יום א',  25/10/1953

 

ב-6.15 צילצל הטלפון המעורר וב-7.30 יצאתי בלוויית פוריה לירושלים. ניסיתי לנמנם בדרך ולא עלה בידי. במשרד עברתי על צרורות המברקים שצריכים לשמש יסוד לדוח שלי בממשלה. גם השוויתי את התמצית שערכתי לעצמי מדוח קלאפ עם הסיכום הראשון שהגיע מבלאס בניו-יורק.

לפני הישיבה [ישיבת הממשלה] נכנסתי לב"ג ותהיתי על תגובתו למברקים האחרונים של אוברי. כדרכו במקרים מסוימים, כשעל הפרק נסיגה מעמדה נוקשה, שנתחבבה עליו, לפשרה מוכרחת, לא אמר דבר מפורש להגדרת עמדתו, אבל מלחן הדיבור הבינותי כי הוא מתפשר עם הפשרה. סיפר לי, כי גמר את הכנת ראשי הפרקים לנאום הפתיחה בכינוס ונוכח כי הדברים יארכו, אשר על כן הוא עסוק עכשיו בקיצורם. בין תסבוכת מועב"ט ובין ענייני הכינוס הגנבתי בירור קצר בשאלת כינוס ועידות פא"ן והחברה למוסיקה חדישה בישראל ובהשתתפותם של גרמנים ומצאתיו תקיף בעמדתו החיובית ודרוך לקרב עם השוללים.

לרגל הלוויית חזון-איש [אהרון ישעיהו קרליץ; נחשב כגדול פוסקי דורו] איחרו [משה] שפירא ובורג [יוסף] לישיבה וביקשו לדחות סקירתי עד שובם. השתמשתי בהזדמנות והעליתי עניין פא"ן והחברה למוסיקה. היה ויכוח חד, בו גולדה הייתה הקיצונית ורוקח תומך בה. ברוב גדול הוחלט לקיים הן כינוס פא"ן הן כינוס המוסיקאים ורק להודיע, כי אנו שומרים לעצמנו זכות לבדוק עברו של כל איש. ב"ג היה כחומה בצורה.

הרציתי ארוכות. תחילה על תוכנית קלאפ ואחרי כן על ההשתלשלות המדינית בארה"ב - חרטת מחמ"ד על עיכוב המענק, שיחות ביירוד עם אבן ועם פרוסקאור (בהעלמת שמו של זה), הצעת המוצא המשולב ממצר עבודת הצפון וממשבר המענק. הובעה התנגדות כללית להצעתו של משה דיין, אשר המשלחת בניו-יורק סמכה יד עליה, להשיג מארה"ב חידוש המענק לאלתר, בטרם מועב"ט, על מנת שבמועב"ט ניאות להפסיק את העבודה זמנית. לבון פתח בהתקפה על הצעה זו ואחרים הצטרפו לו - נגד כל קנוניה בעניין המענק. לעומת זה, קיבל הרוב הגדול את הצעתו של ביירוד, כי בתגובה לפנייה "אדיבה" אלינו במועב"ט - זאת אומרת בלי גינוי על אי-הפסקת העבודה עד כה ושלא בלשון פקודה, אולי בכלל ללא החלטה של המועצה, אלא כהבעת משאלה של היושב-ראש - נודיע מייד כי אנו מוכנים להפסיק זמנית כדי לאפשר דיון באווירה שקטה. גולדה התנגדה גם לזה והציעה לא להחליט דבר, אלא להמתין עד שתחליט מועב"ט לדרוש מאיתנו הפסקת העבודה ואז נחליט נוכח נוסח ההחלטה ולאור הנסיבות והסיכויים. אישה יקרה וחשובה זו מגלה היעדר מפתיע של חושי מדיניות מעשית. "הציונים הכלליים" גילו נטייה מובהקת לתמוך במוצא של פשרה. רק סרלין ניסה להתעקש. כשהצעתי להורות לאבן כי יתאמץ להשיג מארה"ב הבטחה כי בדיון ינקטו עמדה חיובית כלפי המפעל עצמו ולא יסייגו את המשך העבודה אלא בהגנת זכויות הפרטים [בעלי הקרקע הערבים] - הציע סרלין להציג נקיטת עמדה זו מראש כתנאי להפסקת עבודה מצדנו. גם גולדה גם סרלין נשארו בודדים בעמדותיהם. רוקח בערמומיותו המיתממת התעקש לדעת מה עמדת ראש הממשלה.

Не на таковского напал [???] ב"ג התעלם משאלותיו הטרדניות וניגש להצבעה בלי לגלות דעתו. הרוב הגדול הצביע בעד המוצא. היו"ר לא הצביע. היה ברור כי הוא מחייב את המוצא ואף על פי כן לא רצה כי תהיה ידו במעל.

בסיום הוויכוח ציינתי כי בעיקרו של דבר לא נחלנו שום ניצחון על מחמ"ד. הם עיכבו את המענק משום שסירבנו להפסיק את העבודה. עכשיו אנו עומדים להפסיק ואז יחודש המענק. אף על פי כן זכינו בשלושה רווחים, שאינם מכריעים, אבל יש בהם משהו.

ראשית, הרווחנו זמן והתקדמנו בעבודה - גם אם אין ההתקדמות קובעת גורלה.

שנית, הפנייה אלינו תהיה עצורה ביותר, ללא משפט גנאי, כאילו מתוך אי-הרשעת סירובנו לבניקה.

שלישית, מחמ"ד פנתה אלינו ולא אנו אליה בחיפוש מוצא מהסבך.

על חברי הממשלה עשתה רושם רב העובדה כי כאשר שאל פרוסקאור (העלמתי שמו) את ביירוד אם תבע ממנו אבן את עלבון המענק, ענה: "תשלום המענק דרוש לא לאבן אלא למזכיר המדינה!" [שר החוץ האמריקני].

עם החלטה זו נפתחה סוף סוף התקווה להיחלץ מהמשבר החמור ביחסינו עם ארה"ב, אך עדיין אין לנחש כיצד יפלו הדברים בוויכוח לגופו של עניין העבודה - אם תסתפק מועב"ט בסייגים שנקבעו בעבר לגבי ייבוש החולה או תחמיר עליהם, והעיקר אם תנסה ארה"ב להטיל איסור על העבודה כולה, לבל תשים לאל את התוכנית "הגדולה" של קלאפ.

ציפיתי להזדמנות של שינה בהפסקת הצהריים, ולא היא. הזמנתי את אוברי בטלפון לשלוש. מתוך שאין לסמוך על הטלפון שלחתי את גדעון להביא את ליליאן לביתי. טרם סיימתי את ארוחת הצהריים והנה כבר באה. הכתבתי לה מיברק-הוראות מפורט. מייד לאחר שנסעה למשרד צילצל הטלפון ובקע מתוכו קולו של אוברי. ניכר היה כי אך זה ניעור משנתו (8 בבוקר ביום א') השמיעוּת הייתה מצוינת והספקתי תוך שש דקות למסור הכל ולהסביר את כל השיקולים. מצאתיו מסכים לכל.

חזרתי למשרד למוּעדה קשה - שיחה עם [בן-ציון] רזין שחזר מסופיה. כשנכנס התברר כי אני מכירו - חבר מפלגה ותיק בירושלים, אף פעיל ב"הגנה". ניגשתי מייד לעניין והוקעתי את שתי עבירותיו: מסירת סודות המשרד לעיתונות ודיווח מַטעה להנהלת המשרד. היה נרגש ומזועזע. דחה אשמת ההטעיה והצליח לסתור אותה. התברר כי בנקודה זו נפלה אי-הבנה. היה רק ביקור אחד - של הפולני אצל רזין. הוא מסר בדוח שבכתב כי אף על פי שיוזמת הביקור הייתה של השגריר הפולני, הרי יוזמת השיחה, לעורר את שאלת חידוש היחסים, הייתה שלו, של רזין. נראה כי בהסתמכי רק על המברק קלטתי רושם אחר - כי הפולני הוא שפתח באותו נושא והדבר קבע לדידי מסמרות בנקודה מכרעת: יוזמה סובייטית לחידוש היחסים עם ישראל. כך דיווחתי הן בממשלה הן בוועדת החוץ של הכנסת. איש לא העמידני על טעותי. רק כשבא לידי אותו מכתב אומלל אל [משה] ז"ק ["מעריב"] נוכחתי כי הדברים נתגלגלו אחרת.

אשר לעצם מסירת הדברים לז"ק, הודה רזין באשמתו ובחומר העבירה. טען - לדעתי בכנות גמורה - כי הצער ועוגמת הנפש שגרם לו הפירסום המוטעה על התפקיד שמילא השגריר הפולני - איש יקר שגמל עמו חסדים רבים ואשר ודאי סבל קשה מידי הרשות על הסילוף שחל לגביו בפרסום - העבירוהו על דעתו. גם העובדה שלרוב לא קיבל תשובה על מכתביו לאריה לבבי הניעה אותו הפעם לקפיצת דרך אל תיקון המעוות. עם ז"ק לא התקשר מעולם לפני כן. אבל משום ההיכרות המקרית שביניהם וכן משום שהתיאור המסולף הופיע ב"מעריב", החליט להיזקק אליו. כעבור יומיים, מששככה התרגשותו, תפס בראשו והבין כי עשה מעשה אשר לא ייעשה. עמד והריץ בדואר יותר מהיר פתק לאמו, להניא את גיסו מלמסור אותו מכתב לז"ק. פתק זה, לדבריו, שמור והריהו עדות ניצחת לכנות דבריו. הכלל, אם גם חטא, הרי בעצמו חזר למוטב ודאג למנוע גרימת נזק כלשהו.

אמרתי לו, כי אני מקבל הסברתו ואף על פי כן אין הדבר יוצא מכלל חומרתו. אילו הגיע המכתב לז"ק היה מתפרסם מייד ואז היה מתברר, כי הטעיתי את ועדת החוץ בגירסה כוזבת. הוא נכשל בעבירה רצינית ביותר ועליו לשאת בתוצאות. נפרדנו קדורנית.

יצחק נבון שלח לי את הרשימות שהכין ב"ג לנאומו הערב [ב"כינוס האמריקני"]. העירותי הערותיי בכמה מפרטי הדברים אך נבצר ממני בשעה כה מאוחרת להציע תיקון יסודי. הנאום ברובו סקירה על העבר, לפי מיטב המסורת הבן-גוריונית של הרצאת הדברים מראשיתם, בעוד שעיקר מטרת הכינוס היא להפנות את באיו כלפי העתיד, סיכוייו וצרכיו. גם מיבנהו נראה לקוי - יותר נכון, הוא נעדר כל מיבנה.

קרוב ל-5 ניגשתי לביתן הישראלי בתערוכה ["כיבוש השממה" ב"בנייני האומה"] מקום שם נערכה קבלת פנים על-ידי הנשיא לבאי הכינוס. פגשתי המון מכרים מניו-יורק, מוושינגטון, מבוסטון, משיקאגו, מדטרויט, מקנזס סיטי, מסנט-לואיס, מלוס אנג'לס, מבלטימור, ממונטריאול, מאוטאווה ועוד ועוד. האוויר היה צונן וכן הייתה צוננת האווירה. מיהרתי הביתה. כתבתי יומן עד שהחלו עיני נעצמות ושכבתי לישון. צללתי בתרדמה עמוקה וכשהעירתני הזקנקונת ב-7.15 לא ידעתי נפשי אם שעת בוקר היא או ערב, היכן אני ואנה פני מועדות. במאמץ עליון של ריכוז מחשבה וזיכרון הגעתי סוף סוף עד חקר מצבי: ב-7.30 מתחילה ארוחת ערב חגיגית ב"דוד המלך" וגדעון ודאי כבר ממתין למטה.

התלבשתי חטופות ונסעתי. אולם האוכל היה מלא ומצב הרוח מרומם. שוב פגישות וקריאות גיל ולחיצות יד וטפיחות על שכם. מצאתי את מקומי בין ב"ג לבין פוליה וכל זמן הסעודה לא פסקה פוליה מלתנות סבלותיה בעבר והפורענות הגדולה המאיימת עליה בעתיד הקרוב בשדה-בוקר. לדבריה, חפציהם כבר נארזים והולכים, רהיטים וכלים נמסרים לאחסנה, הצריף מוקם וכלה ונחרצה מעם דוד לפרוש ב-15 בחודש זה. בכל התפטרות בעבר עלה בידה להחזירו למוטב, אך לא הפעם. אכן, פוליה היא נושא עדין ולא כל הפנינים שנשרו מפיה נאצרו כאן לזיכרון.

ב"ג פתח ברמה גבוהה ביותר ובלשון אנגלית מפוארת ועזת-ניב. פתיחתו ריתקה מייד את קהל השומעים והעלתה אותם לספירה רוחנית נאצלת. הייתה זו באמת הופעה נהדרת של "הזקן" וכל אחד ודאי חשב: הנה האיש היודע לתת ביטוי יחיד במינו לערכי נצח של היהדות ושל ישראל. אבל מייד אחרי הפתיחה באה ירידה מהפסים. ניתק החוט המנחה והתחילה תעייה על פני נושאים והתנודדות מעניין לעניין ללא קשר הדוק וללא מעברים מחושבים. האנגלית אף היא לָעָה וירדה פלאים מכל הבחינות של שימוש לשון, היגוי, דקדוק ותחביר. גם האריכות הייתה מופלגת - שעה וחצי. בסיום באה שוב התעלות, אך הרושם הכללי היה של עייפות, חוסר ראייה בהירה, רפרוף מעל המציאות ובקשת מיפלט ממנה בדאייה למרומים.

ב-11 באתי הביתה ומצאתי את צפורה, שעלתה לירושלים בערב. חיה פישר המתארחת אצלנו עם בתה עשתה לנו תה ושוב התיישבתי על הניירות.

בתוך החומר מכתב מגדעון רפאל מניו-יורק, לפיו הודיע שם משה דיין, כי לא התנגדתי לקיביה, כי רה"מ הביע סיפוקו מהמבצע והריהו משוכנע כי המשך ההסתננות והתגובות עליה מוכרחים להביא לידי מלחמה ואין מנוס ממנה.

שכבתי ב-1.30.