יום ד', 28/10/1953
צפורה העירתני ב-8 יען ידעה כי ב-9 יבוא האורח הדגול מארה"ב - שליחו המיוחד של הנשיא [אייזנהאור] אריק ג'ונסטון. אני טרם התלבשתי כהלכה והרמטכ"ל בא: השמעתי חדשות ברדיו? לאו. "אבן הצהיר במועב"ט, כי ישראל מוכנה להפסיק את העבודה!" תמהתי על תאוצה זו שחלה בקצב אך הנחתי כי אבן ידע את אשר הוא עושה. מסתבר, כי המועצה חזרה בישיבת אחה"צ לעניין התעלה ולא ניגשה לשמיעת דוח בניקה. אמרתי למרדכי, כי כל עוד אין לי מברק מאבן אינני יודע אם ההפסקה הפכה כבר התחייבות ולכן לעת עתה יש להמשיך בעבודה. חזקה כי נפסיק במשך היום ועוד אודיענו את השעה.
איתן ובנדור באו דקות אחדות לפני תשע ואילו בתשע בדיוק הופיעו ג'ונסטון, ראסל ופריד. ג'ונסטון הוא טיפוס של אמריקני בן-תרבות, מהוקצע ומלוטש, יודע לבחור מיליו, מהיר תפיסה, ברק שכלו קר, חמימות אינה ניכרת בו, ועם כל היותו מקברניטי עולם המסחר הריהו מופיע ודובר כדיפלומט מושבע - על כל פנים לפי הרושם החיצון.
נכנסנו מייד לעובי הקורה. שליחותו, אמר, לברר יחס המדינות המעוניינות לרעיון הסדר המים האזורי בעמק הירדן. הנה כי כן, בפירוש ומראש קבע וייחד את נושא ביקורו. התוכנית שנתפרסמה - קרא לה לא "תוכנית קלאפ" אלא "תוכנית מיין," על שם מחברה - אינה מחייבת את ממשלת ארה"ב. אין היא באה אלא לתת מושג, אבל היא ניתנת לתיקון ולסיגול. אין הכוונה ליצור דווקא מגע ישיר בין המדינות. מוטב להקים מוסד מרכזי מוסכם - של או"ם או של ארה"ב - שיתקשר עם כל מדינה לחוד להפעלתה הכוללת של התוכנית. המטרה היא קודם כל לקבוע בכמה מים תסתפק כל מדינה. אמרתי לו, כי רק לגבי ישראל מתעוררת בעיית ההסתפקות במועט ואילו ירדן תקבל הרבה יותר משיש לה כיום. אישר זאת, והצדיק את ההפרש בצורך ליישב פליטים - עם זה הצביע כי גם סוריה מוותרת על מי הירמוך למען שכנותיה הזקוקות יותר. אמרתי כי הדרך היעילה ביותר להביא את הערבים לידי שיתוף פעולה הריהי להוכיח להם בעליל כי הם נוחלים הפסדים ומחמיצים הזדמנויות על-ידי סרבנותם. ראיתי כי הערה זו - נוקבת למדי ומרחיקה לכת במסקנותיה - לא התקבלה על דעתו, ודאי דווקא משום מסקנותיה המרחיקות. שיטה זו כנראה אינה לפי רוח הזמן, אשר הפייסנות והסתגלנות הם העיקר בו.
וולטר שאל מה בפי הערבים. התשובה הייתה כי אין שאלה זו לעניין - תשובה שחצנית בהחלט - מוטב היה אילו ענה בפשטות כי אין ביכולתו להשיב על שאלה זו.
אמרתי כי בדקנו את תוכנית מיין רק בדיקה ראשונה ומצאנוה פגומה משתי בחינות עיקריות - מקורות המים שהיא כוללת ושטחי קרקע שהיא באה להשקות; לגבי שני אלה היא לוקה בחסר. הצבעתי על הכורח שיש לנו להשקות את עמק החוף והנגב ועל החשיבות המכרעת של כלילת הליטאני.
ענה חד וחלק. אשר לקרקע, הרינו חופשים להשקות שטחים כראות עינינו במסגרת כמות המים שברשותנו. ואשר לליטאני, שקלו ובאו לידי מסקנה כי אין לשלבו בתוכנית לעת עתה.
לא קיבלתי הדין לגבי הליטאני ונתפתח ויכוח. טענתי, כי הליטאני מגלגל מדי שנה 700 מע"ק לים התיכון ללא תועלת לאלוהים ולאדם; כי התוכנית ממילא כורכת את הלבנון, שכן אגם החצבני צריך להיווצר בתחומה; כי אם משוערת השתתפות סוריה, על אחת כמה וכמה שאפשר יהיה להשיג השתתפות הלבנון המתונה הרבה משכנתה; כי סוריה עתידה לקבל אך הנאה פורתא, ואילו הלבנון תוכל לקבל מקור חשוב של כוח לתעשייתה.
התשובה הייתה נחרצת: הם בחנו את העניין היטב והגיעו למסקנה מוחלטת כי אם ינסו לכלול את הליטאני יגדישו את הסאה ויחטיאו את המטרה של השגת שיתוף פעולתן של מדינות ערב. התוכנית היא עמק הירדן ותו לא.
הרפיתי לפי שעה משאלה זו ואמרתי כי עוד נשוב אליה. בתחילת השיחה ובסופה הדגשתי, כי כל עוד אין הסדר אזורי הרינו רואים עצמנו חופשים להמשיך בביצוע תוכניותינו. הוספתי, כי תוכנית זו שאנו מבצעים אותה כיום אינה סותרת בשום פנים את תוכנית מיין.
בזאת נפרדנו הבוקר. לכתחילה הוסכם כי ניפגש אחה"צ אך לאחר שיקול פנימי החלטנו לדחות הפגישה השנייה למחר. הזמנתי את אשכול ו[פנחס] ספיר להשתתף והללו לא יכלו להיפנות, משום המו"מ הנמרץ המתנהל בירושלים לקירוב הלבבות של אנשי "המגבית" ו"המילווה."
במשך היום עלה בדעתי כי מטעמי קואליציה מוטב לשתף גם את פרץ ברנשטיין, והזמנתיו.
בצאתנו את הבית ב-10 שתו עלינו כתבים וצלמים שצבאו על השער.
ביקשתי את וולטר לדווח לרה"מ על תוכן השיחה ולהציע לו כי נקבע מועד הפסקת העבודה הסדירה לצהריים, ואילו את גמר אטימת הסכר ל-6 בערב. וולטר עלה מייד לירושלים ואילו אני חשתי לקרייה, לישיבת ועדת חוץ וביטחון - המשך הישיבה הקודמת שנדחה זה פעמיים.
ישיבה זו נמשכה למעלה משלוש שעות. מסרתי השתלשלות העניינים בימים האחרונים - לקראת ישיבת מועב"ט וראשית הדיון בה, עם הצהרת אבן על הפסקת העבודה. גרסתי, כי אבן ראה להקדים הצהרתו כדי לזכות בהחלטה יותר נוחה של מועב"ט מזו שהייתה מתקבלת אילו המתין. באמצע הישיבה הגיעתני תמצית מברק אבן שדופתלה מירושלים ובה אישור להנחתי.
היה ויכוח רב. [אליעזר] ליבנה [ח"כ; מפא"י] הופיע כמגלה נצורות והציע רעיון חדש ומחודש: התקפת שלום רחבת היקף על מדינות ערב. עניין קיביה היה ציר עיקרי בוויכוח וליבנה הסתייג ממנו נמרצות. זיאמה ארן הגדירו ככתם שלא יימחה במהרה. מפ"ם ו"חרות" טענו נגד הפסקת העבודה והצביעו לבסוף נגדה. הרוב אישר את ההפסקה.
בסיום הוויכוח עמדתי בפעם הראשונה על קיביה (בישיבה הקודמת לא נגעתי בפצע שותת דם זה - והנחתי ללבון להתגדר בגירסה הרשמית). אמרתי, כי כנציג הממשלה אין לי מה להוסיף על אותה גירסה. אישית הנני לקבוע, כי ההרג הרב חולל מעבר מכמות לאיכות מבחינת אופיו המוסרי של המעשה בעיני העולם. תיארתי את סערת הרוחות בכל קצווי תבל ואת ההד החזק של הזדעזעות וגינוי שהגיענו מעברים. הצבעתי גם על משמעותו המדינית של המעשה, מבחינת תוצאותיו האפשריות: ההתרשמות מוכרחה להיות כי מי שעשה זאת מוכן למלחמה ומזה כפסע להשערה כי הוא רוצה במלחמה ומתגרה במתכוון. ואם כך הדבר, עלינו להביא בחשבון את הוודאות כי חזרה על מעשה כזה מצדנו תהיה כרוכה בהתערבותה הצבאית של בריטניה לימין הירדן ונגדנו והתערבות כזו עלולה להתבטא גם בהסגר ימי.
לא סיפרתי, כי אני יודע אל נכון כי דובר על אפשרויות אלו במסיבה מסוימת.
נתעוררה שאלה בדבר ויכוח מדיני בכנסת, מייד עם פתיחתה בשבוע הבא. אמרתי כי אשקול מסירת הודעה על המצב בפתיחת הכנס, ועוד נראה לאיזה תאריך לקבוע את הוויכוח.
עם גמר הישיבה נשתיירתי בחדר עם ארגוב, ארן ונמיר - לבקשתם.
תוכן שיחת ב"ג עם "הכלליים" - על הודעתו להם כי התפטרותו נחרצה - נתפרסם לפרטי פרטיו בעיתונות ועם זה הפכה ההתפטרות לעובדה ציבורית ומדינית. מבוכת המפלגה במצב כזה הרת אסון. הכרחי להחיש את הבירורים ולהגיע לבהירות גמורה תוך ימים ספורים. קבענו כי ביום ב' תתכנס "המדינית" וכעבור יומיים-שלושה המרכז. מישהו אמר, כי ב"ג מוכן לבוא ל"מדינית", אך הודיע כי בישיבת המרכז לא ישתתף.
עוד הללו מדברים והנה טילפן וולטר מירושלים כי ב"ג מעדיף להשהות לשעות מספר את מועד הפסקת העבודה ובלבד שלא ישתיירו "זנבות". ניחא. בינתיים הגיעה השיחה הטלפונית עם ראש פינה 21 לפי הזמנתי. שאלתי את עמיר כמה זמן דרוש לו להשתלט על הסכר. אמר: "עד חצות". קבעתי אפוא מייד את מועד גמר העבודה כולה לחצות.
אחר הצהריים בבית עם איסר [הראל]. דוח על כמה עניינים שוטפים, בכלל זה אישורים לאחר-מעשה של פעולות שנעשו בימי המרקחה אצלי, כשנבצר ממני להיפנות לראותו ובינתיים דחקה עליו השעה. הפעולות היו נכוחות לגופן והאישור ניתן ללא היסוס. בין השאר נראתה עב קטנה ככף יד איש: סכנת התפטרותו - אם יסרב הזקן [ב"ג] לאשר את מינויו של עמוס [מנור] כראש שירות הביטחון הכללי לאחר שבתחילה מסר העניין לראות עיניו של איסר, ואחר כך, בהשפעת אחדים ממקורביו, התחיל מהסס וביקש לעכב את המינוי.
במפלגה שיחה עם נמיר ו[ראובן] ברקת על הפעלת קשרי המפלגה וההסתדרות הבינלאומיים בשעת פורענות זו. ביררנו אפשרויות הפעולה באנגליה, בארה"ב, בצרפת ובארצות סקנדינביות.
נכחתי בחלקה הראשון של ישיבת הסיעה [מפא"י] בכנסת, לקראת פתיחתה לאחר הפגרה. משראיתי כי אני השר היחיד - גולדה ולבון אינם - הסתלקתי בעוד מועד. ירדה עלי בימים אלה רגישות יתירה שלא לעשות צעד ולא לומר מילה שישתמע מהן כי אני רואה עצמי "מועמד".
בבואי הביתה מצאתי כי מיכאל אליצור מחפשני. מה העניין? צרה חדשה. [משה] בריליאנט כנציג "ניו-יורק טיימס" שמע מפי מישהו, כאילו אין בדעתנו להפסיק את העבודה לחלוטין וכי זרם הירדן יפרוץ מחר את הסכר וישטוף לתוך התעלה.
כל הזמן הייתי רגיש לסכנה זו ולא יכולתי להשתיק בקרבי את החשד שמא מתרקמת בין אנ"ש מזימת-סתר להעמיד אף אותי בפני עובדה של הטיית הזרם בניגוד לכל הצהרותי והבטחותי החגיגיות. מכיוון שמקורו של בריליאנט היה צבאי, פניתי לרמטכ"ל. עברה כמחצית השעה עד שהשגתיו ובינתיים נתעצבנתי כהוגן. מרדכי הרגיעני: הבטיח מוחלטות ונחרצות כי אין כל כוונה כזו ונאחזו כל האמצעים לאטום את הסכר ויהי מה.
שאול גיסי סר לשעה קלה לקריאתי. ביקשתי פשוט להשיח מאשר הצטבר בלבי - בייחוד חרדתי להתפתחות העניינים בצבא עם מינויו של מ"ד [משה דיין] כרמטכ"ל. שאול הזדהה עם ניתוחי לגבי החזות הקודרת אך לא הייתה בפיו עצה. רק במקום שדאגתי התחילה כאילו רק מעכשיו וחלה על העתיד, גולל שאול את היריעה אחורנית ומתח ביקורת קטלנית על הצעד הנמהר שנעשה, לדעתו, במינויו של מרדכי כרמטכ"ל: על ידי כך רצחוהו נפש והביאו כיום לידי חיסולו הגמור ככוח בצבא. אילו נשאר סגן [רמטכ"ל] היה יכול להתמיד באותו תפקיד שנים על שנים ולהמשיך בכל החריצות והיעילות בבניין הצבא ובשכלולו. בשטחים אלה של ארגון פנימי וניהול המשק ידו רב לו. אך מנהיג איננו ואיצטלת הרמטכ"ל לא הלמה אותו מעולם - רק הוציאה אותו ממסלולו ודחקה את קיצו.
היו ימים אשר בהיפגש שניים או שלושה מהגיסים [מ"ש, אליהו גולומב ודב הוז (בעלי אחיותיו), שלושתם רעים וידידי נפש מנוער, בוגרי מחזור א' של גימנסיה הרצליה וחברי "ההסתדרות המצומצמת"], או כל הארבעה [עם שאול אביגור (אחי צ"ש) הצעיר מהם] היינו עָצים עצה ולא תופר - מגיעים לאיזה פיתרון חיובי של בעיה ונרתמים למלאכת הביצוע [ר' "אורות שכבו" מאת מ"ש על דב הוז (ע' 7) ועל אליהו גולומב (ע' 13)]. עתה נותרנו שניים וכל שנוכל לעשות הרי זה להידבר בינינו על רוע המצב ולראות יחד בכל הבהירות האכזרית את ההידרדרות, ללא כל תושייה. כך נפרדנו. שנינו קרובים לשישים מלחמישים. אני עוד כוחי איתי לעבודה אבל שאול אב שכול, ידוע חולי ומכונס בתוך עצמו.
בתשע טילפנתי לראש פינה 21 ושאלתי את גיטלזון, איש תה"ל, למצב העניינים. הבטיחני נאמנה כי בחצות יכבו האורות ולא תיוותר מכונה באזור חפירת התעלה. לעומת זה, הודיעני כי אטימת הסכר בשום פנים לא תסתיים עד אז. המים עודם מחלחלים אם גם לא בכמות מזעזעת. עבודה זו אינה אפשרית בחשיכה ולא תהיה ברירה אלא להמשיך בה מחר לאור היום, אלא אם כן נפקיר את הסכר לחילחול.
אמרתי, כי יש לאטום את הסכר ויהי מה ולכן בלית ברירה הנני מתיר המשך העבודה מחר. זהו פיקוח נפש הדוחה שבת. אם יופיע משקיף או"ם יש לבאר לו כי זוהי עבודת חירום המכוונת לשמירת הסטטוס-קוו לגבי זירמת המים ולא להפרתו.
חיברתי מייד מברק לאבן על סיבוך זעיר זה.
אחרי 10 הופיע ברוך עמיר. אישר את המצב לגבי האטימה. עורר שלוש שאלות:
ראשית, המותר להמשיך בעבודת התעלה מחוץ ל"מפורז"? אמרתי: "בהחלט";
שנית, המותר לעבוד בהכשרת שטח קרקע חקלאי של פלוגת ההתאחזות של נח"ל ב"מפורז", המרוחק מאזור התעלה? הסכמתי;
שלישית, יש שם ואדי החוצה את התעלה שנחפרה, ואם לא תבוטן רצפתו שבתוך התעלה עלולים מי הגשמים להרוס את העבודה שנעשתה; המותר אפוא לבצע את הביטון? אמרתי לא מייד, אבל הסכמתי כי ייעשה הדבר כעבור שבוע או עשור.
גם על כל אלה חיברתי מברק לניו-יורק.
ב-11 הודיע הרדיו על חידוש המענק בוושינגטון.
התיישבתי על הניירות ושכבתי באחת.
