יום ד',  25/11/1953

 

בעיתונות על קבלת החלטת מועב"ט בעניין קיביה. ובכן, תקווה אחת שתלה אוברי בהפעלת סעיף 12 כבר לא נתקיימה. פנייתנו למזכ"ל לא הכריחה את המעצמות לעכב קבלת ההחלטה וההסתמכות על תקדים טרייסטה לא הועילה. ההחלטה נתקבלה ברוב תשעה. לבנון ורוסיה נמנעו.

 ב"ג'רוזלם פוסט" מאמר ראשי עלי "PREMIER DESIGNATE" [מועמד לראש הממשלה] - ממש נהדר. מצאתי עצמי מפורכס יתר על המידה, אבל בידיעת העניין ובכנות. צלילות הסגנון לעילא. מייד הכרתי כתונת בני - ודאי וולטר [איתן] כתָבוֹ.

ב-9 במשרד פגישה עם אנשי צה"ל - דיין, שלו, הרכבי. דיין חזר אך תמול-שלשום מניו-יורק. תחילה מסר ד"ש מהילדים. משעברנו לעניין פתח בטרוניה על משרד החוץ, שַלַמה החלטנו על צעד כה מכריע כהפעלת סעיף 12 ללא התייעצות עם המטכ"ל. אמרתי: עת לעשות, וגם היינו סבורים כי החלטת המשלחת להציע לנו קו זה נתקבלה עוד בהיותו בניו-יורק. לא היה לכבודי לומר לו, כי הצטיידתי בהסכמת שר הביטחון - ב"ג עצמו. עבר להרצאת מחשבותיו. בניקה יחזור דרוך לקרב בכל החזיתות: חיפוש [נשק מעבר למותר] בהר הצופים על-ידי [מגלי] מוקשים, החזרת ערבים לעיבוד אדמותיהם ב"מפורז" הצפוני, אישור ההחלטה על החזרת ערביי מג'דל [אשקלון] ו[שבט] עזאזמה בדרום [באזור ניצנה]. אין עצה, אלא להקדים ולהתקיף מצדנו - להודיע כי לא נציית לשום פקודה לגבי הר הצופים כל עוד לא ימלאו הערבים את התנאים שהוטלו עליהם לגבי "אבגוסטה ויקטוריה" וכפר עיסאווייה [הגבלות מעבר ועיבוד אדמה בשטח מובלעת הר הצופים] וכן לגבי ההחזרה בדרום כל עוד לא תמלא מצרים ההחלטה בדבר תעלת סואץ וכיו"ב.

וולטר אמר דברים נכוחים על הצורך לבדוק קודם אפשרות להסתדר עם בניקה בכל האמצעים הישרים והעקיפים, בטרם נסתבך בהתנגשויות חדשות עמו. כשלעצמי, לא שללתי תבונת הטכסיס להקדים ולהציג תביעות מצדנו אך הזהרתי מראיית מוצא בהתנגשות חזיתית: סופנו להיות מוקעים שוב לפני מועב"ט ועלינו ללמוד לקח מהניסיון המר שהיה לנו זה עתה. אסור שיצא לנו שם בינלאומי של בנים סוררים. יעשו איתנו "משפט צדק" שלא נוכל לעמוד בו.

כיוון שמשה הביא הצעות בכתב, הצעתי שניוועד שנית ביום ו' ובינתיים אעיין בכתוב.

לפני לכתם שאלתי שוב את משה על מראה פניה של ללה ואמר שהיא "נחמדה מאוד".

עוד באמצע השיחה עם אנשי מטכ"ל טילפן [פנחס] רוזן להשפיע עלי כי אסכים לקביעת ויכוח בכנסת ביום ב', כיוון שהחלטת מועב"ט נתקבלה ושוב אין לדחות. אמרתי, כי עדיין עלי להתייעץ.

נשארתי מהורהר לרגע אחר שיחה זו - תהיתי על בחור זה ששמו משה דיין, שאני זוכרו ילד שחרחר כפחם בדגניה. מוח בלתי-רגיל, נוקב ובעל אמצאות, אבל אופי עיקש ופתלתול ויושר גמיש ביותר. עכשיו יהיה רמטכ"ל ואני אהיה רה"מ ופנחס לבון בינינו "ים שלישי"*, ואין השלושה תיוֹמת כלל ועיקר ומי יודע הסבכים והמשברים שנכונו לנו!

ב-11 בכנסת ישיבת השמונה: על המשך המו"מ עם "הכלליים" ועל בעיית מפ"ם. השמונה - חמשת מנהלי המו"מ המושבעים + שלושת המיועדים: מ"ש, לבון וארן. הזמַנו גם את [בן-ציון] דינור, שהוא "השה לעולה", ושידלנוהו שיקבל סגן ציוני כללי, ולבל יחסר המזג גם סגן דתי. כן קבענו, כי נמיר יפנה אל חזן בעל-פה ויודיעו כי אנו מוכנים להיכנס עמם לשיחה על שיתוף בממשלה. זאת נפרסם וכן נודיע ל"כלליים" אך לא נעכב המו"מ עם "הכלליים" עד שיתבררו סיכויי מפ"ם אלא נחתור לגמור עם "הכלליים" בכל המהירות ואילו עם מפ"ם נמשיך.

בתחילת התייעצות זו שאלתי בדעת חברים על הוויכוח בכנסת והכל חייבוהו. נכנסתי אחר כך לכנסת, הוצאתי את [פרץ] ברנשטין ו[משה] שפירא וקיבלתי גם הסכמתם. הודעתי ליושב-ראש, כי יוכל להכריז על הוויכוח לפני נעילת הישיבה. הודעה כזו תפרק במידת-מה את המתיחות שנוצרה עם פירסום החלטת הנזיפה של מועב"ט.

ישיבה עם אשכול, ספיר, איתן ואיסר על הבנק בג'נבה.

הביתה לארוחת צהריים מהירה וחזרה למשרד, בדרך לתל-בנימין.

הכתבתי מברק לאבן, בו הודעתי על הוויכוח בכנסת וביקשתי רעיונות. שאלתי לפשר הימנעותו של וישינסקי במועב"ט, הקשיתי על הפירסום בעיתונות כי כאילו הודיע על כוונתנו להפעיל סעיף י"ב גם כלפי סוריה ומצרים והזהרתי שלא ללכת שולל אחרי שינוי טעמו למראית-עין של בניקה, שחדל כאילו להציג את הסכמת סוריה כתנאי לחידוש העבודה בצפון - ברור כי לא חל בעמדתו היסודית שינוי ואם לא ייאמר במפורש בהחלטת מועב"ט כי אין לנו לספק בערובותינו אלא את או"ם ורק לגבי זכויות הפרט, חזקה כי יחזור לסורו.

יצאתי לתל-בנימין עם פוריה, משה יובל ושמאי. שתינו כולנו תה בבית, שבא כשיקוי בעצמותינו לאחר נסיעה צוננת ביותר, ומייד יצאנו לבית הוועד-הפועל של ההסתדרות לישיבת המרכז. צפורה נשתהתה לחלף, על מנת להגיע לישיבה במכוניתה. הזהרתיה לא לאחר, שכן ודאי פותחים "בי".

שוב מלא האולם הגדול. משמתרגלים למראהו הריהו מתחיל לעשות רושם ולהתקבל על הדעת: השורות הקשתיות המקבילות משַוות למעמד חשיבות. האגפים המורמים קמעה מגוונים את המראה ומוסיפים קורטוב פאר. איחרתי כעשר דקות ועוד למטה הרגשתי כי אני בין האחרונים. שאלתי ואמרו לי, כי ב"ג כבר הגיע. במבוא הראשי נתקלתי בסוללה של מצלמות ובפלוגת מחץ של עיתונאים, פנקסיהם פתוחים בידיהם ועפרונותיהם שלופים. פטרתים במילים של מה בכך ומיהרתי לעלות. ישבתי מול הפתח ועיני צופיות להופעת צפורה. מסביב חגיגיות כבושה. [מאיר] ארגוב פתח בדברים כדורבנות ובגירסה שגורה: היו שני מועמדים, אשכול הסתלק, הוועדה מציעה את מ"ש כמועמד יחיד. (פני ודאי נעשו "ככרכמיש")**; ציין כי זוהי הפעם הראשונה שהמרכז בוחר את המועמד לרה"מ. לגבי ב"ג לא הייתה בחירה כלל, כה מובן מאליו היה הדבר. הוסיף את המועמדויות של פנחס לבון וזלמן ארן והזמין את ב"ג לומר דברו. הדריכות באולם גברה. עיני נעוצות בפתח, אך צפורה איננה.

ב"ג היה באחד ממצבי-הרוח הטובים שלו - אך לא של רצינות ונפשיות אלא של קלות ורפרוף. אולי הייתה בזה תחבולה שלא מדעת להשקיט מצפון. ואפשר טעות בידי ושמחת השחרור מאחריות שלטה בו וגירשה מלבו כל דאגה והכרת חובה כלפי הרגע הרציני. על כל פנים, עלה על הדוכן כשכולו חיוכים ורוח טובה ודיבר בהרחבת הדעת וללא כל מאמץ נפשי. תחילה תיקן טעותו של ארגוב אשר אמר כי הבחירה הרשמית תהיה בכנסת – הכנסת אינה בוחרת אלא רק מאשרת - ואחר כך הוציא פתק מכיסו, הציץ בו ואמר כדברים האלה לאמור:

"אינני סבור, חברים, כי מישהו משלושת המועמדים זקוק להצגה - לא בפני תנועתנו ולא בפני העם בישראל. שני החברים ארן ולבון לא ייפגעו אם אומַר, כי משה שרת איננו זקוק להצגה גם בפני רחבי הגולה. אני רוצה להביע את ביטחוני, כי שלושת החברים האלה - ואני מבין כי משה נשאר גם שר החוץ להבא - ימלאו את תפקידם בכבוד, בכישרון ובהצלחה ומתוך שיתוף אמיץ עם שאר חברינו בממשלה, ויחד עם כל שאר חברי הממשלה ירימו את קרן הממשלה וקרן המדינה. אולי היום הזה, שבו תוקם הממשלה החדשה, ישמש תחנה גדולה בהתקדמותה הממלכתית של מדינת ישראל. אני מציע לקבל את ההצעה פה אחד."

וזה הכל.

אז יקום היושב-ראש מאיר ארגוב ויכריז: אם אין הצעות למועמדים אחרים - אצביע את ההצעה הזאת. ההצבעה יכולה להיות גלויה. אם אין מועמדים אחרים, אני מעמיד להצבעה את משה שרת כמועמד לראשות הממשלה וכשר החוץ.

יער ידיים. מי נגד? דממה. "מי נמנע?" - "אין נמנעים!" - קולות: "יש, יש, שם!" כל העיניים מופנות אל פינת אולם שמאחורי. לא הסבתי ראשי. אחר-כך אמרו, כי שלמה הלל החמוד, חבר הכנסת מחלוצי בבל, חבר קיבוץ [מעגן מיכאל], נמנע משום מה - ותהי לחידה. אחר כך הוצבעו לבון וארן, אבל כיוון שאין חכם כבעל ניסיון, נזהר היו"ר לשאול לנמנעים.

באמצע ההצבעה ניצנוץ בדלת - צפורה באה והתיישבה בפינה רחוקה.

עם תום ההצבעה הודיע ארגוב כי דברים בפיו אל החברים שנבחרו. נאומו היה מוכן. פנה קודם כל אלי. דיבר בכנות וביושר לב כדרכו, והפעם גם ביחס חברי עמוק. לא התאפק מלהזכיר לי את פרק "הבריגדה" [החטיבה היהודית הלוחמת (חי"ל)] כנענה יותר לצורך נפשי שלו, כחייל שלה לשעבר [סרג'נט בגדוד הראשון], מאשר למילוי חובה כלפַי [מ"ש עמד בהיותו מנהל המח' המדינית של הסוכנות בראש מפעל ההתגייסות של יהודי א"י לצבא הבריטי בימי מלחמת-העולם השנייה, שגולת הכותרת שלו הייתה הקמת "הבריגדה" ככוח יהודי לוחם מוגדר, שדגלו עברי] ולבסוף אָצַל ברכה לשני החברים האחרים.

חשבתי מראש כי אצטרך לומר מילים אחדות וניסיתי לנסח בראשי פסוקים מקוטעים. היו"ר, כנראה, לא היה סבור כן ולאחר שכילה דברו אמר כי ימסור עכשיו דוח על המו"מ עם "הכלליים". פתאום שינה טעמו ופנה אלי. אפשר לחש מישהו באוזנו, ואולי ב"ג, שישב ממש מולו, עשה לו סימן. על כל פנים, הפסיק וקרא בשמי. לא הייתה ברירה ועליתי.

נדמה לי, כי הצלחתי לכבוש התרגשותי. הסברתי את הקושי הכפול שהיה לי בקבלת התפקיד - משום צירוף שתי המשימות ולרגל הנסיבות. שלא כמו בוועדה המדינית סתמתי ולא פירשתי. גם ציינתי, כי כבר דיברתי במפורט ב"מדינית" ואיני צריך או איני יכול לחזור על מה שאמרתי. הסברתי, כי אני מקבל עלי את הדין בלית ברירה למפלגה - ואיני עושה זאת בפעם הראשונה בחיי; אין זה דבר קל לקבל את הרסן שהחזיק בו ב"ג ומייד לאחריו. כיוון שנתחלפו האנשים מוכרח להתחלף המשטר (כאן ראיתי כי זעו רבים ופניהם הביעו תמיהה). את מקום כוחו האישי הכביר של ב"ג צריך לתפוס צוות-חברים מלוכד, במקום סמכותו הכבירה צריכה לבוא עבודה משותפת המושתתת על התייעצות ועזרה הדדית. קראתי לחברי בממשלה להשליט רוח זו, להיענות לכל קריאה, להושיט עצה וסעד. קראתי לרוח כזו במפלגה - ביקשתי יוזמה, עזרה, עצה, תמיכה, אבל גם תביעה לביקורת. אמרתי כי את אשר הוטל עלי אני רואה כפיקדון יקר אשר תקוותי היא להחזירו בבוא מועד, אבל צריך שיהא ברור כי זכותי וזכות חברי לטפל בפיקדון הזה כראות עינינו ולפי חירות שיקול דעתנו. אהיה מאושר אם אקבל עצה והדרכה, אבל אופן השימוש בהן אף הוא נתון לרגש האחריות שלי ושל חברַי, ואני בטוח כי כך גורס גם ב"ג. לאחר המאבק הקשה שהיה לנו לכולנו עם ב"ג, משהסכמנו לשחררו וקיבלנו עלינו לנהל העניינים בלעדיו, עלינו להפסיק את הגות הנכאים ולהשמיע באוזני התנועה והציבור כולו דבר של אמונה וביטחון הן בעתיד האומה והן בייעודנו לנהלה.

היה קשב מרוכז ביותר. אחרי שישבתי קיבלתי כמה פתקי ברכה. היו"ר חזר למו"מ עם "הציונים הכלליים". בינתיים קם ב"ג, הפליט כלפי היו"ר כי עליו לנסוע, ניגש בצעדה מאוששת אלי כשהוא נראה הן נרגש והן מבליג על התרגשותו בחיוך, לחץ ידי בחוזקה ואמר: "אני מחזק את ידיך, משה," כעבור רגע הוסיף: "מא-עליש!" [בערבית - אין דבר]. פרש ממני ובדרכו אל הפתח לחץ ידי שני האחרים. הוא נסע כל הדרך מטבריה להיות בישיבה מחצית שעה זו ולהשתתף בהצבעה ומשתם העניין חזר מייד לטבריה [ל"גלי כנרת"].

היו"ר המשיך בדוח על המו"מ. בעקבותיו היו חילופי הערות. משראיתי כי הדברים מתקרבים לסיום החלטתי להסתלק - גזירה פן יקיפוני עשרות חברים בלחיצות יד. רמזתי לצפורה לצאת איתי. שוב עיתונאים וצלמים, עד שיצאנו לחשכה ולבוץ ומצאנו את מכוניתנו. אחר כך שמעתי, כי גם ארן גם לבון דיברו והיו"ר אמר ברכת פרידה לדוד הכהן.

מבית הוועד הפועל נסענו אל עדה ומשם הביתה. היינו נרגשים והמומים. גם לאחר שנתבשלנו במרקחה זו שבועות על שבועות והיה ברור זה ימים על ימים כי נגזר הדבר, בכל זאת באה ההכרעה הסופית כחלחלה ולא ידענו נפשנו.

בערב נכנסו דוד וברכה [הכהן] והביאו עמם את האיש הטוב דוד בר-רב-האי [ח"כ, מפא"י] בדרכם לחיפה והיינו מסובים ומשיחים עד שעה מאוחרת.

טילפנתי לוולטר לירושלים, סיפרתי לו מה שהיה ושאלתיו אם אומנם ידו הייתה במעל החיבור של אותו מאמר. הודה בפה מלא ושקל מחמאות, על כל פנים על הסגנון.

 

*  "...וים דומה לרקיע בעינו / שניהם אז שני ימים חבושים / ובינותם לבבי ים שלישי / בשׂוֹא גלי שבחי החדשים" - מתוך "אהבת ציון", סוף קטע ג', ליהודה הלוי.

**  ביטוי שנתחבב על מ"ש אחרי שהיה מעשה בידידו ורעו הוותיק דוד הכהן (מימי הנעורים באחוזת-בית, הג' "הרצליה", הצבא התורכי והלימודים בלונדון), שביקש לומר "נתכרכמו פני" ושיבש ל"פני נעשו ככרכמיש".