יום ב',  23/11/1953

 

וולטר השכים לפתחי כי החלטתי לקבל אורחי בבית הבוקר בגלל הקור השורר במשרד. נדברנו על הכנות של תיאום והסברה לקראת הפנייה המפוצצת למזכ"ל או"ם בניו-יורק.

ב-9 בא פרץ נפתלי למסור על רשמיו מיוגוסלביה - מילואים בעל-פה לדוח הקצר שכבר קיבלתי ממנו בכתב. עיקר מאמצי היוגוסלבים, בכלל זה טיטו עצמו, היה להוכיח זכות קיום משטרם כמשטר יחיד ההולם צורכי שיקום ארצם. מאוד טרחו לשכנע משלחתנו, כי איגודם המקצועי זכאי להצטרף לארגון המקצועי הבינלאומי ורגזו על מימצא הוועדה שנשלחה לבדוק את המצב, כי אין איגודיהם בגדר איגודים חופשים. לא יכלו להכחיש את העובדה הניצחת, כי הכל חייבים להשתייך וכי התפקיד החיוני היחיד שממלאים איגודים אלה הוא לשמש שופר להסברה הממשלתית בקרב הפועלים. עם זה הדגיש נפתלי - והוסיף כי אנדה [עמיר] בייחוד התפעלה מהדבר - כי הדבר העושה רושם מפתיע הוא החופש הגמור שמתבטא בשיחותיהם של אנשים החיים למעשה בתנאי משטר טוטליטרי. נפתלי הילל את התנהגות כל חברי המשלחת ואמר שבחים לציר [עזרא] יורן. נכון כי אין הופעתו החיצונית עושה רושם, אבל הוא מתגבר עליה בכוח שכלו ותבונתו והכל מתייחסים אליו בכבוד. שאלתיו ללשונות שנזדקקה להן המשלחת והתפלאתי לשמוע כי כל השיחות שבצוותא - פרט לדו-שיחים פרטיים - התנהלו בעברית מזה ובסרבית מזה, כש[צבי]לוֹקר מהצירות מליץ בינותם ועושה מלאכתו בהצלחה למופת. כך היה הדבר גם בשיחה עם טיטו.

ב-10 הופיעו [עמנואל] סלר ומזכירתו ואיתם העו"ד [שמחה] פרת, הממונה להיות קונסול שלנו בשיקגו ("ציוני כללי," מקרוביו וממקורביו של רוקח, מועמד רשמי שלהם) ועכשיו מלווה את סלר בביקוריו. זימנתי לפגישה זו גם את דניאל לוין, כיוון שהנושא העיקרי הוא ביקורו של סלר בהודו. הסברתי לסלר בקיצור את ההשתלשלות ואת המעצורים הפנימיים המעיקים על נהרו ויעצתי לו לא לפגוע ברגישותו של זה על ידי לחץ ליצירת קשרים דיפלומטיים עם ישראל, אלא אגב סקר על רשת יחסיה של הודו עם ארצות אסיה לשלב שאלה על מצב היחסים עם ישראל ולראות מה תהיה התגובה. סלר סבור, כי יבקר גם במצרים - אין אני מאמין כי יקבלוהו - אך לכל מקרה שיבוא הצעתי לו כי בשיחה עם נגיב יפתח בסיפור על הכבוד שהוא נהנה ממנו בהודו, בפאקיסטן וכו' ואגב כך יגע בישראל ויאמר שלושה דברים:

א) ראשי ישראל מתייחסים אליו בכבוד רב;

ב) ישראל מאחלת למצרים סיפוק מלא של משאלותיה הלאומיות אבל עם זה מנוי וגמור עמה לעמוד על המשמר להגנת זכויותיה וצרכיה, בעיקר משתי בחינות: חופש המעבר בסואץ ושמירת מאזן נאות של הכוחות המזוינים;

ג) אין ישראל רואה שום ניגוד-עניינים בסיסי בינה לבין מצרים שיכול לשמש מעצור לשלום אשר אין להתגבר עליו.

אף כאן יראה מה תהיה התגובה בטרם ימשיך.

[יחיאל] אילסר ממע"ר [מח' מערב-אירופה של משה"ח] בא לתדרך אותי לקראת הצעה לסדר-היום של [אהרון ציזלינג [מפ"ם] בכנסת בעניין המכון הבינלאומי לגילוי עקבות [קורבנות השואה] (או להתחקות) [בארולסן] הבין לאומי בגרמניה. שמעתי הרצאה מפורטת, מדויקת ובהירה ביותר וקרן מע"ר עלתה בעיני עשרת מונים.

ב-11 נסעתי עם שמאי לוועדת חוץ וביטחון. שוב היה עלי "לעדכן" את בקיאותם של חברי הוועדה במהלך העניינים במועב"ט. הפעם היה בהרצאתי "מסמר" – הצעד המפוצץ שאנו עומדים לעשות בניו-יורק. יצא, כי חברי ועדת חוץ של הכנסת שמעו על יוזמה זו בטרם נודעה לממשלה. חדשה זו עוררה ויכוח רב. מפי אנשי האופוזיציה נשמעו דברים לא מחוסרי היגיון. האומנם אנו בטוחים, כי תהיה תפארתנו על דרך זו? האין אנו סומכים יותר מדי על סרבנותה של ירדן? ודאי שאם תסרב תהיה ידנו בטכסיס זה על העליונה כלפי דעת הקהל והמאזן המדיני שלנו שנפגע קשה על ידי עניין קיביה וההחלטה עליו יתוקן במידת-מה. אבל מה יהיה אם ירדן תיענה? כשם שאנו נבוא בטענות ובהאשמות כך תעשה גם היא. אנו דורשים רק "סקירה" על ההסכם, אבל הם יכולים לדרוש תיקון או ביטול סעיפים בתוכו. אז יגיע תורנו להתנגד להצעותיהם. מנַין שבהתנגדותנו זו נזכה בעיני דעת הקהל? מנַין שלא תצליח ירדן להפוך קערה על פיה? אם תיכשל הוועידה - והרי ברור כי תיכשל, שכן הסכם חדש לא יושג - כלום אין חשש כי בסופו של דבר יצא כי אנו חייבים בכישלון, וזה לאחר שאנו יזמנו את הוועידה? כללו של דבר, האין אנו מספסרים כאן ללא חשבון בסיכוי ההצלחה והאין אנו מתעלמים משיקולים ארוכי-טווח מתוך הליכתנו שולל אחרי רווח טכסיסי לאלתר? הובע גם ספק, אם כדאי לנו להרים שוב על נס בפנייתנו זו למזכ"ל או"ם את עניין השלום, לאחר שכבר גמרנו כאילו אומר לחדול מלהכריז על שאיפתנו לשלום, שאין מזיזה אותנו לקראתו אף שעל ורק גורמת לקשיחות-יתר מהצד הערבי.

הקשבתי היטב להשגות אלו ובכל זאת נשארתי בדעתי, כי אף על פי שהצעד כרוך בסיכון-מה יש בו משום "עת לעשות" במצב שנוצר וסיכוי ששכרו מרובה מחשש הפסדו. לעומת זה התרשמתי מהטענה נגד הכרזה על שלום כמטרת הדיון, ולאו דווקא מהטעמים שבהם היא נומקה.

בסופה של הישיבה התרכז הדיון בשאלת הוויכוח בכנסת. הודעתי שוב כי הממשלה שוללת ויכוח פומבי כל עוד נמשך הדיון במועב"ט. הסברתי כי כל דיבור על קיביה בשלב זה מוכרח להזיק. לימוד זכות על קיביה יבוא כהתגרות ויכביד לב מחברי הטיוטה שלא לרככה; אך גם קטרוג על קיביה בכנסת יהיה לו אותו יעל ממש שכן ישמש סימוכין למקטרגים במועב"ט. בין כך ובין כך נימָצא פועלים במועב"ט בכיוון מסייע ואילו בכנסת בכיוון מחבל.

טיעון זה נתקבל על הדעת - אפילו, דומני, של מפ"ם, ורק איש "חרות" עמד במרדו. לעומת זה גרסו גם חברי מפא"י כי אין שיקול זה חל על הדיון בעניין השני - בעיית עבודת הירדן ותוכנית המים האזורית. הללו דרשו לערוך ויכוח מייד לאחר קבלת החלטה על קיביה ולגולל באותו ויכוח את היריעה כולה, לרבות ענייני המים.

לכתחילה הצעתי לערוך את הוויכוח בשני שלבים, בכל שלב לאחר קבלת ההחלטה בעניינו, אבל חברַי הוכיחו כי משייפתח ויכוח שוב אי-אפשר יהיה להציב סכר בפני שטף הדיבור וכן ביקשו להוכיח כי לא יבולע לעניין המים מוויכוח גם בטרם החלטה. לא נסוגותי מעמדתי במפורש אך הבטחתי להביא רצון הוועדה לפני הממשלה ביום א', על מנת שאם תסכים - יוכל הוויכוח להתקיים ביום ב' או ג'.

בחלקו הראשון של הוויכוח נאחז [יעקב] ריפתין בהבדלי הגירסה בין נאום אבן במועב"ט לבין שידור רה"מ לגבי הבעת הצער על שפיכת דמי נקיים. אבן הביע צער מפורש על קיביה ואילו רה"מ דיבר בהכללה וסתמית על כל דם נקי שנשפך. כלום הסתייגות ברורה מקיביה לא הייתה מחזקת את מעמדנו? בתשובתי הזכרתי כי בשידורו הראשון הודיע ב"ג כי הממשלה מצטערת על דם נקי שנשפך בקיביה ובכל מקרה אחר. הוספתי, כי הפיסקה על קיביה שבנאומו הגדול של אבן הוכתבה מכאן, לאחר התייעצות עם רה"מ.

ואלה הדברים שהיו על קצה לשוני ולא יכולתי להגידם:

א) כי הפצרתי בב"ג להגיד דבר ברור על קיביה גם בשידורו השני, ולא נעניתי;

ב) כי לעומת זה היה ב"ג מוכן להסמיך את אבן לומר דברים הרבה יותר בוטים נגד קיביה משהרשיתי לו אני.

כיוון שאיש "חרות" היקשה שַלַמה גינה אבן את מעשה קיביה בנאומו, ולא חדל לטעון זאת גם לאחר שהכחשתי את הדבר. הוצאתי מהתיק את הנאום וקראתי את הקטע באוזני כל: הבעת צער נמרצת, אבל שום גינוי - להיפך, צידוק מסוים של ההתפרצות על יסוד הרקע. קראתי את הקטע במקורו האנגלי ואז שאל זיאמה ארן: "האומנם מבינים חברי מועב"ט אנגלית כזו?" אמרתי: "גם האנגלית של קטע זה הוכתבה מכאן."

בבואי הביתה לארוחת צהריים קראתי את המאמר הראשי ב"הארץ" על הראיון של ב"ג עם עורך "ידיעות אחרונות" בטבריה: שיא חדש של רשעות ארסית וזדון משתולל. בעל המאמר מצא לו שעת כושר להתעלל בפומבי בכבודו של רה"מ, להוקיעו בקלקלה שנתפס בה ולהתכבד בקלונו. כאילו אמר לעצמו: הן אנשים מכובדים ומשכילים ספק אם הם קוראים אותו סמרטוט של אחר צהריים, אבל חזקה כי כולם קוראים את "הארץ", על כל פנים את המאמר הראשי שבו, הבה איפוא ונעלה לפניהם את פיטום הקטורת - כל הסממנים החריפים והמגרים שתובל בהם אותו ראיון, כל ההגדרות היוצאות דופן, כל הביטויים הבלתי-שקולים, כל הפגיעות הבלתי-הוגנות באחרים (חיים כסילבר ומתים כווייצמן: "לא לימד בניו עברית!"). כשסיימתי קריאת מאמר זה חשתי עצמי כמי שבנה סכר לסתום פירצה שאיימה בשיטפון ורק גמר את המלאכה והנה פרץ השטף במקום אחר וידיו רפו מתוך ייאוש. ההרהור, כי מוטב היה לא לחולל את השטף מלנסות אחר כך לגדור בעדו, לא הועיל כלום.

אחר הצהריים שיננתי לעצמי את התורה שהרביץ בי אילסר כהכנה להודעה בכנסת בתשובה לציזלינג.

עוד מהכנסת הזמנתי את ניו-יורק לטלפון, לאחר שהמאמץ של אמש עלה בתוהו, וב-3 הגיעה השיחה. דיברתי בזה אחר זה עם אבא ועם גדעון. מסרתי להם תמצית הספקות שנתעוררו בוועדת הכנסת. אבא טען, כי אם ירדן תיענה ויתחיל ויכוח, יהיה זה מענייננו לדאוג כי יוזמת ההתקפה תישאר בידינו וכי בניצוח נכריע את הצד שכנגד. בעניין זה הייתה גם דעתי כי יש לפעול כמתוכנן ורק רציתי כי יזכרו את הצד השני של המטבע. אחרי זה הסברתי דעתי בעניין השלום. אם שוב נציג השלום כמטרה - נחטיא את המטרה. כל העולם יודעים, כי אין הערבים מוכנים לשלום וכי לשווא ולחינם כל לחץ עליהם בעניין זה. הרי שהעלאת תביעת השלום בפינו מחדש תעשה רושם של טכסיס נבוב ולא תתקבל ברצינות על דעת איש. לעומת זה, מוטב לנו להתרכז הפעם במילוי נאמן ושלם של הסכם שביתת הנשק. זו תהיה תשובתנו היעילה לטיוטת השלוש: אתם מאשימים אותנו בהפרת ההסכם - אנו הופכים הקערה על פיה ומאשימים בהפרה שיטתית את ירדן; אתם דוגלים בקדושת ההסכם - אף אנו כן, אבל בשלמותו, ככתבו וכרוחו. הייתי סבור כי דברי הובנו, ואף על פי שהיו הפרעות, שמעתי מפי גדעון אישור לדברים. הוא עצמו אמר, כי יחליפו את המילים על התקדמות לקראת שלום במילים על ביצוע מלא של הסכם ש"ן. שאלתי את אבא בתחילת השיחה מתי הוא מגיש את הדרישה למזכ"ל [או"ם] - אמר כי בעוד שעתיים יש לו שיחה עם המזכ"ל, בה ימסור את הדרישה בכתב.

ל-4 באתי לכנסת, עברתי עם אילסר על טיוטת ההסכם בין גרמניה לבין בעלות-הברית בדבר העברת גינזך קורבנות הרדיפה וההשמדה ואחר כך קראתי את נאומו של ציזלינג - הוא עצמו הציע זאת. הנאום היה מפוצץ למדי ועשה רושם רב בכנסת. דיברתי מייד לאחריו - הודיתי ברצינות העניין אך מסרתי סקירה עובדתית של השתלשלות העניין שממנה השתמעו ספקות לגבי רוב הנחותיו של ציזלינג" אם אומנם עומדת ההעברה להתבצע בקרוב, אם אומנם פירוש ההעברה [מידי בעלות-הברית] העמדת הגינזך כולו בסכנת השמדה או זיוף, אם אומנם פירושה הסגרת האוצר לרשות גרמניה על מנת שתעשה בו כבתוך שלה וכו'. הודעתי, כי ביקשתי דוח מ[חיים]יחיל ונתקבלה הצעתי לא להתווכח על העניין עד לקבלת הדוח.

במזנון ניגשתי לשולחן שהסבו לידו ארגוב, לבון וארן. שמעתי מלבון סיפור נוסף על המו"מ עם "הכלליים": הם הגישו רשימת דרישות המשתרעת על 28 סעיפים! אגב אורחא הפליט לבון: "עכשיו הלא כבר ברור מי יהיה ראש הממשלה..." היה כעונה אמן.

נמיר ביקש לספר לי בפרוטרוט שיחת השלושה עם ב"ג. נסעו אליו לטבריה. כסבורים היו שנוסעים אלי קרב - לשכנעו כי ייסוג ממועמדות אשכול ויתמוך בשלי, ומה יהיה אם לא ייאות ויישאר בשלו. אך לא כן היה. כשפתחו ואמרו כי באו להיוועץ על שתי סוגיות: חילופים בממשלה והמו"מ עם "הכלליים", אמר נגמור קודם בעניין הראשון ופסק: "ובכן משה מוכרח להיות רה"מ, עכשיו זה ברור". - ברור, ברור, אותי "ברור" זה אינו מתחיל לנחם - להיפך, הוא לי כמדקרות - שכן פירושו יכול להיות עכשיו, שאשכול הודיע לחלוטין כי אינו בא בחשבון, לא נשאר איש אחר אלא משה. ובאמת הנה אני שומע זאת בהמשך הסיפור: "ב"ג אמר כי מלכתחילה היה ברור כי יש רק שני מועמדים ועכשיו נותר רק אחד". לא יכולתי לכלוא רוחי ושוב הסברתי לנמיר מה עולל ב"ג לי ולעניין על ידי הצעתו הנמהרת, צרת-העין והנוגדת כל היגיון, ואיזה פצע אנוש הטיל ביחסינו אשר לא נרפאו עדיין כליל מהחבלה ההרסנית שחיבל בהם ב-1943, לרגל נסיעתי מלונדון לניו-יורק לקול קריאתו של וייצמן וכדי להציל את העניין הציוני מפח יקוש שטמן לו אז הסטייט דיפארטמנט (שליחתנו למו"מ עם אבן סעוד), אשר וייצמן ונחום גולדמן כמעט נפלו לתוכו.* ב"ג עמד אז בניתוק קשרים גמור עם וייצמן, היה נעלב עד עמקי הנפש עקב יחס וייצמן אליו באמריקה וראה בהיענותי לווייצמן בגידה בו והצטרפות לאויבו בנפש. ברל [כצנלסון; ממייסדי מפא"י והוגה הדעות הראשון במעלה שלה (1887-1945)] והמפלגה עמדו אז לימיני ונסעתי. ב"ג לא יכול לסלוח לי זאת - היה כה נתון בחשבון האישי שלא השגיח כלל בעניין הכלל שעמד אז על הפרק ובאחריותי לגורלו - פגשני כשחזרתי כאיש זר, חדל לקרוא לי "משה" והחל מכנה אותי "שרתוק", הודיע כי פסו כל יחסי אמון בינינו, ערך לי חקירה ודרישה קטלנית בישיבת הוועדה המדינית של המפלגה והתעלל בי, פשוטו כמשמעו, בכל מיני צורות - עד שפעם פקעה סבלנותי וקיטרגתי עליו באוזני חברים - טענתי מדוע לא פנה אלי אף פעם בהסברה חברית על שום מה אסור לי לנסוע לאמריקה, מדוע לא דיבר אלי אלא בלשון איומים ופקודות, מדוע התיר לעצמו לא להתחשב במעמדי ובאחריותי וכו' וכו'. למחרת אותו ערב מזעזע טילפן לי בשעה מוקדמת מאוד ומקולו הצרוד הבינותי כי עבר עליו ליל נדודים, ואיני זוכר בדיוק מה אמר לי, ולא חשוב מה אמר, כי העיקר היה שקרא לי שוב "משה", וזו הייתה מטרת השיחה.

 [להלן שבעה חילופי פתקים בין מ"ש וב"ג מאותה תקופה, המאירים את יחסיהם, שהחזיק מ"ש בתיק צמוד ליומן:]

 

שרתוק -                                                                                       17.5.43

הגיעו אלי הדים מ"אינפורמציה" שאספת באמריקה והבאת לארץ.

אם יש לך עניין במלאכה זו - הרי זה עסקך. איני שופט ואיני מוכיח. גם לא איכפת לי המדובר מאחורי גבי. אלא שאיני אוהב יחסי-לא-אמת.

מיום שנכנסתי להנהלה אני שוקד על יחסים קולגיאליים עם כל אחד מחברי ההנהלה. ומאיזה סיבה שהיא לא אפלה שום אחד לרעה. אבל אני מסתפק בצמצום יחסי איתך להבא בעניינים של ההנהלה בלבד. בכל עניינים אלה תימשך מצדי קוליגיאליות נאמנה, כמו בעבר.

בלי קשר עם דברים אלה יהא צורך, בעוד שבוע או שבועיים, להגדיר את סידורי הפעולה של המחלקה הפוליטית, כי הבסיס לסידורים אלה שהיה קיים במשך כמה שנים - נעקר.

הייתי רוצה שתחזיר לי פתקה זו [הפתק הוחזר, אך הועתק ע"י מ"ש].

בן-גוריון

 

17.5.43

אין לי מושג על מה אתה מדבר.

לא עסקתי באמריקה באיסוף "אינפורמציה". אינני יודע מה "הבאתי לארץ" שלא מסרתי לך. שוחחתי איתך גלויות ובכנות על העניינים במידה שיחסך אתה אלי והטון שנקטת בשיחותינו ובפגישות אחרות איפשרו לי זאת.

הביטויים "מלאכה", "הרי זה עסקך" ו"מאחורי גבי" אינם ראויים בעיני לך, כי יחסי אני אל אישיותך לא נשתנה.

אני בוכה על הרס יחסי עשרות שנים שאתה מחולל במו ידיך, על לא דבר.

אני מוכן לדון בכל סידור עניינים במחלקה שאתה תציע.

מ.ש.

 

לדב"ג                                                                                          18.5.43

הנני לבקשך להציע את הצעותיך בדבר סידור העניינים במחלקה  ב ל י  ד י ח ו י,  כי אני מוכרח לדעת אם וכיצד עלי לנהל את המחלקה.

מהודעתך אתמול הסקתי כי אתה רואה את המשטר הנוכחי במחלקה כארעי. טובת העניין והמעוניינים מחייבת לא להמשיך במצב ארעי זה אף יום אחד.

מ.ש.

 

18.5.43

נדמה לי ש"בלי דיחוי" לא ייתכן לפני גמר הישיבה. אני מוכן מייד לאחר הישיבה לשוחח איתך בעניין זה. ניראה שאתה לא פחות ממני צריך להגיד במה ואיך אני שותף במחלקה, מטעם פשוט זה שבידך כל החוטים, ולי חסרה הבקיאות.

בן גוריון

 

18.5.43

לכל מילה ומונח יש פירוש המתקבל על הדעת. ב"בלי דיחוי" לא התכוונתי דווקא להבוקר, כי הן אחרי הישיבה יתחיל מושב הוועד הפועל, אלא התכוונתי לא כעבור שבוע או שבועיים, כמו שכתבת אתמול, אלא בימים הקרובים ביותר.

אשר לחובת ההצעה, הרי אתה מציע שינויים ולכן עליך להציע ברורות. אני לא הצעתי שום שינוי במשטר הקיים. ברור שבקיאותי לרשותך כדי לעזור לך להגיע למסקנות ברורות.

מ.ש.

 

18.5.43

איני רוצה לעשות ויכוח צדדי ומילולי. ייתכן שאני המציע, ייתכן לא. במשך עשר שנים נהגתי (לא מתוך חוקה קבועה, אלא מטעמים שאינם תלויים בחוקה) כאילו היה רק אחד מנהל המחלקה - אתה. זו לא הייתה חוקה. הנימוק והנוהג האישי שלי אינו קיים עכשיו ויש צורך במידת-מה של רגולציה. בשיחה אסביר אולי את העניין גופו - ולא ניסוחים פרלימינאריים שיסבכו (לשווא) דבר שאולי אינו כל-כך מסובך.

בן-גוריון

 

שרתוק -                                                                                       20.6.43

לאחר הישיבה אתמול העירני אחד החברים שבדברי על הגיוס הייתה כאילו פגיעה אישית בך. אם זה נכון הרי עלי להגיד לך שאני מצטער על כך צער רב. גם בוויכוח החמור ביותר לא הייתי רוצה לפגוע אישית בבר-פלוגתא, פחות מכל הייתי רוצה לפגוע בדיון על הגיוס - פגיעה אישית בך. איני יכול להזדהות עם עמדתך עכשיו בעניין הגיוס, אבל אני רואה פעולת הגיוס עד עכשיו כמעשה רב, שהיה כרוך בקשיים עצומים ומכאיבים, ואפשר היה להתגבר עליהם, במידה שאפשר היה להתגבר עליהם, רק מתוך התמדה, מסירות ושקידה יוצאת מן הכלל. ואיני יודע איש שיש לו חלק כמעשה זה כחלקך אתה.

ד. בן-גוריון

 

ובכל זאת לא הייתה כפרה על שפיכת הדם ההיא. שיוויתי אז את יחסי איתו לכלי גביש יקר שנסדק. הכלי נשאר קיים ועומד וצלח כמקודם לשימוש, אבל הסדק נשאר אף הוא בעינו, ושוב לא הייתה לו תקנה. והנה, עכשיו שוב נעשה מעשה חבלה ביחסים, ושוב ללא תקנה. ועוד דיברתי ודיברתי והתרגשתי מאוד ועכשיו אינני יודע אם טוב עשיתי ששפכתי מה שהצטבר בלבי.

נמיר סיפר על תוכניותיו של ב"ג בשדה-בוקר. היה לו צורך לגולל תוכניות אלו לפני החברים. ובכן שוב - "ארבע שעות עבודה במשק." לא ברור לו עדיין במה יעבוד - אך מנוי וגמור עמו לחטט או לקרקש במשהו. אחר כך יקרא הרבה ויכתוב. בדעתו יכתוב תדיר ל"דבר" על כל מיני נושאים ציבוריים, אומנם מתוך ראייתם מרחוק. עמדו החברים וביקשו על "הדור" [עיתון ערב של מפא"י] - הנה נעשים מאמצים לחדש ולחזק עיתון זה, מצווה לעזור לו.

כן אמר ב"ג, כי אין רצונו במגע תדיר מדי איתו - אל-נא יבואו אליו לשאול בעצתו לעיתים יותר מדי קרובות. הוא עצמו לא יבוא לתל-אביב אלא ליום העצמאות ולוועידת המפלגה. ביקש נמיר גם על ועידת ההסתדרות - וייעתר לו. אך בוא יבוא לא רק לישיבת המרכז ביום ד' שתקבע סופית את המחליפים, אלא למועצה בסוף השבוע בעניין חוק החינוך ולא עוד אלא יבוא למועצה שתתכנס בעוד כחודש ימים ויפתח בה על דרכי פעולת המפלגה.

ושוב על שדה-בוקר. למורת-רוח לו הניסיון שעושים אנשים כבן-ציון [ישראלי] ו[כאברהם] האפט ועוד כמה חברים ב"איחוד" להרים הליכתו לשם על נס כסמל וכמופת להתחדשות הרוח החלוצית. אין הוא מאמין, כי הצעד שהוא עושה יעורר תנועה בנוער או בין הוותיקים. אין הוא גורס את הצעד הזה כקריאה להיחלצות רבתי להפרחת שממות הנגב. הוא עוסק בבעיות הנגב שנים רבות אבל רק לאחר כמה וכמה ביקורים והתבוננות מקרוב התבררה לו האמת המרה, כי שטחים נרחבים בנגב הם ארץ תלאובות שלא תצלח לשום יישוב או עבודת אדמה (כמה פעמים, בשעת חיבור תזכירים וניסוח עדויות ונאומים התווכחתי עם ב"ג עד להתפלצות בשאלה זו - אני טענתי כי אסור לנו להיתפס להגזמות, יען אז אנו מופיעים כאנשי דמיון שאין בכלל לתת אמון בדבריהם, אלא מוטב לנו לנקוט לשון מציאותית ולדבר רק על הפס הרחב של הנגב הצפוני כאזור של התיישבות חקלאית הזקוק למים להשקיה, ואילו הוא חלק עלי בקצף וצעק כי אין אדמה שאינה מסוגלת לעיבוד לעולם, כי הכל שאלת אמצעים וכושר טכני וכי ההבחנה בין נגב צפוני ונגב דרומי מבחינה משקית היא בדותה של מומחים הרואים מהרהורי לבם). יש אומנם הרבה אפשרויות - מרבצי-מחצבים וגם שטחים להתיישבות חקלאית, אבל מפעל פיתוח זה אינו עניין להסתערות המונית. שמע, כי מתהלכים ברעיון ליצור מחנה של 5,000 - מה יעשו אלפים אלה אם יקומו? הן אין כל אפשרות כיום לקלוט מספרים כאלה. ודאי שצריכה לבוא התנערות במפלגה, ובכלל זה צריך לדאוג לתגבורת חלוצית, אבל אין לשגות בדמיונות שווא.

ואגב כל ההרהורים-בקול האלה, פתאום שאלה והודיה שכזאת: "הביטו, אולי יש לכם מושג מי הם אנשי שדה-בוקר? אינני מכיר אותם כלל. אני מכיר רק איש אחד - חגי אבריאל - ובעצם גם אותו אינני מכיר היטב, אני רק יודע אותו כאחיו של אהוד - אבל שאר הבחורים אינם ידועים לי כלל. אולי אתם יודעים איזה מין בני-אדם הם? וזה לאחר שזה חודשים נחרצת החלטתו ללכת לשדה-בוקר על מנת לשבת שם שנתיים!

ובשולי השיחה, כשטפחו על פניו עניין הראיון ב"ידיעות אחרונות" - מכל העיתונים שבארץ דווקא בו - באה מצדו הבעת פליאה תמימה בתכלית: "כלום היה לי מושג שהוא יפרסם את השיחה בעיתון? לא עלה כלל על דעתי כי הוא יעשה כדבר הזה". וכשפרצו החברים בצחוק אדיר ותמהו עליו: "אלא לשם מה בא אליך אותו ורדי [הרצל רוזנבלום], האומנם הוא ידיד שלך, הן הוא עיתונאי ובא אליך אך ורק על מנת לפרסם מה שתאמר לו" - לא קיבל את הדין אלא טען בכל הרצינות: "אבל הוא לא רשם כלל את הדברים, איך יכולתי לדעת כי הוא מתכוון לרשום אותם אחר כך לשם פרסום?"

אין תקנה. אין תקנה! כזהו האיש וכל דבר שידול ושיכנוע לא יצלח עליו. קחנו או הרף ממנו.

חזרתי לסדר יומי. נזכרתי כי בשיחתי הטלפונית עם ניו-יורק שכחתי להידבר עם החברים על תיאום פירסומו של עניין פנייתנו למזכ"ל או"ם התם והכא. לאחר חיפושים על פני כל העיר מצאתי בעזרת שמאי את וולטר ואת מיכאל [אליצור] ונתברר כי נקבע סידור: ברגע שתגיע למערכות ידיעה מניו-יורק כי הדרישה הוגשה, יינתן כאן תידרוך לעיתונים כיצד להציג את העניין.

מיכאל שאלני: "שמעתי, כי עניין ראשות הממשלה נחרץ. האם מותר לברכך?"

בשבע בכנסת ועדת השרים לענייני חוץ: גולדה, פנחס [לבון], ברנשטיין, [יוסף] ספיר. חסרים אשכול ו[משה] שפירא. מסרתי על האמצאה הניו-יורקית. שמעו בעניין, לא ייחסו לצעד ערך מכריע, מצאוהו מקורי, על כל פנים אישרו את ההחלטה שכבר נתקבלה. כינוס ישיבה זו עלה בדעתי בשעה מאוחרת למדי ושמחתי כי עשיתי זאת. משונה היה אילו חברי ועדה זו נודעו על העניין מהעיתונות מחר בבוקר.

חזרתי הביתה לארוחת ערב עם צפורה ובתשע נסעתי למשרד רה"מ לישיבה "גורלית" של הוועדה המדינית של המפלגה.

חדר הישיבות היה מלא והאווירה רצינית ביותר. בלט היעדרו של ב"ג - הוא בטבריה והיה ידוע מראש כי לא יבוא.

פתח ארגוב והודיע כי "השלושה" באו לכלל מסקנה כי יש להציע [לראשות הממשלה] מועמד יחיד - את מ"ש. הזכיר, כי הודעתי על אי-יכולתי לקבל עלי את התפקיד ואף על פי כן נשארו בדעתם. הייתה להם שיחה עם ב"ג שהודיע על תמיכתו בי. זוהי ההצעה שהם מביאים לאישור. כן הם מציעים [לצרף כשרים לממשלה] את לבון ואת ארן.

מייד ביקשתי רשות דיבור והתנגשתי בזה עם זיאמה [ארן] שניסה כאילו להקדימני. ארגוב הזמינני לדבר.

כבשתי התרגשותי ודיברתי בשקט אך לא יכולתי לטשטש את המתיחות. חזרתי על מה שהסברתי בשיחתי עם "השלושה": מדוע גם בנסיבות כתיקונן הייתי רואה קושי קיצוני ופסול בצימוד תפקידי רה"מ ושה"ח, ומדוע בהשתלשלות שאירעה נתערער מעמדי כליל ואין לחברים רשות מוסרית לדרוש ממני כי אשא בנטל. הייתה לי הרגשה, כי דברי חדרו עמוק בלב חברים, שרבים מהם ודאי שמעו בפעם הראשונה ניתוח גלוי-לב של המצב שנוצר.

זיאמה דיבר מייד אחרי וחתר לפלס לו נתיב ביניים בין אי-פגיעה בכבודו של אשכול כאחד משני המועמדים שהוצעו ובין הדגשת העובדה כי התנועה רואה בי בלבד את הראוי לאיצטלה.

גולדה, שנרשמה בינתיים לרשות דיבור, הודיעה כי היא מוכנה להסתפק בדברי זיאמה. הסתלקות זו מצדה ברגע זה ובמעמדה המיוחד לא הייתה בה נדיבות-לב יתרה.

ארגוב העמיד את מועמדותי להצבעה. הכל הרימו ידיהם. איש לא הצביע נגד ואיש לא נמנע.

הרגשתי כאילו משהו כבד וגורלי, ללא כל מנוס ממנו, ניחת עלי פתאום. נפל הפור. בקושי קמתי מעל כיסאי ויצאתי לחדר המזכירות. טילפנתי לצפורה הביתה וסיפרתי לה.

בפנותי לשוב לחדר הישיבות ראיתי כי לבון יצא בעקבותי. ניגש אלי ולחץ ידי. אמר: "אל תדאג, הכל יהיה כשורה, ובלבד שהגויים לא יפריעו." אמרתי: "העיקר שהיהודים לא יפריעו."

אף ארן יצא ונתקלתי בו במסדרון. אמרתי לו: "זיאמה, אם כבר נגזר כי ב"ג יתפטר ואני אבוא במקומו, האומנם מוכרח היה הדבר לקרות כפי שקרה? האומנם לא הייתה ברירה אלא לכער ככה את המעבר? הן הוא קשה כשאול בלאו-הכי - האומנם היה הכרח להכביד עליו באכזריות כזו?" ענה לי: "הן אתה מכיר את ב"ג היטב. כולנו מכירים אותו ועלינו לקבלו כמו שהוא."

דוד הכהן יצא ואמר לי, כי עלי להעריך את המסירות והמאמץ של השלושה בייחוד שיבח את [עקיבא] גוברין, שבחן היטב את המצב במרכזים שונים של המפלגה וירד למעמקים ונוכח לדעת, כי המוני החברים לא יקבלו בשום פנים בחירת איש אחר. דוד הוסיף, כי הוא עצמו לא פילל לגל כזה של תמיכה בי נוכח ההערצה העצומה שהציבור רוחש לב"ג. אבל הציבור לא ביטל את דעתו - הוא ראה הצעת ב"ג כיוצאת דופן לחלוטין והתקומם נגדה.

חזרתי למקומי. קיבלתי פתק מ[חיים] בן-אשר שציין את הצעתו הראשונה של ב"ג כ"אונס על טעמו של הציבור". קיבלתי פתק מ[אליהו] דובקין, כי "ההצבעה פה אחד לא הייתה מקרית; כל הנוכחים כאן יודעים כי זהו רצונה הברור של התנועה כולה".

בהיעדרי הצביעה הישיבה את מועמדותם של לבון לשר ביטחון ושל ארן לשר בלי תיק. היו"ר עבר למסירת דוח על המו"מ עם "הציונים הכלליים". עוד בתחילת הישיבה נתקבל מהם מכתב שכמוהו כאיום להפסיק המו"מ לרגל מאמרים שהופיעו ב"דבר" וב"הדור" הנראים להם כסותמים את הגולל. ארגוב מסר, כי נציגיהם הגישו 26 דרישות, בכללן שלושה סגני שרים (לרה"מ, לשר האוצר ולשר החינוך), כפיפת המינהל בשטחי המימשל הצבאי למשרד הפנים, אי-תלות משרד המסחר והתעשייה באוצר, אי-מתן שום סמכות מיוחדת לשר בלי תיק, הבטחת מקום ל"ציוני כללי" ישראלי בהנהלת הסוכנות היהודית, מינוי רמטכ"ל רק על פי הסכם בין מפא"י ו"הכלליים" ועוד כהנה וכהנה. התפתח ויכוח ממושך ומסועף. הטענה העיקרית הייתה כי אין לחרוג ממסגרת ההסכם שנערך עם כניסת "הכלליים" לקואליציה ועל כל פנים יש להתנגד לסגנויות. גוברין, שהציע לשמור אפשרות של ויתור לגבי סגנות בחינוך, הושתק. אשכול הפתיע רבים בהביעו ייאוש מהמשך השותפות עם "הכלליים" ובהציעו לחתור לברית עם מפ"ם. גולדה כפרה במעשיות ההסכם עם מפ"ם. רבים דרשו לחשל את המפלגה בעמידת הכן לקראת בחירות חדשות, לבל יחשבו "הכלליים" כי פחד הבחירות עשוי להביאנו לידי כל ויתור שבעולם. בסופו של הוויכוח אמרתי כי עם כל ההקפדה שלא לחרוג ממסגרת ההסכם הקיים עלינו להראות נדיבות מותרת בתוך מסגרת ההסכם ולא ללכת שולל אחרי אפשרות של קואליציה יציבה בלי "הכלליים"; נזכור-נא מה היה מעמד הקואליציה הקטנה [מפא"י-דתיים] ונשווה לעינינו במה תעלה לנו עכשיו תלותנו המחודשת בדתיים; אשר למפ"ם, הרי שיתופם בא בחשבון אך ורק כתוספת ל"כלליים", בשום פנים ואופן לא כתחליף להם.

לאחר סיכומו של ויכוח זה, כשהשעה כבר הייתה אחרי אחת, ביקשתי שוב לתימהון רבים את רשות הדיבור.

אמרתי כי עלי לבקש סליחת חברים על כי אני מנצל את אורך רוחם בשעה כה מאוחרת. עלי להחזירם לחלקה הראשון של הישיבה. הייתה כאן הצבעה כבדת גורל לדידי. אני מקבל את הדין. אני מאמין בכנות ההצבעה שהייתה ומעריך את הכנות הזאת. אני מבטיח את אשכול - הוא מכירני זה ל"ט שנים ויודע כי דברי אמת - כי אילו היו הנסיבות אחרות ואילו חלוקת הכוחות בתוכנו הסתדרה אחרת ועליו היה נופל הפור, הייתי מוכן באהבה ובלב שלם לעמוד לימינו, כשר חוץ ליד רה"מ, ולעזור לו במלוא יכולתי. התחליף לב"ג יכול להיות רק צוות מלוכד ונאמן. היו לי לכתחילה ספקות קשים לגבי יכולתי לשמש מרכז לצוות משום שלא הייתי בטוח ביחסם של חברים בממשלה. אי-ביטחון זה נתפזר במידת-מה ובחברי תלוי הדבר לפזרו כליל. אשר לב"ג, הרי גם לאחר כל מה שקרה והדברים הקשים שהשמעתי כאן לא יהיה יחסי אליו אלא יחס של הערצה עמוקה וחברות נאמנה.

הישיבה ננעלה ב-1.30. ישבתי לעזור לגוברין ולנמיר בניסוח התשובה ל"כלליים". כשירדתי במדרגות מצאתי את ארגוב מוסר לעיתונאים שצבאו עליו את תמצית תוצאות הישיבה. משראוני הקיפוני מייד חנה זמר מ"דבר", [שלום] רוזנפלד מ"מעריב", [גבריאל] צפרוני מ"הבוקר", רוזנפלד מ"הארץ" ועוד; "האם מותר לברך את אדוני?" אמרתי, כי מוטב להשתתף בצערי.

הלכתי ברגל הביתה ולשמחת אין קץ מצאתי את צפורה ערה וממתינה לי. מייד עשינו תה וישבנו במטבח. תחילה אמרתי לה כי ברצוני להריץ מברק לבני, לקובי בניו-יורק. מגיע לו ולללה כי ידעו ראשונים. ניסחתי מברק קצר על החלטת "המדינית" פה אחד, ושלחתיו בידי השוטר שעל המשמר לדואר. אז התיישבתי לספר לצפורה את השתלשלות הישיבה. שנינו הרגשנו עצמנו עומדים בשערי פרק-חיים חדש, מאיים בתעלומתו ונורא-אחריות. שכבנו ב-2.30.

 

* עניין ה"שליחות" לאבן סעוד שורשיו נעוצים, ככל הנראה, בגישושים שעשה הרי סנט ג'ון פילבי (מזרחן ואיש משרד-החוץ הבריטי ואח"כ בעל קשרים הדוקים בחצר מלך סעודיה) עוד בשנת 1939 בלונדון, במגעיו עם נציגי התנועה הציונית שם, במטרה לעייל עיסקה - תמיכת התנועה הציונית בהשלטת אבן סעוד על כל ארצות ערב בצירוף תשלום נכבד תמורת מתן ארץ-ישראל המערבית כולה ליהודים (ר' "יומן מדיני", מ"ש, כרך ג' ע' 374-6, "עם עובד" 1974). הגישושים הללו נתמשכו עד 1942 ו-1943- כעדות חיים וייצמן בספרו "מסה ומעש" (הוצ' שוקן 1949, ע' 416, 1-420) וגם גורמי משרד-החוץ האמריקני שותפו בהם; באותה שעה מחה אבן סעוד לפני האמריקנים על נזקי "התעמולה הציונית", צעד אשר בצירוף עם יוזמות אנטי-ציוניות של משרד החוץ הבריטי גרם להחרפה אנטי-ציונית במדיניות משרד-החוץ האמריקני. כתוצאה מביקור ח"ו אצל הנשיא רוזוולט ביוני 1943 נשלח איש משרד-החוץ האמריקני, קולונל הוסקינס, לסעודיה לבדיקת סיכויי ההבנה עם הציונים והשליחות נכשלה, כפי שמעיד אליהו אילת במסתו "רוזוולט והציונות" ("מולד" 34-33, 1957, עמ' 466-7); אפשר שכוונת מ"ש לשליחות זו. גירסת ב"ג על נסיעת מ"ש לארה"ב, הטוענת כי מניעיה היו אחרים לגמרי - עניינו של ח"ו לגייס לצידו את מ"ש כנגדו - מובאת ב"בן גוריון", מיכאל בר-זוהר, כרך א', ע' 461-459 ("עם-עובד" 1975).