"שהיהודים לא יפריעו"
שבת, 21/11/1953
הלילה ישנתי עשר שעות - מאחת עד אחת עשרה. השבת החלה שקטה אך בטרם חלפה מחציתה פרץ הסער. מוקדם אחר הצהריים טילפן אפרת: מברק דחוף מניו-יורק. "ניו-יורק טיימס" קיבל דוח מ[כתבו, משה] בריליאנט על ראיון ב"ג ב"ידיעות אחרונות". נאמר בו לא פחות ולא יותר, כי ב"ג כינה את העולים החדשים כחבר גנבים ונוכלים והתנחם רק בתקווה כי יעלה בידינו לחנך את ילדיהם לחיים ישרים. כן הכריז כי הוא מיואש מהציונים (קרי: האמריקנים) ואין פלא בדבר לאחר שהרב [אבא הלל] סילבר מחשיב עריכת חתונות בקליבלנד יותר מהשתקעות בארץ. עמד "ניו-יורק טיימס" והתקשר טלפונית עם סילבר - היש לו מה לומר? סילבר ענה, כי אין לו מה להעיר אבל מייד לאחר השיחה התקשר עם [עמנואל] ניומן בניו-יורק ועוררו לעשות מה שאפשר למנוע שערורייה (כל זה באותו מברק). ניומן הודיע לאנשינו. הייזי [זינדר] נכנס מייד לפעולה והצליח לעכב את פירסום הידיעה לכ"ד שעות. אנשינו - הייזי ואייב [אברהם הרמן] חתומים על המברק - רואים פרסומם של דברים כאלה בשעה זו כהרסני בתכלית. ובאמת (כך הירהרתי אגב שמיעת תרגום המברק לעברית - לא מקור מחשש ביטחון - מפי אפרת בירושלים): הנה מעשה קיביה - מה פלא אם עשו יהודים מעשה כה מפליץ של שפיכת דמים, מאחר שראש ממשלתם עצמו מעיד עליהם כי הם חבר רוצחים וחמסנים; ומה פלא אם הוא מתפטר, אין זאת כי מתוך ייאוש הוא עושה זאת; וייאושו הוא לא רק מהעולים החדשים בארץ - אלא גם מיהודי הגולה, בראש וראשונה מיהודי אמריקה; לעומת זה, ברורה תגובת היהודים האלה: בעת צרה לישראל מגייסים אותם לעזרה ובה בשעה עומד רה"מ של ישראל ומשמיצם בפומבי קבל כל הקהל האמריקני, וכו' וכו', ואפרת ממשיך: הייזי לא טען ל"ניו-יורק טיימס" כי בריליאנט סילף את הדברים - איך יכול לעשות זאת? - אבל גרס כי העיתון שפירסם דברי ב"ג ודאי שיבשם ולמה יבוא "ניו-יורק טיימס" לתת פרסום לגירסה משובשת? נענה "ניו-יורק טיימס" והבטיח להבריק לבריליאנט ולבקשו לברר אם מהימנים הדברים שנתפרסמו. עתה יש לעמוד על גבו של בריליאנט ולדאוג לתשובה מניחה את הדעת. כן רצוי בתכלית, כי ב"ג עצמו יפרסם הודעה בה יכחיש הדברים שנתפרסמו וימסור הצהרה חיובית על אותם הנושאים. עד כאן תוכן המברק.
ובכן מרקחה חדשה - ותמיד כתוספת סבך וחומרה למשבר הקיים ועומד ממילא בכל תוקפו. נזכרתי מייד בהצהרת ב"ג ל[סיירוס ל'] סולצברגר [סופר נודד של "נ"י טיימס" ב-14 בדצ' 1952 על ירושלים: "בעינינו קבוע מעמדה של העיר ממש כעתידן של וושינגטון ושל לונדון"] שניתנה בעיצומה של המערכה באו"ם על מו"מ ישיר של שלום והנחיתה לנו מכה אנושה עד אשר אולי בגללה בלבד הפסדנו את המערכה לאחר שהניצחון בה היה כבר כמעט מובטח [בגלל עניין ירושלים שינו כמה מדינות דרום-אמריקניות את עמדתן ברגע האחרון והצביעו נגד ההצעה הישראלית בעד מו"מ ישיר או נמנעו; ההצעה זכתה ברוב, אך הוא היה קטן משני שלישים]. בכל זאת, אמרתי לעצמי, אף על פי שברור כי ב"ג אמר את כל הדברים האלה שנמסרו בשמו, הן אלה הם פירורים מובלעים בתוך מסכות גדולות על תפקידי הדור וסיכויי המדינה - בא רשע צר עין זה, בריליאנט שמו, אשר זה מכבר נתתי עיני בו ומצאתיו שקוד לא להחמיץ הזדמנות כדי להוקיע ולהבאיש את הממשלה ואישיה ולסבכם בכל צרה שרק אפשר להביא לעולם מתוך ניצול כל פליטת פה שלהם - בא שְדוף-נפש זה וליקט את הפירורים כגרגרי פילפל והגיש מנה מרוכזת זו של רוש ולענה לקוראי "ניו-יורק טיימס" כאילו זאת ורק זאת אמר ראש ממשלת ישראל היוצא.
ועם זה חרה לי עד מוות כי שוב מוטל עלי להיות המציל, הכבאי, המחלץ מצרה. היכן אשיג את ב"ג? הוא [נופש במלון "גלי כנרת"] בטבריה ועצם פנייתי אליו בביקורת משתמעת על מה שאמר ומה שלא אמר לאותו [ד"ר הרצל] רוזנבלום עורך "ידיעות אחרונות" - שונאנו [של מפא"י ושלטונה] בנפש! - תקומם אותו ותקלקל שורת תגובתו. ואיך אתקשר עם בריליאנט? למרבה הצידקות הריהו יהודי חרד שאינו משיב על צלצולו של טלפון בשבת. פתאום צלחה עלי הרוח ואמרתי לאפרת להתקשר עם טדי ועם מויש ולמסור להם בשמי כי עליהם המכשלה הזאת. חשבוני היה כי טדי יפנה אל ב"ג ואילו מויש "יחלוש" על בריליאנט.
בכל זאת, עמדתי גם אני עצמי לטלפן לטדי אך עוד אני מחפש את מספרו והנה שוב מצלצל הטלפון. בת קול מכרזת: "פה הרדיו". - הייתי בטוח כי ניו-יורק "על הקו", ולא היא: קוראים לי מלונדון - שוב אותו יוסף סגל. כאימרתו של אותו חזן: "כאן מתפרץ אצלי נערון - ובפיו נעימה איטלקית". ובכן מה בפיו של סגל? שוב באותו עניין הרפתקני. בינתיים קיבלתי תשובה מאליהו [אילת] שלפיה סגל הוא שפנה אל השגריר הספרדי והציע תיווך פרנקו. התקפתי את סגל בנקודה זו. הכחיש, כמובן, וטען כי הרעיון הזה לא מידו בא, אלא השתלשל ממהלך השיחה. שאלתי איך בכלל הגיע לשוחח על כגון אלו ללא נטילת אישור? השתמט מתשובה ורק טען כי יש כאן סיכוי לשלום ואסור לזלזל. אמרתי - "ואתה מניח ברצינות, כי מישהו מאיתנו וגם הצד שכנגד, ניסע כולנו למדריד?" - אליהו דיווח, כי זוהי ההצעה של סגל. - אך הלה הכחיש וטען כי אין הכוונה להפגישנו במדריד אלא נוכל להיוועד בכל מקום שנבחר, ברומא למשל. שוב הקשיתי: "כלום יעלה על דעתך, כי הצד שכנגד יתפעל מהזמנת פרנקו ומייד יסכים להיפגש?" אמר כי הוא בטוח בזה. אמרתי לו, כי אין הוא יודע על מה הוא סח. סוף שהצעתי לו לשלוח לי מכתב מפורט על כל ההשתלשלות ותוכן ההצעה. הבטיח לעשות זאת והתקררה דעתו. איזה תרווד הוא בחור זה!
לא עברו חמש דקות מהרגע שהנחתי השפופרת והנה שוב צלצול ושוב "רדיו מדברת". הפעם באמת ניו-יורק והמדבר הוא ארתור [לוריא, סגן הנציג הקבוע של ישראל באו"ם]. הקיבלתי את מברק אייב והייזי? כן, קיבלתי, טדי ומויש מטפלים בעניין, ב"ג בטבריה, אצל בריליאנט שבת-שבתון, הארץ כולה שטופת מטרות עוז. ראיתי שהתרשם מהתיאור המרוכז. חזר, כי מחכים לתשובת בריליאנט. אמרתי כי ידעתי זאת ונעשה מה שנוכל. בינתיים שאלתיו על המועד המשוער של קבלת ההחלטה במועב"ט על קיביה. אמר: לא לפני יום ה' אך בכ"ז אולי ביום ג'. לבסוף מסר ד"ש טרייה מהילדים: כל החמישה, לרבות יורם [בכורו של הבן יעקב שרת], סעדו אצלם אמש והקטן היה "נפלא".
אז טילפנתי לטדי. הוא טרם קרא את המברק כלשונו. הבין היטב את הסבך שנוצר. כבר התקשר עם מויש בת"א והריהו מוכן לדבר עם ב"ג.
מייד אחרי שיחה זו דיבר איתי מויש מת"א. אף הוא דרוך לפעולה - רק אמר: "אנו גאונים בחסד עליון לסבך עניינים על לא כל דבר!" אמרתי גם לו, כי הראיון כולו דברי שלום ואמת - אומנם יש בו הסממנים הרגילים, ההרבצה בציוני אמריקה, הבעיטה בסילבר, ההודיה גלויית הלב בליקויינו המוסריים בתוך הארץ, בא חטטן זה וצירף את הדברים אחד לאחד.
בינתיים נסענו אני וצפורה לבית תמיק [תמר גדרון]. דיברנו איתם טלפונית ונתבשרנו כי גמרו אומר ללכת לנווה-ים. מוסיק בייחוד דבק בהחלטה זו. תמיק מסויגת במקצת ורואה בזה תחילה ניסיון. כיוון שלא ראינום זה מכבר, אותם ואת הילדים [אמיר ואילן; אילן נפל במלחמת יום הכיפורים] ניגשנו לשעה קלה. מצאנו את שני הבנים חמודים ומתוקים - מאוד מאוד "הוזיים" בפרצופיהם - פנים זוהרות ונוהרות ומזג מאושר. הייתה שם חברה צעירה – שני זוגות עם צאצאים, שני הבחורים בני באר טוביה, הנשים אחת בת רחובות ואחת בת תל-אביב, במקרה שתיהן בנות משפחות מוכרות לי היטב.
מאותו בית טילפנתי לוולטר, סיפרתי לו על סבך הראיון ונטלתי ממנו רשות לא ללכת למסיבה אצל ראסל לכבוד האורחים מאמריקה המוזמנים אצלי ממילא לארוחת ערב.
כשחזרנו הביתה טילפן מויש. הוא נפגש עם בריליאנט וחפף את ראשו כהוגן. טפח על פניו את העובדה הניצחת כי הוא, בריליאנט, סילף את הדברים על-ידי עקירתם ממשבצתם ודחיסתם לגוש אחד. בריליאנט מוכן לתקן. ב"ג בדרך לירושלים וטדי מחכה לו. הכוונה היא להשיג מב"ג איזו הודעה בשביל בריליאנט שתאפשר לו לסגת מגירסתו הראשונה ותשמש לו פיצוי.
ב-8.30 התאספו הקרואים לארוחת ערב, שמונה אמריקנים ושבעה ישראלים. האמריקנים: חבר הקונגרס [מניו-יורק] עמנואל סלר, רעייתו ומזכירתו; מושל פנסילבניה פיין (לא יהודי) וחבורת ארבעה יהודים מפנסילבניה עמדו. הישראלים: שמואל בנדור ו[ש"ז] אברמוב ורעיותיהם וסימה ארלוזורוב [אלמנת חיים ארלוזורוב]. לשכת העיתונות שלחה צלם שהעסיקנו ל מעט. ליד השולחן היו שיחות רועשות וסואנות מלוות צחוק רם. לאחר הארוחה ישבנו במעגל והסברתי ענייני הסכסוך עם סוריה, בעיות אספקת דלק ותעלת סואץ ועוד כהנה. ישבו עד אחרי 11 ואז חזרתי אל היומן. צפורה הובילה את הבחורות המגישות לבתיהן. את התה האחרון שתינו באחת ושכבתי קרוב לשתיים.
באמצע הארוחה צלצל מויש ובנדור ענה לטלפון. הדוח היה, כי בריליאנט הבריק לעכב פירסום והבטיח גירסה חדשה ואילו ב"ג עומד לפרסם מחר הכחשה לדברים שנתפרסמו, אשר לדבריו לא אמָרָם כלל. הרי לך!
