יום ו', 23/10/1953
ב-7 בדיוק צלצל הטלפון האכזרי והתקשיתי להרים ראשי מעל הכר. ובכן מבלי להרים ראש טילפנתי לזאב [שרף] הביתה לשאול אם כונסה הישיבה. אמר לא, לא כונסה, מכיוון שרה"מ לא הודיע לו ב-6 בבוקר לכנסה, כפי שנדברו אמש - משמע כי פגה המתיחות.
ניסיתי להירדם שוב אך לא עלה בידי והתגלגלתי על המיטה עוד שעה קלה, מבקש לשווא תוספת-מה של מרגוע. סוף שקמתי בעצלתיים וניגשתי לקיום מצוות הבוקר בכבדות יתרה. קרוב ל-9.30 הגעתי למשרד רה"מ ושמעתי מפי ב"ג את אשר אירע. בשעות אחר הצהריים ראו אנשי תצפיות צה"ל יחידות של ה"ליגיון" תופסות עמדות ומתחפרות מסביב להר הצופים כנערכות להתקפה על מנת ללכוד את ההר. ב-5 שמע צה"ל מפי מודיע כי ההתקפה תיערך בלילה. מכיוון שידוע לנו כי אין כוח הערבים במיבצע לילה, נקט צה"ל הנחה כי ההתקפה עלולה להיערך באשמורת הבוקר ופעל לפי זה. היו ברורים לרה"מ ולרמטכ"ל השיקולים העושים מעשה תוקפנות של ה"ליגיון" בשעה זו לצעד מחוסר כל תבונה מדינית. אף על פי כן לא יכלו לשלול אפשרות של תוקפנות ירדנית רק על יסוד סברות הנובעות מתוך היגיון מדיני, כשמראה העיניים ומשמע האוזן מעידים על אפשרות כזו. לכן נטל לעצמו רה"מ הרשות להטריחני בלילה. גם ביקש את רוקח לשוב מייד לבירה, כראשון לאותה סיעה. הוא מצטער על שהטריחני לחינם אבל בנסיבות הנתונות לא הייתה לו ברירה. אמרתי לב"ג כי תנוח דעתו, אין בכך כלום, כל אחד במקומו היה נוהג כמוהו. הצטערתי כי לא יכולתי לומר לו בערבית מדוברת "האדי בסיטה" [דבר של מה-בכך] - יען זהו הדיבור הקולע במצב הזה.
באתי למשרד ושמעתי השלמת הדוח מפי וולטר. מששמע מב"ג על הידיעות שנתקבלו שאלו בתכלית הפשטות: האם רצוי לך כי ה"ליגיון" יתקיף או לא רצוי? ב"ג אמר החלטית, כי בשום פנים אין רצוי הדבר. אם כך, אמר וולטר, הבה ונמסור לאנגלים ולאמריקנים מה שאנו יודעים ונעורר אותם לעמוד בפרץ. ב"ג ניאות ואז נסע וולטר למשרד וטילפן לאוונס ולראסל ברמת-גן ולז'ילבר ביפו. הללו נתכנסו מייד אצל אוונס ובשתיים אחר חצות טילפן הלה לוולטר להודיעו כי הם התקשרו עם רבת-עמון והוא מביע בינתיים תקוותו כי ישראל לא תנקוט שום פעולה "מקַדמת" anticipatory action. וולטר הבטיח נאמנה, כי אין כל חשש לכך.
ברור כי תנועות ה"ליגיון", שהן כנראה עובדה, היו מכוונות לתפיסת עמדות התגוננות כנגד אפשרות של התקפה מצדנו, לאור מעשה קיביה, אשר היה לירדנים כל היסוד לפרשו כפתיחתא של התגרות לשם הפרצת מלחמה.
בינתיים נופצה לרסיסים תוכנית מחצית יומי הראשונה בת"א. עמדתי לראות ב-8.30 את איסר [הראל], שהצטברו אצלו עניינים דחופים, ב-9 את ברוך עמיר מתה"ל כדי לעמוד על ההתקדמות בעבודת הצפון ועל כמה פרטים בתוכנית שנשארו סתומים בשבילי, ב-9.30 את רזין שחזר מסופיה. ב-10 עמדה להתקיים ועדת החוץ. כל השיחות האלו, וכן הישיבה, הפכו איפותיקה [משכנתה] על הימים הבאים עלינו, עמוסי כינוס ירושלים והתחייבויות אחרות, וי לאותה דחיסות!
כיוון שחזרתי באורח כה בלתי צפוי למשרד בירושלים ביום ו' בבוקר (בשבועות אלו אני מבלה בקביעות כל יום שישי בקרייה של ת"א, אמרתי לעצמי גם זו לטובה וניגשתי לנצל את שעת הכושר. הכתבתי מברק מפורט לאילת בלונדון על מתן תשובה בעל-פה לטענותיו של סלווין לויד, בהמשך לתשובתי בכתב על מכתבו של אוונס ומתוך הסתמכות עליה והשלמה לה. הכתבתי מברק תדריך לנציגויות על עמדתנו כלפי תוכנית המים האזורית של ססו"ת - למעשה של מחמ"ד - וכיצד עלינו להעריכה בשיחות עם השלטונות והסגל ובהסברתנו לעיתונות. הכתבתי מברק לאבן על גיוס מומחים לתמיכה פומבית בתוכנית המים שלנו ולשלילת התוכנית של [גורדון] קלאפ [חבר משלחת האו"ם לשיקום, קליטה ופיתוח במזה"ת]. כאחד הצירים העיקריים בביקורתנו קבעתי את דבר התעלמותה של תוכנית ססו"ת או קלאפ - או מחמ"ד - מקיומו של נהר הליטאני: הם נוטלים מאיתנו מחצית או מרבית מי הירדן לשם השקיית שטחים בירדן ואפילו בסוריה; על-ידי כך הם סותמים הגולל על תוכנית ניצולו של עודף מי הירדן להשקיית הנגב וגוזרים על כל תוכנית פיתוח חקלאי רחב-ממדים שם; משום זה בלבד נהיה נאלצים לקדש מלחמה נגד תוכנית זו; אך אילו הציעו לנו את מי הליטאני כפיצוי בעד מי הירדן הנלקחים מאיתנו - הייתה כל החזות אחרת לגמרי. כן ציינתי, הן לוושינגטון והן לנציגויות, עיקר הסכנה כיום:
מצד אחד, הקפאת המאמץ העצמי שלנו בתואנה כי אין לחבל בתוכנית האזורית על-ידי יצירת עובדות מוגמרות;
מצד שני, חוסר כל התקדמות לקראת הסדר אזורי משום סירובם הבטוח של הערבים לשתף עמנו פעולה בהסדר כזה, ולא עוד אלא גם לסמוך עלינו נוכח קביעת מקורות מימיהם והאגמים לאגירתם ולוויסותם בתוך גבולות ישראל. נמצא, כי שוב חותרת המדיניות האמריקנית למצב שאפשר להגדירו זה לא נהנה וזה חסר.
ב-2.30 יצאתי סוף סוף את ירושלים וב-3.45 הגעתי לתל-בנימין. מצאתי את ארי ראט מחמדיה, מרכז התנועה המאוחדת, ממתין על-פי הזמנתי. בישרתי, כי יש לי 2,000 ל"י בשביל התנועה ויעלוז לבו. אמר כי הסכום יוקדש להקמת מועדון חדש - אם ביפו או באחת השכונות החדשות בירושלים. אכלתי וישנתי קמעה.
ב-4.30 החלה מסיבה לכבוד קבוצת חברי איגוד החיילים המשוחררים מדרום-אפריקה המסיירת בארץ - מסיבה שהסכמתי לערוך על-פי בקשת איגוד החיילים הנכים בישראל ממתנדבי היישוב למלחמת-העולם השנייה, גם משום שאני נחשב לחבר כבוד של האיגוד הדרום-אפריקני ואני חייב לו הכנסת אורחים בעד קבלת הפנים שערך לכבודי ביוהנסבורג לפני שלוש שנים. התאספו כ-30 איש, בכללם כ-20 מדרום-אפריקה. הייתה חברה נעימה ביותר. רבו ההצטלמויות והיו גם נאומים קצרים.
נסענו, אני וצפורה, לאחותי עדה שנתנה לי תוספות ממכתבי אליהו [גולומב] למהדורה חדשה של [כתביו] "חביון עוז" על מנת שאבדוק אם כל הערותיו של העורך יהודה ארז הולמות את העניין.
חזרנו ולא הופרעתי כל הערב. רק בתחילתו טילפן וולטר להודיע על איזה בלבול חדש: כנראה התרסק אי שם על צלעות החרמון מטוס שוודי; עמד הקונסול השוודי בביירות והזדרז לפרסם, כי המטוס הופל על-ידי חיל האוויר הישראלי - ודאי בלע איזו דיבה לבנונית על קירבה ועל כרעיה. וולטר הפעיל מייד את צירותנו בשטוקהולם ואת הצירות השוודית כאן להכחשת העלילה. בינתיים נודע, כי מטוס שוודי אחר נחת נחיתת אונס או טעות באילת ועדיין לא הוברר אם מדובר בשני מטוסים שוודים או במטוס אחד. לבוקר פיתרונים.
עבדתי עד אחת.
