יום ג', 27/10/1953
בבוקר שוב ל"דוד המלך". עם כניסתי תפסני אחד הקנדאים: כל משלחתם רוצה להתייחד עמדי לדקות מספר - דבר להם אלי. סבור הייתי כי הם באים להפציר בי כי אבוא לפתיחת מפעל "המילווה" במונטריאול ב-9 בדצמבר ולא היא. לורנס פרימן [מאוטווה; מראשי יהדות קנדה] פתח בשבח והלל ל[שגרירנו] מייק [מיכאל] ולג'ון קומיי - צמד חמד, אנשים יקרי ערך, שובים לב כל הבאים עמם במגע, אהובים כבר על הציבור היהודי ומקובלים ביותר על הסגל באוטאווה - בקיצור, לכבוד ותפארת למדינה. ברצונם להודות לי על המתנה היקרה הזאת ששלחנו להם. הבעתי קורת רוחי ותיארתי איזה קורבן הבאנו למען הבטיח ייצוג יאה בקנדה על חשבון יעילות המשרד עצמו. הבטיחו להקים לצירות בית וחיזקתי ידיהם. שמעתי הרצאה נהדרת מיוספטל [גיורא] על בעיות קליטת העלייה: ניתוח נוקב, חושף צפונות, יורד לעומקם של דברים ומגלה הן גישה ממלכתית רחבה והן הבנה אנושית דקה. הציר העיקרי היה הצד החברתי והתרבותי של בעיית הקליטה ומיזוג הגלויות. למדתי "המון" ואמרתי לו זאת. קרא מהכתב והאנגלית הניחה בהחלט את הדעת.
ישבתי עם מהנדס המים וינר לברר כמה סוגיות בעניין תוכניות המים שלנו, הן לגופן והן בהשוואה לתוכנית קלאפ. לבירור זה הייתה מטרה כפולה: להיכון להרצאתי בכינוס מזה ולשיחתי מחר עם [אריק] ג'ונסטון מזה.
שמעתי המחצית האחרונה של הרצאת ברני [דב יוסף] - סקירה יעילה על המחצבים שנתגלו, סיכויי ניצולם והאפשרויות הגלומות עדיין בתעלומת העתיד, בכלל זה ובעיקר הנפט. הישרה אופטימיות רבה, אולי יתרה. דיבר בלהט ובכוח שכנוע. ליצני הדור החלו אומרים, כי עוד מעט ויבקשו האמריקנים מאיתנו מילווה של ביסוס.
הייתי חוכך בדעתי אם להרצות על סכסוך "בנות יעקב" או להניח לנושא זה, אך בעקבות הפצרת רבים, הן משלנו והן בין הבאים, נטלתי רשות דיבור. רק כשפתחתי נוכחתי לדעת מה ממושכת ומסועפת הפרשה שעלי לספר ולהסביר - הסכם ש"ן סוריה מעיקרו, הפלישה [הסורית לאזור משמר הירדן ב-1948] שלא נהדפה, אמצאת [מתווך או"ם] [ראלף] באנץ' בדבר האזור המפורז, השארת עניין הריבונות [ב"מפורז"] תלוי, שורש תביעת סוריה לתיקון הגבול, תולדות קביעת הגבול [ארץ-ישראל - סוריה] בין אנגליה וצרפת והסכסוך שקדם לכך, השתלשלות סכסוך ייבוש החולה, העקרונות החיוביים שנקבעו בתוצאותיו והמיגבלות שהוטלו עלינו לגבי זכויות הפרט [של בעלי קרקע ערביים], חשיבות תעלת בנות יעקב כשלעצמה כמפעל הפקת כוח, וכחוליה בשלשלת תוכנית ההשקאה הגדולה, הנתונים שהיו בידינו להתחלת העבודה, ערעורי סוריה ופסקי בניקה, המצב לקראת הדיון במועב"ט. האריכות יצאה מופלגת - למעלה משעה וחצי. רבים רשמו.
עמדתי לצאת בשעה מוקדמת אחה"צ לתל בנימין לפגישה עם חברי קונגרס אמריקנים העוסקים בבעיית הפליטים הערבים, אך האנשים חלו והמועדה נדחתה או אולי נתבטלה כליל. גם המועדה עם ועד אגודת הסופרים שנקבעה להערב נדחתה. הרי שנתאפשרה נוכחותי בישיבת אחה"צ של הכינוס. דוליק [הורוביץ] הירצה על שלבי ההתקדמות לקראת העצמאות הכלכלית. עשה רושם רב בהסברתו ובלמדנותו, אך היו פרקים בדבריו שרק אנשים כקייזרלינג, לובין וקרמרסקי הבינום. אחרי ההרצאה נתחדש הוויכוח ונשמעו דברי ביקורת על גובה הוצאות הייצור וכיוצא באלה.
בינתיים גברה בוועידה המתיחות לרגל בעיית המפעלים המתחרים ["המגבית" ו"המילווה" בארה"ב]. ב"ג עושה ניסיון להביא את שתי הקבוצות לעמק השווה.
נסעתי לב"ג לקבל אישורו, כי אם ברצון ג'ונסטון לראותו עליו לבוא לירושלים. שלא כמינהגו כל הימים פתח ב"ג עצמו בעניין הנוגע לפרישתו. זו הייתה הפעם הראשונה שפתח בנושא זה בשיחה עימדי ביחידות. סיפר לי, כי הבוקר היו אצלו "הכלליים" והביעו חרדה לגורל הקואליציה בהיעדרו. חבריו, אמרו, אינם דבקים ברעיון זה ועוינים את שותפיהם. ב"ג ביקש להרגיעם וטען כי כולנו מאוחדים ואין חבריו גרועים ממנו. דחה את דרישתם לסגנות לראש הממשלה: פירושו של דבר שתי ממשלות ובכלל זה תקדים גרוע. כן טען, כי אין כל הצדקה לתת להם תוספות של מינויים בממשלה וכי על כל פנים אסור להם לחולל משבר לרגל פרישתו. הבטיח להם לדבר עם כל אחד מאיתנו על קובלנות שיש להם בשל אי-שיתוף. היה לו רושם כי קיבלו דעתו.
אמרתי לב"ג, כי אין נראה לי כלל כי הללו קיבלו את הדין. עליהם להיות קדושים וטהורים, מלאכי עליון, כדי להסתפק עכשיו במועט ולא לנצל את שעת הכושר. אין ספק, כי הם גורסים את פרישתו כמכה אנושה למפלגה בממשלה ובמדינה - החלשה ניצחת שלה. לא יעלה על הדעת אפוא, כי לא ינסו לנצל מצב זה לטובתם על-ידי הצגת תנאים חדשים וחזקה עליהם כי במהלך הלחץ לא יירתעו מלהביא את הדברים עד משבר של פירוק הקואליציה ובחירות חדשות. לא הייתה בפי ב"ג תשובה. מעניין עד כמה אדם בעל מוח חודר כזה מסוגל להשלות עצמו ולראות מהרהורי לבו כשהעניין נוגע למישאלת לב לוהטת. רצונו מעבירו על דעתו.
ב-6.15 יצאנו, אני וצפורה, פוריה איתנו, מביתנו בירושלים לנסוע לתל-בנימין. צנחתי עייף על המושב וחישבתי לנמנם. פתאום עצר גדעון את המכונית בשטף מרוצתה וזינק החוצה: מכוניתו של המנכ"ל עומדת על הכביש בחשיכה והנהג מרדכי מחטט בקרביה לתקן איזה קלקול. אספנו את וולטר [איתן] אלינו והמשכנו. בדרך שאלני אם ראיתי חליפת מברקים בין דיין בניו-יורק לבין הרמטכ"ל [ר"א מרדכי מקלף] כאן על הוצאת איזה "פקק" בירדן ואם יש לי מושג מה העניין. על כל פנים, עומדים כנראה לחולל שינוי במצב הדברים. לנו לא הוגד דבר. שוב אנו עתידים לעמוד בפני עובדה מוגמרת, והעיקר - מועב"ט תועמד בפני איזו אפתעה ממש עם גישתה לדון בעניין. אמרתי, כי ראה ראיתי את המברקים לפני צאתי לדרך וגמרתי אומר לברר את העניין עוד הערב.
סיפרתי לוולטר על שבחי הקנדאים למייק קומיי. אגב כך מסר מפי יוסף נבו, קונסולנו במונטריאול השוהה בארץ, על מעשי תוקפו וגבורתו של סם ברונפמן מיודעי - הגביר האדיר של קנדה - המשתמט בעקשנות זה שנים מביקור בארץ על אף כל ההזמנות וההפצרות. לפני שנים אחדות היה בעל 100 מיליון דולר. אין ספק, כי היום מגיע עושרו לביליון. הוא העשיר הגדול ביותר במחצית כדור הארץ המערבית ואפשר בעולם כולו. את ראשית עושרו עשה בעסקי הברחת משקאות בימי "היובש" בארה"ב ומאז הוסיף לעשות חיל בתעשיית ויסקי ושאר שיקויי מרפא כאלה. אחד העסקים החדשים שלו בלבד מכניס 40 מיליון דולר לשנה. הוא מחלק כספים על ימין ועל שמאל למוסדות כלליים לשם חיזוק מעמדו בקנדה ובארה"ב ולשם קידום כל פורענות העלולה להתרגש עליו. תרם מיליון וחצי למכללת "קולומביה", מיליון למכללת "מק-גיל." נותן כסף רב למפלגה הליברלית בקנדה וגם הכנסייה הקתולית נהנית ממנו. פחדו העיקרי הוא פן יוחק חוק מיוחד במכוון אליו - נניח, ליטול מכל בעל הון את כל העודף שיש לו מעל ל-500 מיליון דולר, כי אז הוא מאבד במחי-יד אחד מאות מיליונים והוא בלבד נופל לחוק כזה לקורבן. מכאן המאמצים להתרצות אל כל החוגים המכריעים על-ידי מתת. אשר לתרומותיו לצורכי ישראל והיהדות חישב נבו ומצא, כי ביחס להונו של ברונפמן שקולה תרומתו הכוללת לתרומת 3 דולרים בסה"כ על-ידי נבו עצמו. ועם כל אלה הוא חי באשליה כי אנשים הרוצים בקירבתו חייבים להוקירו כאדם ולא כשק-זהב. מעשה בארוחה שהוזמן אליה על-ידי מישהו יחד עם חיים וייצמן ומשהחל בעל הבית לרמז כי מכון וייצמן הוא מוסד חשוב הראוי לתמיכה, קם ויצא את הבית בחרי אף.
משהגענו הביתה התחלתי מתחקה אחרי עקבותיו של ברוך עמיר. סוף סוף, בעזרת פנחס ספיר בירושלים, מצאתיו במשמר הירדן, מנצח על חפירת התעלה במשמרת לילה. קראוהו משטח העבודה אל הטלפון. שאלתיו מה עניין ה"פקק". הסביר לי, כי זוהי סתימה זמנית שהתקינו בירדן ועכשיו עוקרים אותה ומניחים למים להגיע לסכר הקבוע שנבנה בינתיים אשר דרכו אפשר להזרים את המים לתעלה בכל עת מצוא עפ"י לחיצת כפתור. שאלתי לשם מה הדבר. התחיל טוען כי הדבר הכרחי. שאלתי מי החליט על כך וענה כי יש הוראה משר הביטחון. שיערתי מייד כי הכוונה ללבון. אמרתי, כי אינני יכול לאשר את המעשה. אמר, כי כבר הוחל במלאכת העקירה. אמרתי, כי יש להפסיק ויהי מה. אמר, כי ברצונו להציג לי שאלה. אמרתי, כי לא אשמע שום שאלות - הן לא הוא פנה אלי אלא אני אליו. לאחר שנודע לי כל הדבר במקרה. אני פוקד עליו להפסיק ואם רצונו להציג לפני את העניין יבוא אלי מחר לתל-אביב וימסור דין וחשבון. אמר כי כן יהיה הדבר.
טילפנתי לוולטר את הסיפור כולו. בינתיים שמע וולטר חדשות על ישיבת מועב"ט. הפקיסטני הציע הפסקת עבודה, הבריטי התנגד להעלאת שאלת ההפסקה בטרם בירור ולאחר ויכוח קצר נדחה ההמשך למחר. הדבר היה בישיבת הבוקר ואילו בישיבת אחה"צ עמדה המועצה לשמוע דוח בניקה על המצב בגבולות.
השתקעתי בניירות והנה צלצול: הרמטכ"ל בטלפון - היוכל לגשת אלי מייד? "ודאי!" - אמרתי לעצמי - כנראה הוזעק על ידי ברוך. וכך היה. הרמטכ"ל הופיע עם דובר צה"ל (קצין גידם) [סא"ל נחמן קרני] ופתח בהסברת עניין הפקק והסכר. קודם כל בישר לי, כי לפני כשבוע נטל הצבא לידו את הנהלת העבודה. (זאת לא ידעתי וכל הימים האלה תמהתי על פלישתו של הצבא לענייני תה"ל). ראו כורח לעקור את הפקק ולהניח למים להגיע עד לסכר, למען אפשר יהיה בלחיצת כפתור בלבד להזרים את המים לתעלת 450 מטר הראשונים אם יהיה צורך בכך. המים אז יחזרו לירדן וכך תיקבע עובדה ראשונה של הטיה. אם יישאר הפקק בעינו לא נוכל להפעיל את הסכר אלא בעקירת הפקק - מלאכה שתימשך 12 שעה. עכשיו נוכל לעשות את מלאכת הריסת הפקק בסיתרת החושך, בלילה. אם נחמיץ הזדמנות זו מפני שמחר תתקבל החלטה על הפסקת העבודה, הרי אם נחליט כעבור זמן להמשיך בעבודה ולהטות את המים, יקשה עלינו לעשות זאת. יתר על כן, הריסת הפקק בניגוד להחלטת מועב"ט עלולה לגרות את הסורים לפתוח אש. הרי שמכל הבחינות חיוני לסיים פרשה זו לפני הפסקת העבודה.
לא נחה דעתי מכל ההרצאה הזאת. אמרתי למרדכי [מקלף] כי יש כאן שתי בעיות. הראשונה של נוהל - איך קרה הדבר שניגשו למיבצע כזה בלי שאול את פי? הן רק במקרה נודע לי הדבר. אבל שאלה זו אברר במקום אחר. השאלה השנייה היא המיבצע עצמו. אינני משוכנע כי באמת הכרחי להביא את המים עד הסכר. לא העליתי על הדעת כי נטה את המים מתוך המריית פי מועב"ט, ואם כן הדבר הרי אין זה מעלה ומוריד אם המים נעצרים על ידי הפקק או מגיעים עד הסכר ונעצרים שם. אבל הבינותי עוד מעמיר, כי בעצם מלאכת הריסת הפקק כבר החלה, ולהניח את המצב כמו שהוא אי-אפשר אלא יהיה צורך לבנות את הפקק מחדש. היספיקו לעשות זאת בעוד מועד? התחלתי חוקר את מרדכי מה תהיינה תוצאות הריסת הפקק. הסברתי את הרגישות השוררת סביב העניין במועב"ט וההאשמות הרובצות כבר עלינו. הדבר האחרון הדרוש לנו ערב הדיון כי יתקבל דוח מהמשקיפים המוקיע איזה תעלול חדש מצד ישראל - שוב מזימה גלויה של יצירת עובדה מוגמרת מתוך התעללות באו"ם. ובכן מה, בעצם, יקרה? הרמטכ"ל אמר, כי יוצף שטח קעור שלא היה מוצף קודם, כי "החלקה הערבית" המהוללת לא תישטף אף כלשהו, וכי לעומת זה יתחדש הזרם בשני יובלי הירדן המערביים, אשר לרגל סתימת הדופן בפקק נתייבש כליל הקיצון שבהם ונתרודד מאוד התיכון. נאחזתי בפרט זה שראיתי בו קרן אור: הווה אומר, תהיה בזה - מבחינת זרם הירדן - החזרת המצב לקדמתו? מרדכי אישר כי אומנם כן הדבר. אמרתי לעצמי, כי אם אפשר יהיה להציג את כל המיבצע הזה כשיחזור status quo ante על כנו, הרי יש לו צידוק מתקבל על הדעת. הוספתי לחקור את הרמטכ"ל על כמויות המים בשלושת היובלים ונתגלה לי סיכוי נוסף להצדקת המיבצע - גאות הירדן כבר החלה לרגל ירידת השלג הראשון על החרמון, הרי שנוכל לטעון כי החזרת הזרם לשלושת היובלים הכרחית כדי למנוע עליית הזרם על גדות היובל המזרחי היחיד בבוא הגשמים, ונמצא לנו מסווה נוסף לעניין הסכר.
שוב ביקשתי ראש פינה 21, והגעתי לעמיר. ניסיתי לבדוק את אמיתות ההנחות שהתבררו לי מפי הרמטכ"ל. הוא אישר את עניין שלושת היובלים, לא התפעל ביותר מהתירוץ של גאות הירדן בעונת הגשמים, אבל אגב כך הפליט כי לתעלה יסתננו מים דרך הסכר. נחרדתי למישמע הבשורה הרעה הזאת וראיתי בה סכנה שיאשימו אותנו בהטיית מי הירדן בזדון. מייד נצנץ החשד במוחי, שמא שוב מוליכים אותי אנשינו שולל וכל כוונתם אינה אלא להעמיד גם אותי ולא רק את או"ם בלבד בפני עובדה על ידי הזרמת המים לתעלה - משאת נפש צה"ל ותה"ל מלכתחילה - לשם הפגנת שליטתנו על הירדן, מבלי שיהא במיפגן זה כל צעד ממשי לקראת ביצוע התוכנית, עמיר נשבע לי, כי אין כל כוונה כזאת וכי על החילחול אפשר יהיה להשתלט תוך שעות מספר.
עדיין לא נחה דעתי. מכיוון שנתעוררו בעיות הידרולוגיות החלטתי לקרוא לווינר. הקצין הגידם נסע לחפשו בתל אביב ואני ומרדכי ישבנו להמתין.
אמרתי לעצמי - הבה ואפרק את המתיחות שהשתררה בשבועות האחרונים ביני לבין הקצין הטוב והלוחם והדגול הזה, משחרר חיפה ואחד מכובשי הגליל, אשר יחסי האישיים איתו נעוצים עוד בתקופת ה"בריגדה" [היה מייג'ור בגדוד השני]. שאלתיו על שום מה ולמה הגיש התפטרותו. בתשובה פתח סגור לבו ושפך מרי שיחו: קטרוג קטלני על רה"מ שהפקירו לנפשו ולא סייע בידו לבצע את הקיצוצים הקשים בסגל הפיקוד אשר הוא עצמו גזר עליהם; על פנחס לבון, אשר מראשית כניסתו לתפקידו כממלא מקום שר הביטחון לא שעה לעצתו, לא הסתייע בניסיונו, אלא פסק על דעת עצמו ובניגוד לדעתו, דעת הרמטכ"ל; על מנכ"ל-ביטחון [שמעון פרס] החותר תחתיו בלי הרף ומתנכל לגזול ממנו ענפי פעולה ולהעבירם לרשותו; על משה דיין, שאינו קצין כלל, העושה דברים יוצאי דופן על דעת עצמו והורס כל מסגרת נאותה של פעולה חברית ומאורגנת. ישבתי המום מהתמונה שנגולה לפני ותוהה על החזות הקודרת הנשקפת לצבא עם חילופי הגברא בתפקיד הרמטכ"ל העומדים לבוא זו הפעם השלישית בתולדותיו הקצרות של צה"ל. ביקשתי לפרק מתיחות וזימנתי לעצמי מועקה. אף על פי כן טוב שפתחתי בנושא זה ושמעתי את גירסתו של מרדכי על המשבר החדש במטכ"ל, שכן חייב הייתי אישית לעמוד על העניין מפיו ובכלל מוטב כי אדע את ביטנת השינויים העומדים לחול.
סוף סוף הגיע וינר. פרשתי לפניו את המצב וציינתי את הבעיות. הרגיעני לגבי החילחול: לא תהיה זו אלא כמות זעירה שלא תשפיע כמעט ולא כלום על הזרימה ביובלים. אישר את גירסת התכונה לעונת הגשמים. לעומת זה עורר בעיה חדשה: הסכר עודנו טרי - יצקוהו מבטון רק לפני ימים ספורים - וספק אם יחזיק מעמד בפני לחץ המים. עד שאני מוציא את רגלי האחת מן הבוץ, שוקעת רגלי השנייה.
בפעם השלישית טילפנתי למשמר הירדן. עמיר סתר בכל תוקף חששות וינר לגבי חוסן מיתקן הסכר. אמר לי, כי אין לחששות אלה כל שחר. שוב ביררנו בעיית החילחול והזמן הדרוש לחיסולו. בתנופת השיחה - שהייתה עינוי לשנינו - כה גרועה הייתה השמיעוּת - התרגש הבחור, התחיל מכנה אותי "משה" ומשביעני בכל היקר והקדוש להרשות את גמר המיבצע באשר בלעדיו כל העבודה שנעשתה היא כלא הייתה. כפרתי לחלוטין בהנחה פסקנית זו אך התרשמתי מהלהט וגם הסכמתי עם עצמי כי במידה שהתעלה כולה חשובה לנו כעובדה מוגמרת, כך נודעת חשיבות עובדתית בהבאת המים עד לסכר ובהפגנה האילמת של שליטתנו עליהם.
בשיחה זו ביררתי עם עמיר היטב את מצב "החלקה הערבית". התברר, כי ביקורי במקום לא היה לשווא מבחינה זו. גידרו את החלקה. שאלתי אם עודנו נוסעים בה. הבינותי מהגמגום כי עדיין אנו חוטאים מבחינה זו. גזרתי - ועמיר הבטיחני נאמנה - כי הנסיעות תופסקנה. העוד אנו מציבים מכונות שם? שוב הבטחה חגיגית כי המכונה האחרונה תיעלם. כיליתי את כוחותי וכוחותיו של עמיר בשיחה זו.
סוף שפסקתי לסיים את עקירת הפקק ונתתי הוראות מפורטות על הטיפול במיבצע כלפי חוץ. אין לחכות עד שמשקיף או"ם יזדמן למקום ואין להפקיר את הדיווח, אלא יש להזמין את המשקיף, להראות לו מה שעשינו ולהסביר את מטרת המעשה כדי להשפיע על מגמת הדוח. לשם כך יש לשלוח את סגן-אלוף [אריה] שָלֵו למקום העבודה מחר בבוקר. הוא יציג את מיבצע הריסת הפקק כפרט מכלל המאמצים להחזיר את המצב לקדמתו, אשר פרטים אחרים מתוכו הם האמצעים לגבי החלקה הערבית. הרמטכ"ל הבטיח כי כל זה יקוים. ליתר ביטחון רשמתי לו את הדברים בכתב.
בחצות נפטרו ממני ואז חיברתי מברק מפורט למשלחת בניו-יורק איך להציג עניין הסכר אם יגיע שימעו למועב"ט ויעורר בה התרגשות. פעם תיראה כל המרקחה הזאת כמגוחכת ועלובה - סערה כזו בכפית של תה! - אבל אם טחנת מים ערבית עזובה ונאלחה זכתה ליחס כה רציני ולניתוח כה מעמיק מצד בניקה במסמך רשמי, ועם זה לפרסום עולמי - על אחת כמה וכמה פרשה מורכבת זו. קראתי עוד ניירות - ביקשתי להפיג בהם את המתח - ושכבתי באחת.
