופה שלי עם גולדה, לבון נמיר ובקר בענייני הפקידות הגבוהה ההולכים מדחי אל דחי. הם קיימו את "ההיעדרות" - לשון נקייה במקום שביתה - בניגוד להוראה מפורשת של הוועד הפועל ולבקשתה הנמרצת של הממשלה. הם מאיימים בשביתה נוספת, הפעם של שלושה ימים. מנוי וגמור עמם, כנראה, להתארגן בחטיבה מיוחדת. שורש הרע הוא כמובן בהתעלמות הגמורה שהייתה עד עכשיו מתביעותיהם, אשר צדקתן משוועת לשמים, ובאפליה המעליבה בין אנשי המינהל ואנשי המקצוע. הצרה היא כי כשם שאין בעניינים אלה אחדות בין הפקידות הגבוהה ובין איגוד עובדי המדינה כך אין אחדות ביני ובין גולדה והדברים יגעים ביותר.
מיהרתי לירושלים יען הבטחתי להשתתף באזכרה לארכיאולוג פיליפ גאי, במלאות שנה למותו. נסעתי עם צפורה, אבל לאזכרה הלכתי לבדי. במחלקת העתיקות עמד קור נורא. התאסף קהל מועט. דיברתי קצרות על אנגלי מופלא זה, חסיד אומות עולם ואיש צדיק כשלעצמו, שכאיש מקצוע חפר עמוק בקרקע אך כאישיות מוסרית ריחף תמיד מעל למציאות. האזכרה הייתה מעין ערב עיון ונשמעו שלוש הרצאות - שתיים בארכיאולוגיה, מפי [שמואל] ייבין ו[מיכאל] אביונה, ואחת על בעיות קרקע ומים בנגב מפי דוד עמירן - מישנה ברורה ומאלפת ביותר.
אחרי ארוחת הערב ביקרוני לפי הזמנתי נציגי "הפועל המזרחי": שפירא, בורג ורפאל. שפירא פתח בהבעת קורת רוחם מבחירתי וצערם על הדרך שנקטה מפא"י בכניסתה למו"מ נפרד עם "הכלליים". התבונה חייבה מו"מ מרובע של כל השותפים לקואליציה, שאם אז התעקשו "הכלליים" על איזו דרישה שאינה מתקבלת על דעת האחרים ופרשו - היו הם היוצאים את הממשלה ונותנים את הדין על כך, בעוד שעכשיו אם תתפרד החבילה, נמצאת מפא"י חייבת בדחיקת "הכלליים". אולם את הנעשה אין להשיב ועכשיו הם מבינים כי יש להמתין לגמר המו"מ ולראות איך ייפול דבר. אם יישאר ההסדר במסגרת המוסכם מקודם - ניחא, אבל אם יקבלו הכלליים הנחות נוספות, כגון סגנות בחינוך, ידרוש גם "הפוהמ"ז" אותו דבר. זו הייתה תמצית הדברים. רפאל עורר שאלת החזירים. לעת עתה נפרדנו בשלום.
