יום ג', 8/12/1953
לפני 8 אצל הרופא [אריה] דוסטרובסקי, לבדיקת דם, בשל גירויי עור חדשים שלקיתי בהם.
ב"הארץ" מאמר ראשי: "שני נאומים" - השוואה בין נאום התשובה שלי לבין נאום הפרידה של ב"ג שהושמע אמש ב"קול ישראל" - לא לרעת הראשון, אלא שעדותו של "הארץ" פסולה, כמובן - אף על פי כן יש במאמר גרעיני אמת.
דב יוסף טילפן בשם גולדה (מדוע היא נזקקת למתווך?) הדואגת לעיכוב מינויו של [צבי] ברנזון כחבר בית הדין העליון.
שוחחתי עם [פנחס] רוזן ובאמת מצאתי, כי בישיבה הקרובה של הוועדה עומדים להתאשר רק [דוד] גויטיין ו[יואל] זוסמן ואילו את הצעת ברנזון הוא עומד להשהות עד שיתברר כי מובטח רוב לאישורה. הזמנתי אלי את אולשן לשיחה.
מוריס [משה] רוזטי [מזכיר הכנסת] בא להודיע, כי מחמת מחלת הלב שלקה בה הריהו עומד לפרוש מהכנסת ומציע עצמו למשרד החוץ.
קרליבך בא לשיחה לפי בקשתו. גילה אוזני כי גירסת "מעריב" שהייתה לי למורת רוח, כאילו לא הועלתה מועמדותי לרה"מ אלא מאחר שאשכול הסתלק, מפי אחד מעמודי מפא"י באה לעיתון. הביע רצון עז להדק קשר עמדי ולאמיתו של דבר הציע את "מעריב" לשירותי. הבה ואמַנה איש-אמונים, אליו יוכלו לפנות שליחיו בכל עת ובכל שעה. מי רצוי לי - אותו יעמיד כאיש קשר מצדו. אם רצוני ב[משה] ז"ק - הריהו מעביר מייד את ז"ק לירושלים. אמרתי כי אעיין בדבר אך לגבי המקשר הערתי, כי [שלום] רוזנפלד עושה עלי רושם יותר תרבותי. שאלתי לתפוצת "מעריב". אמר 45,000 וזה שיא העיתונות הישראלית - והכל במכירה ברחובות, שכן אין "מעריב" מקבל חתימות עקרונית.
ניצלתי את שעת הכושר והבעתי לפני קרליבך את משאלתי כיצד יש להציג את עניין הרכבת הממשלה החדשה: אין הצדקה לשום מו"מ, כל שכן לניצול עילת הסתלקותו של ב"ג לשם ניסיון לזכות ברווחים מפלגתיים, אלא ענייני פנים וחוץ של המדינה תובעים בכל פה יציבות של שלטון ומי שיפירן ייתן את הדין כמועל בחובה לאומית עליונה בשעת ניסיון זו.
כיוון שהיום הוא יום תחילת "חופשתו" של ב"ג וכהונתי אני כמ"מ רה"מ, ניגשתי לאותו משרד. מצאתי את ב"ג עודנו בחדרו. הערתי על שימוש שלא כהלכה בפועל ריצה (רצה בפיעל) בשידורו אמש. כדרכו לא הודה בטעות, אלא עמד על שלו. ביקש להסתמך על [מילון, יהודה] גור וגם כשנוכח לכאורה כי אין לו משענת במשמעויות שמביא גור בערך זה, עמד במרדו עד שהרפיתי ממנו. הלכתי לחדר הסמוך והנה בא ב"ג והתיישב. אף לו טענה כנגדי בשל מילה שאמרתי בנאום התשובה. מדוע כיניתי את מעשה קיביה "זוועה"? אמרתי כי זו הייתה הגדרתי לתגובת הציבור היהודי בחו"ל למעשה קיביה. טען כי בממשלה הובע יחס שלילי לקו שהצעתי לנקוט בנאום. הזכרתיו כי הוא עצמו סיכם כי רשאי אני לדבר על הזעזוע שחולל עניין קיביה בחו"ל. החל חולק על עצם אופיה של התגובה בחו"ל ומתריס כנגד אבן ואילת. אמרתי, כי אין כאן שאלה של תגובת שגרירינו אלא לפנינו עובדה ניצחת של התקוממות דעת הקהל היהודית, בין מפורשת ובין אילמת, ולשווא ננסה להתעלם ולהעלים. לא קיבל דעתי ולא קיבלתי דעתו ויצא מהחדר כובש רוגזו.
התיישבתי עם טדי ועם יצחק [נבון] לשיחה משותפת ראשונה על סידור העניינים בלשכת רה"מ. הרציתי תוכניתי על קשר קבוע וסדיר עם המשרדים, ביקורים ראשונים בכל משרד ומשרד לשם עמידה על מצב העניינים ואחר כך שמירת עין פקוחה על מהלך העבודה והתערבות בכל מקרה שיידרש, מתוך הסתייעות במזכיר הממשלה כמכשיר הקשר והתיאום. הדברים ישרו בעיניהם. כן התקבל על דעת יצחק, בשמיעה ראשונה, הרעיון של שמאי על הפרדה בין הנהלת לשכת רה"מ לבין המזכירות הפרטית, על מנת שהשנייה תהא משותפת למשרד רה"מ ולמשרד החוץ.
ישיבה של ועדת השרים לענייני משכורת הפקידים. גולדה, שהיא ראש המדברים בנושא זה ואשר היא שריכזה את הוועדה עד כה, לא באה לישיבה. נראה, כי היא רוגזת על ההחלטה האחרונה של הממשלה, שיש בה פתח יותר ממשי להתחשבות מיוחדת בצורכי הפקידות הגבוהה. בהתנהגותה זו היא נותנת אות ומופת ראשון לאותה חברות נאמנה ולאותו שיתוף פעולה הדוק מכאן ואילך, שדובר עליו בחום-נפש כזה בישיבה האחרונה של המרכז.
לפי הצעתי נתקבלו המסקנות: להזמין את איגוד עובדי המדינה למו"מ; להציע העמדת עניין הפקידות הגבוהה כסעיף ראשון; לדאוג כי פקידות זו תהיה מיוצגת במשלחת עובדי המדינה בשעת הדיון על משכורתה. מסקנות אלו מבטיחות את שלמות הארגון והייצוג של עובדי המדינה - בניגוד לנטיית ההתבדלות הארגונית של הפקידות הגבוהה - ועם זה הן שמות דגש של דחיפות על הדיון בשאלות הנוגעות לדרגות הגבוהות.
חזרתי למשרד. דניאל לוין, מנהל מא"ס, בא להיפרד. הוא יוצא סוף סוף למסעו על פני בירותיה של אסיה וצירויותינו בה.
הכתבתי מיזכר לשר הפנים, בו ביקשתי לדעת אם אמת נכון הדבר כי הכנת הבחירות תיקח הרבה חודשים והאומנם אין לקצר ולהחיש? ציינתי כי כולנו מקווים, כמובן, להצלחת המו"מ בינינו אבל מי יודע איך ייפול דבר ועלינו להיות מוכנים לפורענות של בחירות. במקרה זה צו עליון הוא עריכת הבחירות במהירות הגדולה ביותר ותהיה זו פורענות נוספת ומיותרת בתכלית אם ממשלת המעבר תצטרך לפעול ללא אמון הכנסת תקופה ממושכת. חשבתי משלוח מכתב כזה למועיל ביותר - כרמז שאנו מוכנים לבחירות כלליות.
חבר הכנסת [שלום] זיסמן, "ציוני כללי" שערך בימי פגרת הכנסת מסע ים באונייה נורבגית וביקר בקפריסין, בתורכיה ובאנגליה - בא למסור רשמיו, תוכם רצוף מחמאות רבות לנציגויותינו.
וולטר נכנס לדקות מספר. מסר כי שמע מיציע העיתונאים בכנסת שבחים רבים לנאום התשובה, בתוספת הערת ביקורת, כי על קיביה לא העזתי לומר מה שהייתי חייב להשמיע. הרי לך!
אחר הצהריים בבית נתבשרתי טלפונית מפי ראש סיעתנו, עמי אסף, על צרה חדשה: גם סנה גם [אסתר] וילנסקה [מק"י] מציעים כסעיף דחוף לסדר היום את עניין זיונה המחודש של גרמניה. הסעיף יופיע מחר ועלי לענות, גם לטכס עצה מראש כיצד לנהוג. זהו בדיוק העניין שחסרנו כיום!
השופט אולשן, ידידי הוותיק, בא לתה. ביררתי מצב מינויו של ברנזון. נשתכנעתי כי מוטב היה לדחות את המינוי לישיבה אחרת. לדברי אולשן אין כאן התנגשות מפלגתית, אלא ההתנגשות היא בין מעמד השופטים לבין מועמדים שמחוץ למקצוע. השופטים דורשים בכל מקרה שהכשרת המועמדים שווה - דין קדימה למועמד שמתוך ציבור השופטים. מה שמסבך את העניין הרי זה שיתופם של עורכי-הדין בוועדת המינויים, דבר שאולשן התנגד לו בכל תוקף בפני ועדת הכנסת ואף על פי כן נתקבל. אמרתי לאולשן, כי גם אם נכון העיקרון של העדפת מועמד שמבין השופטים הרי זה חידוש מקרוב בא, בעוד שמועמדותו של ברנזון אושרה על ידי הממשלה לפני שהועלה עיקרון זה, ולא עוד אלא האישור ניתן לאחר שהממשלה נמלכה בדעת ביה"ד העליון וחוות דעתו הייתה חיובית. פסילת ברנזון עכשיו הריהי ביזיון לממשלה ופגיעה חמורה במועמד עצמו. אולשן הודה, כי זוהי טענה חזקה והציע לי לשוחח עם [משה] זמורה [נשיא ביה"מ העליון].
ב-5 יצאתי את ירושלים לרחובות, למסיבה בבית גב' וייצמן לכבוד המלומד האנגלי סיר רוברט רובינסון. רוב המוזמנים היו אנשי מכון וייצמן. מהשרים – לבון וסרלין.
מרחובות לצריפין, לארוחת ערב חגיגית בעלת תפקיד כפול: פרידת ב"ג וחילופי הרמטכ"לים. כאן נפגשתי עם צפורה שהגיעה מתל-בנימין. הסבו למעלה מארבעים: מהשרים ב"ג, מ"ש, לבון, רוקח, שפירא ורוזן. השאר קצינים ואנשי משרד הביטחון, עם רעיותיהם. שוב נוכחתי לדעת בטיב המעולה של החומר האנושי ממנו קורצה הקצונה הגבוהה. ישבתי בין לוסי לבון לבין אורה מקלף. צפורה הייתה טרוזה בין רוקח לשפירא. נאומים לא היו. חנוכייה לא הודלקה. "התקווה" לא הושרה. הייתה ציפייה שלא באה על סיפוקה. בחלל האוויר ניסרו קושיות שלא תורצו. התהיות נשארו בעינן. האנשים התפזרו מתוך הרגשת מועקה בלתי מפורקת.
צפורה חזרה לתל-בנימין ואני - לירושלים. הגעתי קרוב ל-11 ואז התיישבתי על ניסוח יסודות מדיניות החוץ כמצע למו"מ עם מפ"ם. הייתה זו מלאכה לא קלה.
[המכתב לעזריאל קרליבך, הנזכר בתרשומת 24.11, נמצא בארכיון "מעריב" ומובא להלן:]
אישי וכמוס 24.11.53
לעזריאל קרליבך שלום -
אינני יודע על שום מה חוזר "מעריב" ומדגיש כי מועמדותי לתפקיד רה"מ הועלתה רק לאחר (ז"א משום) הסתלקותו של אשכול ממועמדות זו - בעוד שחזקה עליו כי הוא יודע על ההתנגדות המאוחדת והתקיפה שנתקלה בה הצעתו הראשונה של ב"ג לגבי אשכול ברחבי המפלגה, הצעה שלא היה לה כל סיכוי שהוא להתקבל גם אלמלא סירובו הנבון והאצילי של אשכול, וזה לא משום יחס שלילי כלשהו לאשכול בקרב המפלגה - להיפך, קרנו בה היא בהחלט במעלה.
אני מפקפק אם יש בתוכנו מישהו הרגיש למיגבלותי כמוני. אתייהר ואומר כי אני מאחל לכל חברי וידידי רגישות עצמית כזו. אם מישהו יבוא להוקיע חסרונותי ולבקר השקפותי - זכותו היא וחלילה להתרעם עליו. אך בשעה זו, כשאדרת ב"ג עומדת לנפול עלי כגזירת אימים של הגורל, ואני זקוק בה - בשום פנים לא למעני בלבד לכל החיזוק שבעולם, אינני יודע מדוע עלי לשאת בסילופים ובהעלמות הבאים לערער מעמדי - ז"א, עכשיו; מעמד משהו הרבה יותר גדול ממני - על לא כל דבר, מדעת או שלא מדעת, לאמת מובהקת.
לא הייתי כותב שורות אלו לסתם עורך עיתון עם כל הכבוד למישרה זו בכל מקרה - ורק משום יחסים אישיים שנוצרו יצאתי מגדרי ולימדתי היתר לעצמי.
בברכה,
מ.ש.
אגב, כל הסיפור בע' א' של "מעריב" מהיום על "תנאי מפורש" שהתניתי הוא דבר שלא היה ולא נברא פשוט להד"ם!
