יום ה', 29/10/1953
ב-9 הופיעו בביתי בתל-בנימין אשכול, [פ'] ספיר, וינר, רענן וייץ [מ"מ מנהל מח' ההתיישבות של הסוכנות], עמיר ובנדור להתייעצות מוקדמת. כעבור 20 דקה בא גם ברנשטיין. מסרתי תמצית השיחה עם ג'ונסטון מתמול ונדברנו על קווי הטיעון היום ועל הביקורת העניינית שימתח וינר. בילינו בזה שעה וחצי, ממש עד להופעת האמריקנים.
הללו באו תשעה במניין: ג'ונסטון, ראסל ופריד; [ברוס] מקדניאל [ראש המינהל לשיתוף-פעולה טכני של ארה"ב בישראל] עם שני נושאי כליו; ושלושה מומחים המלווים את ג'ונסטון. אנו היינו שמונה.
התיישבנו בחדר האוכל, משני עברי השולחן הארוך והצר, אני וג'ונסטון מיושבים באמצע, זה מול זה.
פתחתי בקצרה. ג'ונסטון הירצה שוב את עיקרי משנתו. הזמנתי את וינר לגולל את הניתוח הטכני. דבריו היו לעילא ולעילא מכל שבח. מישנה ברורה, דיבור מתון ברוחו אך מדויק ונוקב בתוכנו, שפה אנגלית תרבותית אם כי היגוי מטושטש לעיתים. בלשון רכה לכאורה ובכיבוש יצר למופת שחק לעפר כמה מהנחות היסוד ומהמסקנות העיקריות של תוכנית מיין והוכיח היעדר כל היגיון הנדסי ומשקי בהן; גם הוקיע כמה טעויות רציניות ביותר בחישוב כמויות המים ומיכסות ההשקיה; וכל זה בלי שאפשר יהיה להאשימו כי הוא מתכחש ליסודות ההסדר הבין-ארצי ופוסל את התוכנית מעיקרא. מלאכת מחשבת!
ג'ונסטון לא חסך שבחים להרצאה והצהיר כי הייתה משכנעת ביותר. אין זאת אומרת, כמובן, כי קיבל את המסקנות, שהן עניין מדיני ולא טכני. תשובת אחד ממומחיו הייתה מגוחכת. לא טרח לסתור שום נתון מנתוניו של וינר ולא נגע כלל בהשגותיו - אלא בלשון מרושלת, כהוגה נכאים, חזר שגרתית על עיקרי תוכנית מיין. היה ברור, כי לא היה מוכן כלל לניתוח כה מעמיק כפי שהשמיע וינר ולא הספיקה לו השעה להתמצא ולהשיב כהלכה.
רענן הוסיף על הרצאת וינר כמה השגות חקלאיות ואף הוא קלע למטרה ועשה רושם בשליטתו בעובדות הקרקעיות ובסוגיות החקלאיות הכרוכות בתוכנית ההשקיה. אין ספק, כי שתי ההרצאות הענייניות של אנשינו העלו מאוד את קרן המומחים הישראלים בעיני האמריקנים.
עיקר טענותיהם של וינר ושל וייץ היה כי שטח עמק הירדן הדרומי לא יוכל בשום פנים לקלוט את כל כמות המים המיועדת לו בתוכנית; כי עודף המים הזה הכרחי ויוכל לשמש בהרבה יותר יעילות למפעלי השקיה בישראל; כי קביעת הכנרת כאגם-ויסות יחיד והוויתור על אגם בית נטופה יהיו כרוכים בהפסד כמות עצומה של מים למפעל בכללו; כי מידת הניצול של זירמת המים להפקת כוח, הכלולה בתוכנית, פחותה בהרבה מאפשרויותיו הברורות.
על הטענה הראשונה, שהיא העיקר, באשר יש לה נגיעה ישירה באפשרויות השקיית הנגב, הייתה בפי ג'ונסטון תשובה פסוקה: שליחותו היא "למכור" את התוכנית לירדן. משימת המכירה מחייבת פירכוס הסחורה. אם לא יבטיח להם כמות מים גדולה בהרבה מזו שתקבל ישראל ייכשל העניין כולו. בחשבון סופי אנו מעוניינים בהצלחת התוכנית יותר משכנינו, באשר גם פיתרון בעיית הפליטים בנפשנו וגם אנו מעוניינים, לאורך ימים, בהעלאת רמת החיים של אוכלוסי הארצות השכנות למען יוכלו לעתיד לבוא לקנות את תוצרתנו החרושתית.
כשאמרתי, כי מנוי וגמור עמנו לפתח חקלאותנו עד שיא האפשרות ולהושיב עד כמה שאפשר יותר אנשים על הקרקע - נתקמטו פני ג'ונסטון קמעא והיה ברור כי אין הדברים לפי רוחו.
אשכול נטל רשות הדיבור ובפסוקים ספורים וקצובים קבע את חשיבותה הניצחת של החקלאות במפעל ההתחדשות הלאומית שאנו מבצעים.
שוב העליתי בעיית הליטאני ואמרתי כי ג'ונסטון בא אלינו כשליח הנשיא - עליו לשמוע את אשר בפינו ולמסור לשולחו. הזהרתי בפני החמצת הזדמנות היסטורית לרתום את הליטאני למפעל הפיתוח האזורי. אחת משתיים - או שכל מאמץ של שכנוע לא יצלח על מדינות ערב, כי אז גם בלי הליטאני לא יסכימו לשתף פעולה; או שהמאמץ יצליח, כי אז תוספת הליטאני לא תקפח את הסיכויים.
ג'ונסטון הבטיח למסור הדברים בנאמנות לנשיא [אייזנהאור] ולמזכיר המדינה [דאלס], אך לגופו של עניין נשאר בשלו ושוב קבע מסמרות וסתם הגולל על תוכנית הליטאני בשלב זה. היה ברור, כי הם גורסים תוספת הליטאני כהלכה לימות המשיח. פשר ההתעקשות הזאת נשאר תמוה. אמרתי, כי עמדתה הסופית של הממשלה עשויה להיות תלויה בכלילתו או באי-כלילתו של הליטאני.
לסיום הוויכוח קבעתי מספר נקודות: שוב הדגשתי כי אנו רואים עצמנו חופשים להמשיך בתוכניות הפיתוח וההשקיה שלנו; קבעתי, כי תוכנית תעלת "בנות-יעקב"-הכנרת אינה סותרת תוכנית מיין אלא יכולה לשמש תוספת לה; הוספתי, כי תוכנית זו יכולה להיגרס כמסוימת בתוך עצמה, אך גם אם תיגרס כשלב ראשון במפעל יותר גדול, קרי בקשר עם הטיית הירדן לבית נטופה, הרי
ראשית, זהו עניין ל-1959 או 1960.
ושנית, גם אז לא תעלה כמות המים שתוטה על מה שמוצע לנו בתוכנית מיין;
לבסוף ציינתי, כי עניין מוסד הביניים לביצוע התוכנית שיוקם טרם הוברר ונצטרך לשקול היטב את התוכנית מבחינה זו.
ג'ונסטון ביקש, כי נגבש עמדתנו תוך חודש או שישה שבועות למען נוכל להגיע למסקנות מעשיות בשיחה איתו בביקורו השני, או עם שליח אחר של הנשיא אם ייאלץ בינתיים לחזור לעסקיו והנשיא ישלח מישהו אחר במקומו.
עם סיום הישיבה אמר לי ג'ונסטון ביחידות, כי השתוקק מאוד לראות את ב"ג אך הצרה היא כי דאלס אסר עליו במפורש לראות מישהו בירושלים.
ישנתי קצת אחר הצהרים וב-3.30 יצאתי עם צפורה לרחובות, להנחת אבן הפינה ליד חיים וייצמן.
בפתח נתקלתי בשני בחורים בלתי מוכרים. פתחו בחיוך רחב ובהתנצלות נרגשת: באו להזכירני, כי הערב מסיבת עשר שנים לפלוגת האסוואה במלחמת-העולם השנייה. נשתכחה ממני לגמרי מסיבה זו ועתה היא מתנגשת עם סעודת הסיום של כינוס ירושלים. לא הבטחתי להם דבר אך אמרתי לעצמי - אפשר אחזור עוד הערב מירושלים ואגש למסיבתם אם אספיק לחזור לפני חצות.
טכסי יום השנה למות הנשיא הראשון תוכננו בהרחבה יתירה והם משתרעים כמעט על פני שבוע ימים. היצר הסוכן בלבו של מאיר וייסגל [מזכירו ונושא כליו של ד"ר חיים וייצמן; הרוח החיה של מכון וייצמן] לא הניח לו להסתפק במועט. התבונה הגלומה במאמר חז"ל - כל המוסיף גורע - אינה מנת חלקו. מראש החלטתי, כי מכיוון שאסע להנחת אבן הפינה, שהוא טכס מצומצם במסגרת משתתפיו ונושא במקצת אופי משפחתי, מותר לי להיעדר מטכס האזכרה הרשמית וחנוכת המכון שייערך למחרת היום.
נתאספו האורחים מאנגליה, אנשי המדע הדגולים שבאו לימי הזיכרון, המשפחה כולה. באו הנשיא ורעייתו. מהשרים היו רק שניים: אני ורוזן; השאר עסוקים בכינוס הירושלמי. היו עוד מוזמנים רבים. וייסגל ניצח על הטכס לפי מיטב גינוני החשיבות והכבוד המיוחדים לו: התרוצץ, צעק, הפליט ביטויים יוצאי דופן ונטל מהטכס כל חגיגיות. למרבה הביזיון דיבר כל הזמן אנגלית.
אחרי החלק הראשון של התוכנית, כשעבר כל הקהל אל הקבר, פרשתי ויצאתי לירושלים.
בבואי לביתי ברחוב סמולנסקין מצאתי שם את שאול ממתיק סוד עם בנצור.
בא שמאי והביא ניירות. עברתי על צרור המברקים שהצטברו וחיברתי כמה תגובות. עשיתי חשבון כי בשום פנים לא אספיק לחזור לתל-אביב לפני חצות ומוטב לי ללון בירושלים. כיוון שכך ישבתי וחיברתי שדר נלבב למסיבת פלוגת האסוואה והטלתי על שמאי להכתיבה טלפונית למישהו שאפשר לסמוך על כתיבו. תידרכתי טלפונית את אליצור לגבי הפגישה עם ג'ונסטון וביקשתי להדגיש בפרסום כי מתחנו ביקורת יסודית על התוכנית; הדבר חשוב הן כלפי פנים, להכנת דעת הקהל שלנו לקראת אפשרות של התנגשות חדשה עם ארה"ב בנקודה זו, והן כלפי חוץ - לבל יוכלו האמריקנים לטעון כי אנו הכשלנו את סיכויי קבלת התוכנית ע"י הערבים בהביענו יחס יותר מדי חיובי כלפיה.
ב-8.30 באתי ל"דוד המלך" לסעודת הסיום של כינוס ירושלים.
מצאתי כי המו"מ ליישור ההדורים בין "המילווה" ו"המגבית" לא הביא לאמיתו של דבר לתוצאות של ממש. אומנם נתקבלה החלטה המחייבת במידה שווה את שני המפעלים אבל כל עוד לא נשתנו היחסים האישיים - והרי הם לא ישתנו; כל עוד [הנרי] מונטור הוא השליט ב"מילווה" - אין סיכויים להטבה ניכרת באווירה.
אגב, אשכול ניסה לדבר על לבי עוד בביתי בתל-בנימין כי אשלים עם מונטור, אשר מאז התעללותו בי אשתקד בארה"ב חדלתי להכיר בקיומו. אמרתי, כי אם בשובו לארה"ב יכתוב לי מכתב אישי של התנצלות אראה מה יכתוב ולפי זה אענה. מראש עליו להיכון למכתב קשה ביותר מצדי, כי הוא עשה מעשה נבלה וצריך כי ייאמר לו מה עשה. פעם אחת עליו ללמוד לקח - אם בכלל יש לו תקנה.
בערב, ב"דוד המלך", אמרתי לאשכול כי אני מסופק אם כדאי לו לטרוח בעניין זה. אין אני יורד לחיי מונטור ואין הקשר ביני לבינו נחוץ לי ולעניין. ממילא משכתי ידי מפעולת גיוס כספים בארה"ב ולא אשוב אליה בקרוב. אשר ליחסים האישיים ביני לבין מונטור - היה הייתה ידידות וחברות בינינו, אבל הוא רצחן נפש ובעניינים כאלה אין תחיית מתים.
בתחילת הארוחה היה מחזה נאה. מישהו דאג וסידר צילום: ב"ג באמצע, אנשי "המגבית" אדי וארבורג, ג'ו שווארץ ומוריס ברנשטיין מזה, אנשי "המילווה" הנרי מונטור, ונסקי ו[סם] רוטברג מזה - כאילו הוקם שלום הבית והכל כשר וישר. הסתכלתי בפני וארבורג וראיתים צפודים ומאובנים. אמרתי לנחום [גולדמן] שישב לידי, כי פני אדי כפני ראש עירייה ערבי בימי המנדט בהצטלמו ליד הנציב העליון כשאני מצדו השני.
אומנם, פרשת יחסי "המגבית" ו"המילווה" היא מכשלה רצינית אבל אם תוסח הדעת ממנה הרי הכינוס כשלעצמו הצליח למעלה מן המשוער. בעצם, לא רק שלא נתבע הכינוס לפתור אותה בעיה אלא היא בפירוש הוצאה מכלל תפקידיו והדבר נקבע אפילו כתנאי לקיומו. אנשי ה"מגבית" סירבו בתחילה להיוועד בכלל עם אנשי "המילווה" תחת כיפה אחת בירושלים ורעיון הכינוס עמד להתבטל כליל עקב עמדתם זו. אז באתי והצעתי לחברים בירושלים ולאוברי, שהיה אז כאן, כי נבטיח לאנשי "המגבית" כי בכינוס לא ידובר כלל על בעיית יחסי המפעלים ולא תוצג על סדר היום שאלת התיאום ביניהם. יתר על כן, יסודר הכינוס כך שלא יישא כלל אופי של זימון שני המפעלים לכפיפה אחת. לשם כך נזמין נציגים מארצות אחרות וגם מאמריקה נזמין אישים שאינם מזוהים לא עם מפעל זה ולא עם מפעל זה. גישה זו נתקבלה ובעזרתה השיג אחר כך אוברי את הסכמת וארבורג, שווארץ וחבריהם לבוא לכינוס. הרי שאי השגת התיאום בין המפעלים אין לראות בה בשום פנים כישלון כלשהו לכינוס.
לעומת זה, אין כל ספק כי מפאת התפקיד שהוטל על הכינוס הייתה הצלחתו שלמה בהכרת כל משתתפיו: נמסר דוח רב משקל על ההישגים והבעיות וניתנו כיוון, עידוד והמרצה למאמצים מכאן ואילך. הופעת הממשלה (תשע הרצאות!) עשתה רושם רב וגרמה סיפוק עצום. האנשים הרגישו בעליל, כי מתייחסים אליהם ברצינות ונוהגים בהם כשותפים לאחריות. דיברו אליהם בכל הכנות, לא כיחדו קשיים וסכנות, גוללו לפניהם את הבעיות כמות שהן. כל אחד ואחד חש כי נסיעתו הייתה כדאית וחשובה, כי הוא חוזר למקומו עם מטען יקר ערך, כי הוא שמע, למד וראה מה שלא ידע קודם. אומרים, כי הביקור בעבודת הירדן עשה רושם חזק בייחוד - מראה הבחורים על דחפורים המשנים סדרי בראשית כשחיילים סורים לוטשים אליהם עיניים ומכוונים אליהם את לוע מכונות הירייה ממרחק מאות מטרים מעטות.
המאכלות ארכו והנאומים החלו בשעה מאוחרת. דיבר הרב הראשי וגמל עם כולנו חסד בקצרו הפעם. נאם רוקח, לבל יחסר המזג. קרא נאומו מן הכתב: נאום ציוני לא רע, חף מכל ברק ונקי מכל חידוש. אחריו נאם נחום [גולדמן] ודווקא האריך. הנאום במרבית חלקיו היה קל ושטחי, אפילו זול במקצת. אף על פי כן שבעו השומעים נחת - אולי משום שעייפו לשמוע דברים רציניים וגם ביקשו להתבדר כטוב לבם במאכל ובמשקה. בסוף דבריו נגע נחום בבעיית ב"ג. כאן נעשה רציני ונתעלה דרגה. דיבר בהערצה עמוקה וכנה על היהודי הגדול ב"ג והגדיר את תפקידו וערכו בתנועה במספר פסוקים קולעים ומלאי תוכן. אבל למעשה קיבל את פרישתו כעובדה, אמר במפורש כי אין זה משנה אם יסתלק מראשות הממשלה, ורק הביע משאלה כי לעתיד לבוא ישתתף כפרט בכינוסים כאלה למען יוכלו ליהנות מעצתו ומעצם נוכחותו כארי שבחבורה. הייתה בזה סתימת הגולל על אחרית התקווה - אולי דמיונית לחלוטין - שמא בכל זאת יעלה בידי כינוס זה להניא את ב"ג ממחשבתו. כיוון שכך, צילצלו השבחים החשובים והכנים כמעין הספד על ההולך.
לכתחילה נועדה לדבר גולדה, אבל בתחילת הערב נכנסה ל"מצב רוח" וסירבה לדבר. כתבתי לה פיתקה לשדלה וראיתי על-פי הבעת פניה מרחוק כי אם יופצר בה תיעתר. אמרתי לב"ג כי יפנה אליה שוב וכך הווה. אף נאומה היה מאכזב. לחן דיבורה נהדר תמיד, קולה יוצא מן הלב ונכנס ללב, גם האנגלית הפשטנית שלה, ללא כל כחל ושרק של השכלה, קולחת טבעית ופוטרת את המקשיב מכל מאמץ שכלי. אבל היה זה נאום שאפשר היה לשאתו לפני שלוש, חמש או עשר שנים. סתם "ציונות" עם מנה גדושה של יוהרה המתגנדרת בצניעותה בלשון "אנחנו בני היישוב ובוני הארץ". מעניין כי גם ב"ג גם גולדה אינם יכולים להירגע ולשוב לאיתנם מהזעזוע הנפשי הכביר של דבר עלייתם לארץ - בהתעוררות עצמם, בודדים בסביבתם, ממרים פי הוריהם, מתעלמים מלעג חבריהם - ואינם יכולים לסלוח לאחרים כמותם את חטא אי-עלייתם. הרגשה זו בוקעת כמעט מכל נאום שהם משמיעים, כל אחד לפי דרכו ורמתו, באוזני באי חוץ-לארץ. על כל פנים, גם נאומה של גולדה היה חסר כל תוכן רעיוני מחדש.
ב"ג נעל את הכינוס במילים ספורות אבל חודרות עמוק ללב. ודאי ללא כל כוונה עשה את הנעילה חולין וסיים את דבריו בהודעה על תוכנית הסיור ליום מחר. אבל הקהל סירב לקבל הדין. מישהו מהאולם פתח ב"התקווה" והכל נענו ברגש.
חזרתי הביתה ברגל ועוד הפכתי קמעה בניירות. ביקשתי לישב בשלווה והנה טלפון. מיכאל אליצור מוסר על צרה חדשה. אותו ברוך עמיר, אשר סבור הייתי כי כבר הכנסתיו לתוך מסגרת של משמעת, שוב פרץ גדר; קיים מסיבת עיתונאים והתהלל בה חוגר כמפתח: אומנם הפסקנו את העבודה, אבל מנוי וגמור עמנו להמשיך ולגמור ובעצם יכולים אנו גם עכשיו בלחיצת כפתור אחת להטות את הירדן לערוץ החדש אשר חפרנו ועוד כיוצא באלה דברי התרברבות והתגרות נואלת. לא האמנתי למישמע אוזני. התברר, כי הצנזורה הצבאית כבר יושבת על המדוכה, [סא"ל] אריה שלו בתוך העניין, והצעתם היא להטיל איפול גמור לימים אחדים על ידיעות לגבי מהלך העבודה. נכנסתי לשרשרת שיחות טלפוניות עם אליצור בירושלים, עם הצנזור הצבאי ועמיר עצמו בתל-אביב, עד שנתתי הסכמתי לאיפול ובינתיים נזפתי חריפות בעמיר וגזרתי עליו להיאלם דומייה ולא למסור לעיתונות דבר וחצי דבר בלי אישור משרד החוץ. מתברר, כי נחמיה ארגוב הוא שהשיאו לספר משהו לעיתונאי אחד אבל הלה "הזמין" כאילו אחרים ויצא מזה בלבול גדול אשר הוא עצמו מתחרט עליו וטרח ערב שלם להמתיקו. אמרתי לו כי אין מה להמתיק - כל הסיפור נדון לגניזה וחסל.
שכבתי באחת.
