יום א', 1/11/1953
יצאתי מתל-בנימין עם פוריה ב-7.30. הגענו למשרד בירושלים לפני 9 - הכביש המה מתעבורה - ועד 10 עברתי על מברקים ודוחות להכין את סקירתי בישיבת הממשלה על העניינים במועב"ט והשיחות עם ג'ונסטון.
אבל המברק הראשון שראיתי מהצרור שנצטבר בשבת - ונדהמתי מקריאתו - היה מברקו של שלמה קדר מפראג [הממונה על צירות ישראל שם] המודיע על גורלם של מרדכי אורן [שליח מפ"ם] ושמעון אורנשטיין [סוחר ישראלי]. שניהם נשפטו - הראשון למאסר 15 שנה והשני למאסר עולם [השניים נעצרו בדצ' 1951 ע"י הבולשת הצ'כוסלובקית באשמת "ריגול" לטובת ישראל וארה"ב].
העסקתי את הישיבה בסקירתי קרוב לשעתיים. אחריה פתח לבון בהרצאתו על בעיות המיעוט הערבי ובדרך כלל אמר הרבה SENSE [דברים נכוחים] הוויכוח נדחה לישיבה הבאה.
זאב שרף סיפר לי, כי בשדה-בוקר מתכוון ב"ג להיסגר כליל בפני מבקרים שיבואו להטרידו בענייני מדינה. לתל-אביב יבוא רק פעם או פעמיים בשנה - למיסדר הצבאי ביום העצמאות ולוועידת המפלגה, אם תהיה. הרי שגם בעיה זו נפתרה באופן מניח את הדעת והכל על מקומו בא בשלום.
אכלתי ארוחת צהריים לבדי אגב קריאת עיתוני הבוקר. התפלצתי למקרא נאומו של לבון באפיקים, אשר "הארץ" ביחסו המצפוני לשרי מפא"י טרח להביאו בהרחבה רבה ובכל ההבלטה האפשרית. נאום פוגרומי ממש נגד ארה"ב והרסני ביעלו החינוכי: חידוש המענק אינו מעלה ואינו מוריד; ממשלת ארה"ב נגדנו, זהו כיום האויב וזו הסכנה; את תוכנית קלאפ יש לדחות מראש ולחלוטין; והעיקר - משטר שביתת הנשק אינו אלא מזימה להשמיד את ישראל ואין לשאתו בשום פנים. מה צריך הקורא להסיק מכל הרֶתַח והשצף הזה? ברור, כי המוצא היחיד מהמצר הוא "סיבוב שני" ביוזמת ישראל. ועל מי נישען במצור הזה? על יהדות העולם ותו לא! הנה, כינוס כזה שהיה לנו עכשיו בירושלים - הוא יושיענו. וזה בשעה שאנו מכריזים בעצם מלחמה על ממשלת ארה"ב! עמדתי נדהם מול תופעה משונה זו, כיצד אדם כה מוכשר, נבון ולכאורה שקול, מוציא עצמו לתרבות רעה ועובר במהירות מסחררת ממדינאות אחראית לדמגוגיה נטולת כל רסן - אנה פניו מועדות ומה גורלה של ממשלה בלי סמכותו המרסנת של ב"ג, למרות כל שיגיונותיו והתפרצויותיו, כשייצרֵי השתוללות כאלה יוכלו לפרוץ בכל יום באין מפריע?
בבוקר, בישיבת הממשלה, במשך הרצאתו הארוכה של לבון, היו רגעים שכמעט ונרדמתי מעייפות, אך לאחר שנסערתי ממאמרו לשווא ניסיתי לעצום עין. בשוכבי לנוח אחר ארוחת הצהריים נאבקתי עם עצמי להשביח את סערת רוחי ולחדול מלכרסם את עצמי ולא העליתי כלום. קמתי והתלבשתי.
עברתי על ניירות היום והתיישבתי מחדש על נאום הזיכרון לווייצמן. כתבתי את כולו מחדש, הוספתי ושילבתי הרבה וחזרתי ולטשתי כל פסוק [ר' "אורות שכבו", ע' 81]. פוריה באה והעתיקה את הנאום במכונה. היא וזאב ש"ק התפעלו ממנו מאוד.
טילפן דוד הכהן, שחזר הבוקר מאמריקה. מסר דרישת שלום חיה ורוטטת מהילדים. קובי [הבן יעקב] לומד כמטורף. ללה וגדעון נחמדים מאוד וכו'. אמרתי לדוד כי טוב עשה בשלחו לי מכתב כה מורתח בעניין קיביה: הראיתי מכתבו לב"ג וללבון. כן אמרתי, כי אני משתוקק מאוד לראותו, שכן אני בודד מאוד בימים אלה כאשר לא הייתי זה שנים.
בשעה מאוחרת הגיעה צפורה והלכנו לערב הזיכרון בסוכנות יחד עם אביבה נג'אר [בת יעקב וייסמן; אשת עמיאל נג'אר-נגר]. בבואי נדהמתי למראה האולם הריק. התברר כי [שלמה] ארזי בחוכמתו נהג קפדנות רבה במשלוח הכרטיסים - ממשרד החוץ, למשל, הוזמן רק המנכ"ל - והתוצאה הייתה כי התאספו בקושי כ-120 איש. עד שדיבר ברל לוקר הסתכלתי בקהל ולא מניתי עשרה שאפשר להניח כי יבינו כל מילה ומילה בנאומי. לוקר היה היו"ר ופתח עצמו בנאום - לא הסתפק בי ובנחום [גולדמן]. לא האמנתי למישמע אוזני - כה קלושים ושטחיים וזולים ממש היו הדברים: סיפר הלצות על וייצמן והלצות של וייצמן, תיבל את סיפוריו בביטויים ביידיש ובכלל ערך בדחנות. לחוסר טעם כזה לא פיללתי. לתוך חלל ריק וקר כזה, מפאת הקהל ופתיחת היו"ר כאחד, הוכרחתי לשאת את נאומי שהיה כולו ריכוז מחשבה וגיבוש של ביטוי כמיטב יכולתי. אומנם, מייד נשתנה הלך הרוח בקהל והושרתה רצינות דרוכה של קשב, אבל רק ספורים הבינו הכל - השאר רק התפעלו אחר-כך מהעברית - מחמאה הפוצעת אותי יותר מביקורת ארסית. נחום דיבר אנגלית - התכונן לשאת דבריו באוזני אורחים רבים מאנגליה ומארה"ב, אך הללו לא הופיעו ואילו הנאום נשאר אנגלי ובנסיבות הנתונות נעשה יוצא דופן וכמעט חסר שחר. שוב לא התלכדו הדברים לא עם הקהל ולא עם הנאומים הקודמים. נאום נחום כשלעצמו היה מלא תוכן; עיקרו - היסודות המוסריים שבמדיניותו הציונית של וייצמן.
שבנו הביתה כשאני סר וזעף - על המאמץ העליון שעשיתי, השכלי והנפשי, ושעלה בתוהו, שכן ברור כי הנאום לא יזכה אפילו להתפרסם בעיתונות; על נאומו של לבון היוצר עובדה של מדיניות חוץ פרועה ומופקרת; על החזות של משברים נוספים בחזית חוץ והתפוררות בפנים; על הכל - על בדידותי העגומה בימים אלה ולקראת הימים הבאים. אינני יודע מתי אתנער מהדכדוך הזה.
