יום ג',  3/11/1953

 

בעיתונות הבוקר ידיעה תמוהה על פיצוץ צינור מים בסביבות ירושלים העתיקה.

המוּעדה הראשונה במשרד עם ד"ר יצחק לוין, אותו מנהיג ה"אגודה" באמריקה. תמיד אני משוחח איתו בניו-יורק אנגלית. כאן בירך את כינוס ירושלים בעברית צחה ורהוטה ובמבטא ספרדי מושלם. בירכתיו על כך והמשכנו עברית כאילו מעולם לא שוחחנו אלא בה. פיו מלא הצהרות אמונים ומסירות למדינת ישראל. אדיר חפצו לראות בחזירת ה"אגודה" לקואליציה. התאונן מרה על המשטר השורר במפלגתו, אשר כל בעל זקן ופיאות, אם חבר ה"אגודה" ואם לא, אם תורני מופלג או עם-הארץ, נוטל לעצמו סמכות להביע דעה ולפסוק הלכה במדיניותה של המפלגה. מצבו של י. מ. [מאיר] לוין [ח"כ, מראשי "אגודת ישראל"] קשה ביותר. להעלות עכשיו הצעה על שיבה לממשלה הרי זה לעורר מרקחה. מועצת גדולי תורה תתקומם. אין כל סיכוי לי.מ. לוין להחזיר את ה"אגודה" לשיתוף אם לא יהיה בידיו משהו שיעשה רושם - כגון דחיית ביצועו של חוק השירות הלאומי, אשר כפי שנתברר לו הריהו ממילא כרוך בקשיים מרובים וגם אין בו הכרח דחוף למעשה.

אמרתי, כי נקדם בברכה כניסתם מחדש לממשלה אך אין בא בחשבון להכריז על דחיית ביצוע החוק. אפשר רק לבוא איתם בדברים כדי להניח דעתם כי לא תהיה כפייה מוסרית בשום מקרה. הצבעתי על הוויתור המרחיק לכת שעשינו בהסדר החינוך המיוחד של "אגודת ישראל". הודה, כי עשינו דבר גדול אך ניסה לטעון כי כדאי לנו לעשות ויתור נוסף ולהגדיל אחוז התמיכה מ-60 ל-80. דחיתי זאת. אף על פי כן נפרדנו באהבה ובאחווה ובשלום וברעות.

לוין יוצא ולוין בא. דניאל לוין, מנהל מא"ס [מחלקת אסיה במשה"ח], אשר אך זה קם מחוליו – הורעל בעקיצת איזה חרק ממאיר בביקורו בתעלת בנות יעקב לפני כמה שבועות - בא ליטול הסכמתי למסעו בארצות אסיה. יש לו אפשרות של כרטיס חינם למנילה הלוך וחזור. יבקר בהודו, בבורמה וביפן.

עורר גם שאלת הרצאתי בתא המפלגה שבמשרד – כ-80 איש. התקשיתי בזה והבטחתי לשקול ולהודיעו.

ד"ר [וולטר] לאודרמילק [הוגה רתימת הירדן להשקיית דרום א"י בספרו "טוו"א של הירדן"] בא להיפרד לפני חזרו לארה"ב. בתקופה האחרונה עבד כאן כמומחה מטעם או"ם [ארגון המזון והחקלאות]. קיטרג בכל העדינות על הנוהג במשרד החקלאות. על כל הדוחות שהגיש לשר החקלאות [פרץ נפתלי] לא נענה. בכלל, לא היה לו קשר עם שר החקלאות ומנכ"לו [חיים גבתי]. היה קשור רק במחלקת שימור הקרקע (מנהלה של זו, [נתן] גיל, בא יחד עמו). אינו סבור כי למדנו ממנו די. אנו חוזרים על טעויות חמורות בהילכות עיבוד אדמה המכוונות למניעת סחף. באזורים מסוימים הסחף בישראל גדול משהיה בימי המנדט והחקלאות הערבית. עצתו לנו אמונים: פחות מומחים אבל יתר ניצול מומחיותם - יתר קשב להדרכתם.

ראיתי ביקורת זו כרצינית ביותר, כל שכן מפי ידיד ומומחה המעוניין בתיקונים לשמם. זה מכבר אין לבי שקט לגבי היחס שאנו נוהגים כלפי מומחים בכלל ומומחי או"ם בפרט. התכוננתי כמה פעמים לעורר את השאלה בממשלה ודומני כי אין לדחות יותר.

שאלתי את לאודרמילק אם ראה את תוכנית מיין ומשנעניתי בשלילה הרציתי לו עיקרי התוכנית וקווי ביקורתנו וביקשתיו להוסיף ולהתעניין בדבר בארה"ב.

ב-11 נסעתי לכנסת לישיבת ועדת חוץ וביטחון. תחילה הרציתי על מה שנתחדש מאז הישיבה האחרונה: השתלשלות העניינים במועב"ט ושיחותינו עם ג'ונסטון. בסעיף הראשון הייתה לי הזדמנות לגבות חוב ממפ"ם: הם הצביעו נגד הפסקת העבודה ואילו [אנדרי] וישינסקי [שגריר בריה"מ באו"ם] תבע את ההפסקה בכל פה ואפילו ירד לחיי אבן ברצותו להיות בטוח, כי העבודה תופסק ללא כל דיחוי. נראה, כי היה כאן חוסר תיאום מצער ביותר, כמובן באשמתו של וישינסקי, שלא דאג להתקשר בעוד מועד עם ריפתין ולקבל הדרכה. היה צחוק רב. לאחר שסיימתי במסירת דוח נתעוררה בעיית הוויכוח בכנסת. הצגתי עמדת הממשלה - נגד ויכוח כל עוד השאלה נדונה במועב"ט, על כל פנים לא בשבועיים הקרובים. אמרתי: יש טעם באש תותחים מעורף לעזרת פלוגת רגלים מסתערת – במה דברים אמורים, אם האש פוגעת באויב, לא כן אם היא קוצרת במסתערים. "חרות" ומפ"ם דרשו, כמובן, ויכוח לאלתר, ונכשלו. אכן ריפתין היה הרבה פחות תקיף בדרישת הוויכוח מבפעם הקודמת והסיבה הייתה ברירה: אין למפ"ם כל עניין בשילובו של עניין פסקי-הדין של פראג במסכת הוויכוח בכנסת.

גם על פסקי-דין אלה מסרתי לוועדה - במקצת יתר פירוט מהגירסה שנמסרה לפרסום. בתחילת הישיבה שאל ריפתין לפשר עניין פיצוץ הצינור ואמרתי כי טרם נתברר לי.

באמצע הישיבה הוּצאתי למסדרון בעניין דחוף. סא"ל אריה שלו בא להציע, כי לא נמשיך על דעת עצמנו באטימת הסכר באמצעות אותה מכונה, פן נסתבך עם או"ם, אלא נשאל תחילה את ממלא-מקום בניקה אם כשר הדבר בעיניו. הסכמתי.

לקחתי עמדי את דוד הכהן לארוחת צהריים בבית. הרווחתי סיפורים עסיסיים על הרפתקאותיו בניו-יורק ובוושינגטון - בכלל זה שוב דרישות שלום חיות מהילדים ותיאורי חייהם ועבודתם("קובי עובד כמטורף") - והפסדתי את קורטוב המנוחה שלאחר ארוחת הצהריים.

חזרתי למשרד לשיחה עם ליאו [כהן]. כל תיקוני להגהות של חוברת הפליטים מתבצעים היום והחוברת תצא לאור בימים הקרובים ביותר ויש תקווה כי עוד תספיק לוויכוח בעצרת. עיקר עניינו של ליאו הפעם היה הסרט "שולמית" - יותר נכון "שלומית" - אותה שלומית שביקשה את ראשו של יוחנן המטביל. הסרט מגושם וקלוקל מבחינה אמנותית, גם חושני בהרבה, אך מגמתו נוצרית מובהקת. יוחנן מופיע ודורש ברבים. עדי ראייה מספרים על ישו ומתארים נפלאות שחולל. במחזה הסיום מופיע ישו עצמו - אומנם רק גבו ייראה - ודורש בפני קהל כפריים העושים אוזנם כאפרכסת, נסחפים בדבקות ומתרשמים נמרצות. הכתובת בסופו של מחזה זה - "אין זה הסוף, זוהי התחלה". חלקים רבים של הסרט - בכלל זה הדרשות - הוסרטו בישראל. המסריטים אספו קהל תימנים ובבלים מהמעברות, והללו שימשו בלא-יודעים מכשיר לקילוס הנצרות. ועדות שלנו ישבו שבעה נקיים אם להתיר את הסרט או לפסול - ולבסוף נמנו לכבד בהכרעה את שר החוץ, כאילו השיקול הקובע היחיד הוא מה יאמרו הגויים אם הסרט ייפסל.

הירהרתי באוזני ליאו בקול. המוצא הקל הוא לחתוך את הסיום – זאת אומרת להתיר הצגת הסרט בלי "המשא בהר". אבל נשארת המגמה המיסיונרית הכללית (אפילו הכהן הגדול מכיר שם בישו!) וכן מוצגת לראווה בארץ גניבת דעתם של תמימי המעברות. כלום לא מוטב לגרוס, כי לא ייתכן לחבל בשלמותה של יצירה אמנותית על-ידי קיטוע סיומה אשר הוא פיסגתה, ולכן בלית-ברירה יש לאסור את הסרט כולו? אגב הדיון בסרט זה סיפר לי ליאו, כי ההסתה להמרת הדת הפכה מכת מדינה. אומרים כי יש בארץ 400 מיסיונרים (ודאי טעות והכוונה היא ל-400 שהמירו דתם) ורבים מהעולים החדשים משתמדים כדי לזכות באשרות כניסה לארצות אחרות יתר על נקלה. ובכן אמרתי, כי דבר אחד הוא לנהוג סְבַלְתָנוּת לגבי פעולת המיסיון בארץ על-ידי אי-הטלת איסורים עליה - דבר אחר לגמרי הוא להתיר, נאמר, הפגנת רחוב של המיסיון עם סיסמאות, צלמי ישו, קריאות לקהל להמיר דתו וכיוצא באלה. התרת סרט להצגה בכל בתי-הקולנוע קבל עם רב כמוה כמתן היתר להפגנה. על כך אין אנו מחויבים, כל שכן שהדבר ירגיז ויקומם מרבית הציבור. שאלתי אם נוכל להסתמך על סרטים נוצריים ברוחם שהותרו בארץ - כדי לסתום פיות מקטרגים שינסו לטעון כי אנו מורדי אור שאין להם תקנה. ליאו הזכיר שני סרטים כאלה: "קוו ודיס" ו"דון קמיליו". נחה דעתי ופסקתי לאסור את הסרט. אם החברה תציע מצדה את השמטת הסיום - נשוב לדון.

משסיימנו בעניין זה סיפרתי לליאו על מהלך העניינים מסביב להתפטרות ב"ג ועל הדברים שנשמעו ב"מדינית" של מפא"י אמש. שמח למועמדותו של אשכול כרע במיעוטו - לפחות לא לבון.

בדרכי הביתה הטלתי על שמאי לברר בצבא ואצל ש"ב עניין פיצוץ הצינור.

בבית התיישבתי במרץ על הניירות. כעבור שעה טילפן שמאי כי ידיעות בפיו ומוטב כי ימסרן בעל-פה. בא ודיווח. הצבא טוען כי לא הייתה ידנו במעל. לא ניתנה שום הוראה לעשות כדבר הזה. גם מההר [הר הצופים] לא הודיעו ואין מעלים על הדעת כי נעשה שם משהו פרטיזני. בכל זאת שאלו בהר ומחכים לתשובה. בינתיים יצאו משקיפי או"ם וקציני ה"ליגיון" עם גשש והעקבות הובילו עד קרוב מאוד לגדר הר הצופים, ממש עד לעמדה שאנשינו תופסים אותה בלילה.

אמרתי, כי במצב זה ברור כי עלינו להפיץ גירסה כי זהו מעשה תעתועים מחושב מצד הירדנים. הם מתנכלים כל הזמן להר הצופים וממציאים תואנות שיצדיקו מעשה רב מצדם כנגדו - לפחות חיפוש יסודי על-ידי אנשי או"ם, אשר בניקה כבר ניסה לבצעו בהסתתם. טילפנתי למיכאל אליצור ותידרכתיו לפי זה.

עם זה אמר שמאי, כי שמע ממקורות ש"ב שכאילו יש גירסה כי בכל זאת יד אנשינו הייתה בדבר. אצלנו הכל ייתכן!

שמאי מסר גם נוספות על הסכר. מ"מ ראש מטה או"ם נגד כל עבודה בסכר. אם יש חילחול - אין דבר, יימשך, ובלבד שלא תופר פקודת מועב"ט. רק הפה שאסר יוכל להתיר. הווה אומר, אם רצוננו להשיג היתר עלינו לפנות למועב"ט.

ביקשתי את שמאי למצוא את המנכ"ל. ויבוקש וולטר ויימָצא במסיבה לכבוד העיתונאים השווייצריים ב"בית שלום". נענה לקריאה ובא מייד. סיפרתי לו על הסיבוכים בסכר ועל בעיות אחרות של עבודה ב"מפורז". אמרתי, כי כל הימים האלה חשבתי כי עלי לגשת ולראות את המצב לאמיתו במו עיני. איני רואה אפשרות לעשות זאת ולכן אני מוכרח לבקשו לנסוע במקומי. וולטר אמר כי הוא מוכן אבל הציע לשלוח במקומו את [צבי] אבנון, המתמצא יותר ממנו בעניינים טכניים. הסכמתי.

סיפרתי לוולטר על מצב העניינים בממשלה. דיבר על לבי לקבל את הראשות אם במפלגה ייווצר רוב בעדי. טענתי, כי צירוף שני התפקידים ישברני. ביקש להניח דעתי - הכל יעזרו לי - הן גם ב"ג עסק הרבה בענייני חוץ וביטחון - הצירוף של ראשות הממשלה ושירות חוץ מקובל בעולם ויש לו תקדימים בולטים ביותר.

חזרתי אל הניירות וב-9 הלכתי עם צפורה לימק"א לקונצרט של תזמורת "קול ישראל" לזכר וייצמן. שמענו את הפתיחה ואת קונצרט "הקיסר" לבטהובן. הדבר השני היה מסמר הערב ולשמו באנו - לשמוע את נדיה אטינגון, שנגינתה הייתה באמת מזהירה ורק חבל שלא נראתה לקהל משום ההושבה המשונה של התזמורת: קשה לשמוע צלילי פסנתר בדייקנות הנכספת מבלי ראות את פיזוז האצבעות. אחרי "הקיסר" הלכנו הביתה, אם גם התוכנית טרם נגמרה.

בדרך הביתה אמרתי לצפורה: ראי נא ראי מה חוסר תבונה ואי ראיית הנולד יש בהזדרזות ב"ג להציע את אשכול כמועמד. קודם כל, אם הוא פורש, למה ינסה לכפות רצונו על הציבור? יניח לציבור לבחור את היורש הרצוי לו. והעיקר, מה אם מועמדות זו לא תתקבל על דעת המפלגה! הן מזה, כמה תקלות חמורות:

ראשית, גילוי פלוגתה רצינית בין ב"ג לבין מפלגתו, שאין בה הרמת קרן גם לו גם למפלגה;

שנית, פגיעה באשכול, על לא כל דבר;

שלישית, החלשה רבתי של המועמד הרצוי למפלגה.

האומנם כה בטוח היה ב"ג כי דעתו תתקבל? אם היה בטוח וטעה, הן דבר זה עצמו כישלון רציני. ואם לא היה בטוח - מדוע הציע?

ישבתי שעתיים על היומן.