יום ב', 30/11/1953
שם הספר  יומן אישי 1953
שם הפרק  יום ב', 30/11/1953

 


יום ב',  30/11/1953

 

הנאום נשלח למשרד מוקדם בבוקר להעתקה ואילו אני הגעתי לשם רק אחרי 10. מייד היה עלי לקבל משלחת של הרב [מוריס] לזרון עם שני עיתונאים, אחד פרוטסטנטי ואחד קתולי, שלושתם מהחונים על דגלה של דורותי טומפסון [עיתונאית וסופרת אמריקנית; בשנות המאבק על הקמת ישראל הפכה מפרו-ציונית לאנטי-ציונית] ונמנים עם [אגודת] "ידידי המזרח התיכון" [הפרו-ערבית, בארה"ב, שד"ט עמדה בראשה]. הללו סיירו כבר בארצות ערב וישראל תחנתם האחרונה. ישבו שעה תמימה והפציצו בשאלות: סיכויי השלום ובעיית הפליטים. הגויים היו הרבה יותר נוחים לשיכנוע מהיהודי - איש "מועצת היהדות" ["המועצה האמריקנית למען היהדות"; ארגון יהודי אמריקני אנטי-ציוני מובהק; קם ב-1943; כופר בקיום עם יהודי ושולל קשרים בין יהדות ארה"ב וישראל], אחד משונאי ציון הממאירים ביותר, טיפוס מובהק של רב רפורמי מהדור הקודם, כולו נוטף מור, דבש וחלב תחת לשונו, ממצמץ בעיניו כאילו עומד לפרוץ בבכי, מרעיד קולו בהתרגשות מבוימת. שאלתו האחרונה הייתה לא שאלה אלא חזון בלהות: "מה יהיה אם יקומו יום אחד מאות אלפי פליטים, אנשים נשים וטף, ויעברו כהמון את הקו ללא נשק בידם, כהולכים לקראת המוות? כלום לא תפתח ישראל שעריה לקבלם, ואפילו תכניס כולם למחנות? כלום לא יעשה הדבר רושם כביר בעולם כולו וירים קרן ישראל עד השמים?" אמרתי, כי אפשר ללא ספק לעשות רושם כביר בעולם על ידי מעשה התאבדות. אחד הנוצרים אמר לי מייד, כי אינו גורס אפשרות כזו. אף השני הסתייג לאחר השיחה. לזרון זה היה כבר בארץ ב-1921 ובהיפרדו ביקשני להאמין כי הוא מאחל אך טובה ל"ניסיון" הזה שלנו.

מייד אחרי אלה חביב לוי מטהרן [מעשירי הקהילה היהודית שם וממשכיליה] עם בנו [ציון] היושב בארץ. הביא תזכיר כתוב על בעיית קליטת עליית פרס, אשר אי-פיתרונה משתקף ב"ירידת" אלפים. טען, כי יש עכשיו סיכויים לשיפור יחסי פרס וישראל והצרה היא כי נציגי הסוכנות אנשים בלתי-ראויים לשום מגע רציני.

באו שני השרים, [יוסף] ספיר ו[משה] שפירא, והופיע הרמטכ"ל. לכתחילה ביקשתי להיחלץ מפגישה מתוסבכת זו, אך מרדכי הודיע כי בלעדי לא יבוא. אשר יגורתי בא. לא צמחה שום טובה מפגישה זו, רק העניינים הסתבכו עוד יותר. תחת לחץ השאלות של שני חברַי סיפר מרדכי על חילוקי-דעות בינו לבין ב"ג בעניינים עקרוניים; עם זה הודה, כי אילו ב"ג היה נשאר על משמרתו ומפציר בו להישאר ודאי היה נענה, אלא הרגשתו היא כי עכשיו (זאת אומרת לבון) אין רוצים בו.

האורח האחרון מישה לובין, לביקור פרידה. השיג הבטחה בשביל I.C.I ומקווה כי בכוחה יוכל להעמיד תריס בפני התרשמות מנהליו מאיומי החרם הערבי. סיפר, כי מור מהשגרירות הבריטית הביע באוזניו קורת רוח מבחירתי כמועמד מפא"י לרה"מ ושאל: "מה נוכל לעשות למען שרת?" הוסיף, כי שמע מכל מי שבא עמו במגע - מנהג ועד לחבר קיבוץ ועד לסוחר בעיר - אך דברי התלהבות ממועמדותי: הוא יחלצנו מכל צרה! אמרתי, כי כל זה מחייב נורא ומה יהיה בסופי?

רק קרוב לאחת נפניתי סוף סוף לעריכת הנאום. התברר, כמובן, כי כרגיל אצלנו לא הוכן מתרגם לאנגלית. לא היה אפילו פנאי להתרגז ורק הזהרתי שלא למסור התרגום בידי זאב סוויפט [סופות], שהוא בחור מצוין ויצלח להרבה דברים, רק לא למלאכת התרגום. אחרי 2.30 נסעתי הביתה והסתבכתי שם בעניינים שונים ולא הספקתי לפוש רגע ול-4 נסענו לכנסת. מייד עם פתיחת הישיבה, לאחר שאילתות מספר שענה עליהן רוקח, נקראתי לפתוח. דיברתי בדיוק 25 דקות - סקירה קצרה ועניינית. לוויכוח הוקצבו שש שעות. ההתחלה הייתה בשפל ורק זיאמה העלה את הרמה לקראת סופו של היום הראשון. הוויכוח נמשך עד 7 ונתחדש ב-8. באמצע הישיבה הגיש לי שמאי את התרגום האנגלי. מהפסיק הראשון מצאתיו משובש באי-הבנת מילים עבריות לאשורן ובאי קליעת מילים אנגליות כתרגום לעבריות שהובנו לאשורן. טרחתי הרבה על העמוד הראשון עד שנלאיתי. שאלתי מי תירגם והתברר כי סוויפט הוא האיש. הפעם התקצפתי כהלכה. אמרתי לשמאי כי ישלח אלי את ליליאן הביתה ואכתיב לה את הנאום כולו. אך הוא חס עלי וגייס את יעקב הרצוג. אחרי 11 הופיע יעקב עם ליליאן ועם מיכאל, כולו נושם ונושף, מיוזע זיעה רוחנית, ואחרי הכל לא הספיק לתרגם את כל הפרק על מי הצפון. ושוב הוכרחתי לערוך, אך לפחות כאן לא חל שום סילוף במסירת הדברים. האומנם לא יבוא פעם פיתרון לרעה חולה זו?

 

העתקת קישור