מועמד אחד או שניים? - יום ה', 12/11/1953
שם הספר  יומן אישי 1953
שם הפרק  מועמד אחד או שניים? - יום ה', 12/11/1953

 


מועמד אחד או שניים?

 

יום ה',  12/11/1953

 

נסעתי בבוקר יחידי לירושלים. בעיתונות מכתבו האחרון של ב"ג והחלטת מרכז המפלגה - מוכתרת באותיות קידוש לבנה. ב"דבר" כותרת: "לגולדמן הוצע מקום בממשלה". על-ידי מי? כאילו על ידי מפלגתו הפרוגרסיבית. מניין? כך מסר [יוסף] סרלין לעיתונות. על שום מה סרלין? על שום ששוחח עם נחום על עתידו, עתיד הקואליציה ועתיד "הציונות הכללית". מסתבר, כי נחום גילה אוזנו כי הוא נושא נפשו לחולל מהפכות במדיניות החוץ של ישראל ולעשות בלהטיו עד שיביא את השלום לעולם. ואילו סרלין הבטיח תמיכה אישית - לא בשם המפלגה, חלילה - למדיניותו של נחום גולדמן. קושיה: הן סרלין חולק תמיד על ה"ויתורים" שאני מציע, ואם כן איך יוכל לתמוך בנחום המוכן להרחיק לכת מני בוותרנות עשרת מונים? לא קושיה כלל, והתשובה פשוטה - הכל מותר במערכה נגד מפא"י.

במשרד עסקתי בהמון עניינים שוטפים.

זאב [ש"ק] סיפר על מעשה נאה מצד קצין עיתונות של או"ם: מסר לעיתונאי אחד, כי הנציג הישראלי בוועדת ש"ן עם הלבנון איים בישיבה שנתקיימה לרגל התנפלות של כנופיה בצפון, כי אם ממשלת הלבנון לא תדאג להשתלט על המצב, יבואו מעשי תגובה מצדנו. גם אילו אמר איש צה"ל כדברים האלה במהלך הישיבה, מה עניינו של נציג או"ם למסור זאת לפירסום? מישיבות ש"ן נמסרות רק המסקנות ולא פרטי הדיון. אבל צה"ל מכחיש בכלל כי כדברים האלה נאמרו על-ידי נציגו. לדבריו היו"ר הוא שאמר משהו מעין זה.

קראתי לוולטר וביקשתיו לפעול אישית בעניין זה - להזמין אליו את מ"מ בניקה ולהרביץ בו כהוגן.

מניו-יורק נתקבל מברק חרדה לאיסור הסרט "שלומית" - חוששים לנחשול חדש של הסתה נגדנו. הסברתי לוולטר את דעתי וגמרנו להשהות מסירת החלטתנו הסופית לחברה עד לאחר העצרת, שלא לעורר מחלוקת לעת כזאת.

שמאי מסר ממהלך חקירותיו בעניין סוריה. הכלל הוא, כי אין להגיע לידיעות מהימנות. אישה זקנה ניצלה משם והיא המקור אך אין לסמוך עליה.

 [חנן] סידור, מנהל מאו"ם [מחלקת או"ם במשה"ח], בא לקבל תדרוך ערב צאתו לרומא לוועידת .F.A.O [ארגון המזון והחקלאות]. במסגרת ארגון בינלאומי זה הולכות ונוצרות עובדות של פעולה אזורית בלי השתתפותנו. הייתה טרום-ועידה לענייני בריאות הבהמות בקפריסין בלעדינו, גם מבלי שידענו על כך. הוקם ארגון אזורי למלחמה בארבה, שוב בלעדינו. מה קו ננקוט בוועידה? עמדתנו העקרונית - התובעת מלוא מעמדנו כאחת ממדינות האזור - היא דברי אלוהים חיים שאין להרהר אחריהם והכל יסכימו כי אנו צודקים, אך למעשה ספק אם נוכל להטות את ההתפתחות מכיוונה הנחרץ על-ידי החרם הערבי. אף אני לא ראיתי סיכוי להצלחה מעשית וייעצתי לחתור לפחות לניצחון מוסרי על ידי עיול החלטה התובעת שיתוף אזורי כולל ומגנה בדלנות. כן חייבתי נאום נמרץ בוועידה בגנות החרם הערבי ואיום להביא העניין כולו לבירור בעצרת.

ליאו בא לספר על התקדמות הרעיון בדבר ספר על ההסתננות. מויש [פרלמן] סבור, כי יש לגייס לכך כוח ממדרגה ראשונה ומציע את קווינטן ריינולדס [עיתונאי וסופר אמריקני; כתב ב-1949 ספר אוהד על המאבק להקמת ישראל]. ליאו מאושר מההזמנה שקיבל מבית המדרש לרבנים בניו יורק לערוך מסע של הרצאות בארה"ב וסבור כי יוכל להיפנות לכך מהמכללה כאן בתחילת מרס.

הברקתי לראובן [שילוח] בוושינגטון אם יוכלו להשיג את ק. ריינולדס.

אביגדור שוהם, הקונסול שלנו בציריך, שבא כמלווה לקבוצת העיתונאים השווייצרים, נכנס לומר שלום לפני שובו. לדבריו, הוכתר הסיור בהצלחה מרובה. שאלתיו לפעולות הקונסוליה. סיפר לי בין השאר, כי לפי הרישום במשטרה ביקרו בציריך בחודשי יולי-ספטמבר 1,000 (אֶלף!) ישראלים לחודש בממוצע - נרשמו כ-4000 לינות בחודש, 4 לינות בממוצע לאיש.

ב-12, במשרד רה"מ, ישיבת המועצה לעידוד העלייה מארצות המערב - משותפת לממשלה ולסוכנות. הייתה זו ישיבה ראשונה. כיוון שהיוזמה יצאה ממשרד החוץ, ישבתי ראש. קבענו הרכב הוועדה המרכזית הבין-משרדית וערכנו רשימה של נושאים אשר על הוועדה לדון בהם ולהציע מסקנות לאישורנו. נראה אם יזוז העניין.

ממשרד רה"מ הביתה ואחרי כן שוב למשרד החוץ להכתבת מברקים ולסיום עניינים שונים. הביתה לארוחת הצהריים ולאחר הפסקה שוב למשרד החוץ, להתייעצות על הצעת ברזיל לתווך בינינו לבין הוותיקן בשאלת ירושלים. השתתפו המנכ"ל, לבבי, ליאו, דרום ויעקב הרצוג. עוקץ ההצעה הוא פירוז ירושלים, משני עברי הקו. נשמעו דעות מפוכחות ומעניינות בזכות הפירוז. הרמטכ"ל פוסל אומנם את הרעיון, אך שני המפקדים הירושלמים - זה היוצא בימים אלה [אל"מ מישאל שחם] וזה הנכנס [אל"מ אתיאל עמיחי] - רואים בו ברכה, מובן מאליו אם יחול גם על הצד שכנגד. הקוץ שבאליה הוא כמובן סכנת הכנופיות מזה והמחתרת מזה, אבל במבט ראשון דומה כי אפשר יהיה להשתלט על אלה בכוחות משטרה מיוחדים שיהיו טעונים ייעול והתאמה לתפקיד. כן אפשר יהיה לרכז כוח צבא עם נשק כבד ממש על גבול האזור המפורז ואילו אזור זה אינו מוכרח להתפשט עם התפשטותה של ירושלים - זאת אומרת, בהתרחב העיר לא כל שטחה יהיה מפורז.

את עקרון הפירוז - להבטחת חסינות המקומות הקדושים מכל סכנת מלחמה - השמיע הקרדינל טרדיני [שר המדינה של הוותיקן] באוזני הציר [הברזילאי] פברינו. נראה כי ההשתלשלות הייתה כזאת: בהיותי בריו [דה-ז'אנירו; אפריל 1953] הסברתי יסודית את עמדתנו בשאלת ירושלים לשר החוץ פונטורס; הלה אמר, כמהרהר בקול, כי בקרוב יבוא לריו מ"מ מזכיר המדינה של הוותיקן - שמא כדאי להשתמש בהזדמנות זו ולתהות על קנקנו, אם יש סיכוי כי הוותיקן יקבל כפיתרון את הפיקוח על הקודשים שהצעתי. כששבתי לארץ סיפרתי על שיחה זו לפברינו; פונטורס סולק בינתיים, אך פברינו נאחז בעניין ובבקרו ברומא פתח בשיחות על בעיית ירושלים עם אנשי הוותיקן; התוצאה הייתה הצעת טרדיני על הפירוז, דוח פברינו לריו, והצעת שר החוץ החדש לדוד שאלתיאל [ציר ישראל] על תיווכה של ברזיל.

היה ברור מראש, כי הוותיקן לא יסתפק בשום פנים בפיקוח. ייתכן כי הוותיקן רואה בפירוז נעיצת קנה של בינאום, אם כי לפי ההצעה הברזילאנית הסכמתנו לפירוז תגרור אחריה הכרת הוותיקן בריבונותנו וחיסול הסכסוך כולו - פירושו הכרת או"ם בירושלים כבירת ישראל. אם כן הדבר, הרי לא רק שאין בפירוז פגיעה בריבונות, אלא הוא אמצעי לביצורה. דעה זו השמיע וולטר בפתיחת ההתייעצות והיא נתקבלה על דעת כולנו. הוספתי, כי הפשרה ההיסטורית בין ירושלים כבירת ישראל לבין ירושלים הקדושה לנצרות מוכרחה לעלות לנו במחיר מר ואין הפירוז מחיר גבוה מדי. נשארת אומנם בעיית הביטחון אך לא בשמים להעלות לה פיתרון מעשי.

אף על פי כן הייתי סבור, כי מוקדם עדיין להיכנס במו"מ מחייב על יסוד זה. ממילא אי-אפשר יהיה לעשות זאת בלי הסכמת הממשלה. מוטב להמתין ולראות כיצד תעבור העצרת ואם תבוא בתוצאותיה הַפְשָרָה בעמדתה הקפואה של ארה"ב לגבי העברת משרד החוץ לירושלים. אם תבוא, נעשית פשרה עם הוותיקן פחות לוחצת, אם כי חשיבות ההתפשרות עם הוותיקן קיימת ועומדת כשלעצמה. אם לא תחול תזוזה בעמדת ארה"ב גם לאחר שהעצרת תחלוף מבלי לחדש דבר בשאלת ירושלים, יהיה מישנה-טעם לנסות להתפשר עם הוותיקן באמצעות ברזיל. לעת עתה עלינו להרוויח זמן עם ברזיל. אל נאמר דבר לשלילת הפירוז, אבל אל נמהר להתחייב. נודיע להם, כי אנו מעיינים בדבר ובינתיים נציע להם להתעמק בשאלות שביקשתי כבר את שאלתיאל במברקי האחרון להציג לפניהם: הרואים הם סיכויים להסכמת ירדן ואיך הם מציעים לפתור בעיית הביטחון במפורז, על מנת שלא יהיה אזור זה טרף למלחמת כנופיות בלתי-פוסקת.

יעקב [הרצוג] סיפר, כי הפגישה של מק-מהון עם המוטראן חכים וראשי דת אחרים שנתקיימה בנוכחותו הייתה מוצלחת ביותר וסתמה כמה מטענותיו של מק-מהון על מצב המיעוט הערבי בישראל.

חזרתי הביתה וב-6 בא לביקור הרי ביילין, הקונסול שלנו בלוס-אנג'לס, ועוזר ותיק שלי מימי המחלקה המדינית של הסוכנות. הייתי סבור, כי יפתח: משה, מה יהיה בסופי? עד מתי תחזיק אותי ואת ג'ודי [אשתו יהודית] בארצות-הברית? ומה יהיה עלי כשאשוב? - ולא היא! פתח: "משה, תן בפי סיסמה שאדגול בה בשובי. מה עלי לומר עכשיו ליהודים?" מייד נעניתי לו והרציתי בקצרה על הצגת עניין העזרה הכספית של יהדות ארה"ב לישראל כמשימה של דור ולא כצורך דוחק של שנה, כמכוונת לבניין ארץ ולשיקום-עַם ולא לקליטת מספר כזה או כזה של פליטים, מיועדת להבטיח איזונה המשקי וביצורה המדיני של ישראל כנחלת העם היהודי כולו ואינה נמדדת בממדי העלייה של אותה שנה דווקא. אמר, כי משתתפי הכינוס מהחוף המערבי הביעו באוזניו סיפוקם על שכך ולא אחרת דובר אליהם הפעם: עתה הם יודעים את אשר לפניהם.

ב-6.30 יצאתי עם פוריה ורות חביליו ממשרד רה"מ לת"א. במוצא העיר אספתי חייל מהכביש. הנסיעה הייתה ללא כל תקלה, אך בעקבותיה אירע משהו שדיכאני והסעירני רובו של אותו ערב. וזה המעשה. כשהגענו לביתי בתל-בנימין התברר לתימהוני כי תיק העור הפחוס שלי, שאני מחזיק בו ניירות אישיים, איננו במכונית. הייתי בטוח כי לקחתיו עמדי מהבית וגם גדעון היה סבור כן. אף על פי כן, כשראינו כי איננו אמרנו לעצמנו כי ודאי לא נלקח התיק - מן הסתם נשתכח ונשאר בפרוזדור. גדעון [הנהג] הציע מייד לשוב לירושלים להביאו אך גירשתי מחשבת שטות זו מראשו. הייתי בטוח כי התיק בביתי בירושלים והייתי מלא צער על הניירות שבתוכו: מברקים אחרונים אשר טרם קראתי והיומן שחשבתי להמשיך כל הערב בכתיבתו. רגזתי מאוד על השתבשות תוכניותי וירדתי לחיי צפורה. בכל זאת, ליתר ביטחון טילפנתי לביתי בירושלים. הזקנקונת לא הייתה בבית. השוטר שעלה למעלה לא מצא דבר: אין שום תיק בפרוזדור ואילו הדירה נעולה. ביקשתיו לומר לגב' בנבנישתי לטלפן לי מייד כשתשוב. ישבתי בינתיים לעבוד על ניירות אחרים והנה כעבור שעה צלצול טלפון. הייתי בטוח כי זוהי גב' ב', אך נשמע קולו של שמאי. השאלה שבפיו הקפיצה אותי: האם חסר לי תיק? תגובתי הראשונה הייתה תדהמה גמורה: אני מחכה לשיחה עם אותה זקנה שבביתי על מנת "לוודא" כי התיק בחדרי ואילו שמאי מטלפן מביתו לשאול עליו - באיזה אורח פלא נודע לו דבר היעדר התיק? אמרתי, אמת ויציב, השארתי את התיק החום בביתי. לא ולא, טען שמאי, התיק נמצא על הכביש והריהו בידי אחד מאנשי ש"ב. הייתי מבולבל ממישמע אוזני ותחילה לא הבנתי את פירוש המילות. איך פרח התיק מתוך המכונית הסגורה ובאיזה אורח טמיר נקלע לידי ש"ב? אך פתאום תפסתי את הסוד: התיק נפל בשעה שפתחתי את הדלת להכניס את החייל! בחשיכה נשר אל הכביש מבלי שהשגחנו בדבר. צמרמורת אחזתני: מברקים צפונים, היומן, שאר ניירות אישיים, סודות ממשרד החוץ וסודותי אני - ברשות הרבים, מופקרים על אם הדרך! אבל אחרי הכל, כיצד נכנס ש"ב לתוך התעלומה? פשוט מאוד, איש ש"ב עבר באותו מקום במקרה והוא שמצא והרים את התיק. ממש מעשה ניסים. ברור, כי אותו איש פתח את התיק ועמד על תוכנו - אחרת כיצד יכול לזהות את בעליו, וגם ההרגל המקצועי ודאי עשה את שלו. מילא, זוהי כבר חצי צרה - העיקר כי התיק נמצא ונמנעו אסון וביזיון גם יחד! חלפה עוד כשעה עד שנשמע הצלצול הנכסף בדלת: הופיע אדם בלתי-מוכר, על פניו חיוך רחב וידו מושיטה את התיק, כשלבי מנתר לקראתו. וכאן התברר פרט חיוני: הוא ראה את התיק מוטל על הכביש לא במוצא העיר, אלא במורד ההר, מול נפתוח, מהלך כ-800 מטר מ"מושב זקנים". אין זאת כי בהיפתח הדלת נפל התיק אל הדוושה(!) ורק במרוצת המכונית נשר ממנה אל הכביש. איזה נס הוא כי הראשון שראהו מוטל היה איש אחראי של ש"ב! כל ההרפתקה הזאת זיעזעה אותי כהוגן.

התנקמתי בעצמי וישבתי על היומן עד שעה מאוחרת מאוד.

 

העתקת קישור