יום ד', 21/10/1953
בעוברי על עיתוני הבוקר מצאתי כי "הארץ" - משענת קנה רצוץ זה - כבר שינה טעמו והחל מטיף לנסיגה [מהעבודה בהעמקת ערוץ הירדן בצפון].
באתי למשרד ב-8.30 ומצאתי דעה חדשה על פירסום גילוי-דעת לרגל עיכוב המענק: מכיוון שדאלס עצמו הכריז על כך הגיעה ישיבת הבוקר לידי מסקנה כי על הממשלה להגיב רשמית. לא אישרתי רעיון זה. כל הודעה תישמע כבקשת צדקה. ואם למחות הרי מוטב על-ידי שתיקה.
הברקתי לאוברי, בהמשך לתגובתי מאמש על התעקשותו לדרוש שינוי ההחלטה, כי הודעת דאלס מהווה מעצור נוסף לכך.
[יוסף] ספיר, שר התחבורה, טילפן והציע לכנס ועדת השרים לענייני חוץ. הנרתע גם הוא מהודעת דאלס?
ב-9.30 במשרד רה"מ - התייעצות על תוצאות עיכוב המענק או ביטולו. הרצו [אוסקר] גאס ו[ברנרד] בל [מומחה כלכלי אמריקני; יועץ במשרד רה"מ עם א' גאס] בעיקר הראשון - בלמדנות מופלגת. פנחס ספיר מילא אחריו. אמר דברים כפשוטם והוא שהבהיר את המצב. תוכנית הקימוץ של 50 מיליון דולר מסתכמת כך: 9 ע"ח שירותים ומזון; 13 ע"ח השקעות, קרי פיתוח; 10 ע"ח חובות - הווה אומר לגלגל סכום זה הלאה ולא לפרוע חובות באותה מידה; 18 להשיג במזומנים, בעיקר על-ידי הגדלת הכנסות המגביות. גולדה ויוסף התנבאו, כי יהודים יתנו יותר דווקא משום המשבר המדיני - "יהודים אמריקנים נותנים תמיד יותר בעת צרה". אמרתי לב"ג: "תלוי בשל מה הצרה". לא קיבל דעתי. אחר-כך ביסס גאס בתוקף רב את ההנחה, כי משבר ביחסים בין ישראל וממשלת ארה"ב לא יעודד יהודים אמריקנים לתרום.
נטלתי מידי ב"ג את טיוטת איגרת התשובה לאוונס עם תיקוניו.
חזרתי למשרד וקראתי לוולטר. מסרתי לו על נחיתת-הגרזן החדשה בתקציב מטבע חוץ, המוכרחה לפגוע בתקציבנו. שנינו תפסנו עצמנו חושבים מייד על צירות רנגון כקורבן ראשון.
הקשבתי לדאגתו של אליצור לרגל עיכוב המענק: בעיתונות מבוכה המשקפת ודאי את מבוכת הציבור, ויש להדריך - כל שכן אם איננו מפרסמים הודעה. הצעתי לכנס את הכַתבים המדיניים ל-6 אחה"צ ואדבר לפניהם.
מסרתי למנכ"ל את הטיוטה המתוקנת של תשובתנו לאוונס.
חיים יחיל [סגן ראש משלחת השילומים של ישראל במערב-גרמניה] נכנס לשוחח. הוא חוזר לקלן בשבוע הבא. אמרתי לו כי יצטרך להשתתף בשיחתי עם ועד אגודת הסופרים על בעיית כינוס ועדת פא"ן בירושלים, המחייב הזמנת גרמנים. ביררתי עם יחיל בעיית עתידו - הוא מוכן ומזומן לשוב ולחזור לניהול ההסברה [במשה"ח], על מנת לפתח את המחלקה למטה ראשי של קשרים עם הגולה; הצעתו היא כי יחזור לפסח; אשר ליורשו, אין הוא סבור כי עקיבא לווינסקי, המועמד של גיורא יוספטל [גזבר הסוכנות וראש מח' הקליטה שלה; מפא"י], יספיק לו הכושר למלא את התפקיד; אם גם הוא קל ויעיל ביצירת קשרים אישיים, אין לו המשקל המספיק והשיקול המדיני הדרוש; מועמד מצוין לדעתו הוא אריה לבבי, ואם ממילא מנוי וגמור למלא אחרי משאלת לבו ולשלחו לחו"ל, מוטב כי ילך לקלן ולא לבלגרד. שמחתי לשמוע מפי יחיל, כי יחסיו עם [פנחס] שנער [ראש משלחת השילומים של ישראל בקלן; בדרגת שגריר] שופרו, אם כי לא הגיעו לדרגה של לבביות. אבל שנער אף הוא עתיד ללכת ולכן חשוב למנות כמישנה איש רציני ובעל סמכות.
אחריו בא ד"ר ישעיהו ליבוביץ, אשר הזמנתיו ודחיתיו פעמיים עקב הפורענויות. נושא השיחה - מאמרו האחרון ב[כתב-העת] "בטרם" על כישלון היהדות הדתית בחיי המדינה - מאמר מוחץ ומשמיד בעובדות שהוא חורז למחרוזת לגבי אופיים הצבוע, החשוך והנלוז של הרבנות בישראל והחוגים המרוכזים סביבה. אמרתי לו, כי אלמלא ידעתי מיהו ישעיהו ליבוביץ - יהודי חרד הזהיר במצווה קלה כבחמורה ובעל השקפת עולם דתית מובהקת - הרי מקריאת המאמר לא היה עולה הדבר על דעתי. להיפך, הייתי בטוח כי הכותב הוא מומר להכעיס, אפיקורוס משתולל, טורף רבנים להנאתו. כשקראתי את המאמר הייתה מחשבתי הראשונה להתקין תרגומו האנגלי לפרסום באנגליה ובארה"ב, אך כשהירהרתי בדבר מצאתי כי לגבי רבים יצא שכרו בהפסדו, משום סיטוניות הקטרוג על היהדות הדתית בכללותה, שמוכרחה לדחות כל איש בעל רגש דתי כנה, ובגלל חוסר כל ציון למוצא חיובי מן המצר שישמור על עיקרי הדת ויסגלם למציאות הממלכתית החדשה, הכל כמישנתו של ליבוביץ עצמו. הצעתי לו לערוך את המאמר מחדש, או לפחות להוסיף לו אקדמה וסיום שיוציאו את קוראיו מכלל טעות לגבי מגמתו היסודית. התפתחה שיחה מעניינת ביותר עם עילוי דגול זה, בלי ספק אחד המלומדים הגדולים שיש לנו בארץ, ועם זה אחד ההוגים המקוריים ביותר. הוא טען בפשטות ובכל התוקף, כי באמת ובתמים נואש מהיהדות הדתית ולכן גם מעתיד הדת בישראל. שאיפתו האישית לחוד וראייתו את המציאות לחוד. גישתו לעובדות מדעית והוא לא יכחדן ולא יחפה עליהן רק משום שלא ישרו בעיניו ואינן עולות בד בבד עם חזונו. מאנשים אלה אין תקווה ואחרים אינם. בכל זאת, שיכנעתיו כי יגיש לי נוסח חדש של אותו מאמר, מתוקן מאותן בחינות.
לדקות מספר נכנס אברהם רוטנברג, למסור על צרות שיש להנהלתו בלונדון לרגל אי פרסום תוכן ההסכם שהושג ולשאול על גורל פנייתו לבניקה.
בדרכי הביתה לארוחת צהריים סרתי לב"ג, וקיבלתי אישורו להדרכת העיתונות כפי שעלה בדעתי, בייחוד כלפי הציבור שלנו - להזהירו כי יבואו קיצוצים בתצרוכת ובפיתוח.
אכלתי עם צפורה. נחתי קמעה. חזרתי למשרד וסיימתי סוף סוף עם וולטר את עריכת התשובה לאוונס. נסעתי עם צפורה לביקור של ניחום אבלים אצל משפחת [הבוטניקאי] אפרים הראובני. הסתובבנו רבות בשתי הסימטאות הקרויות רחוב החבשים, כשנערי רחוב צובאים על ה"קדילאק" המפואר והממורק למשעי (היום חזר גדעון [וילק] עם המכונית לאחר תיקון יסודי), קוראים בקול בשמי ומלווים אותי בצאתי ללכת ברגל - עד שמצאנו סוף סוף את מקום מגורי המשפחה. האלמנה, הבן נוגה והבת איילת-השחר הסבירו לנו פנים מזה ודנו אותנו ברותחים מזה. פתחו מייד בקטרוג רתחני על עורלת הלב של המוסדות והעומדים בראשם כלפי יחיד הדור אפרים הראובני, שהתדפק לשווא על שעריהם כל ימיו ולא נענה - הם שרצחוהו נפש, ואלמלא קשיחותם וצרות דעתם, היה מאריך ימים עוד 40 שנה (הוא מת בן שבעים!). בייחוד הגדילה הבת איילת השחר, שדיברה רתת בסגנון מליצי כאילו היא trage’dienne - [שחקנית טרגדיות] על הבמה. אף הבן החרה אחריה והצהיר חגיגית, כי מפעל האב יימשך ויושלם. האלמנה לא חדלה לחתות גחלים על ראשם של מנהלי האוניברסיטה. הייתה אווירה מתוחה ודחוסה, טעונה היסטריה - והתרברבות. בצאתנו שמענו מפי אחד המבקרים שנלווה אלינו על צעקנותה הרברבנית של האלמנה בלוויה מזה ועל אפסותו המדעית של המנוח מזה; האוניברסיטה עשתה עמדו חסד בתמיכתה בו. צפורה לימדה זכות על הראובני כאיש בעל שאיפות ושאר רוח, אבל האיש נשאר בשלו לגבי ערכו של המנוח כאיש מדע.
חזרתי למשרד וב-6 קיבלתי את העיתונאים. היו כעשרים. הסברתי, כי אין לנו מה לתבוע מארה"ב - אין חוזה בינינו על מענק ואין כאן שאלה של התחייבות – זהו עניינה להחליט אם ראוי לה לעזור לישראל או לא. אנו מגנים את המעשה, את מניעיו ואת אופן ניצולו, הכל להתחסד בעיני הערבים, אבל אם למחות - הרי מוטב לנו למחות בשתיקה, לבל נעשה רושם כמבקשי נדבה לעת כזאת. הצעתי קווי הביקורת וההוקעה - העוול והאיוולת שבניסיון להתרפס לפני הערבים לאור תוצאותיה הנפסדות של המדיניות הבריטית בכיוון זה; הטמטום שבהנחה כי על ידי נגישה כלכלית נקל להביא מדינה חלשה ונצרכת לידי כניעה מדינית - הניסיון מוכיח, כי יש לאל ידה של מדינה כזו לגייס יכולת גנוזה בלתי משוערת של החזקת מעמד. גאווה לאומית מכריעה במצב כזה כנגד כורח כלכלי. אבל על העם לדעת במה כרוכה העמידה בניסיון להגן על עצמאותו המדינית וחירות שיקול דעתו. חוסר שחר הוא להניח כי ה"שילומים" [מגרמניה] יוכלו לשמש תחליף למענק. יש לפנות בקריאה לגולה, בייחוד לאמריקנים, להגברת העזרה. עם זה אין מנוס מקיצוצים ועל הציבור לקבל עליו דין של מחסור אם רצונו לעמוד במערכה.
היו שאלות למכביר. בשבע התפזרו ונותר רק משה קרן מ"הארץ" - היחיד שבא במיוחד מת"א. עקצתיו על המאמר בעיתונו, והצטדק לפני כי הוא רואה מצד אחד השתוללות של אשליית כוחנו להכריע את הכף נגד העולם כולו, המטופחת על ידי עיתונים מסוימים, ומצד אחר דאגה עמוקה המקננת בלב הרבה אנשים נבונים לחומר התסבוכת שנכנסנו לתוכה. "הארץ" רואה עצמו מחויב להכין את הציבור לאפשרות של נסיגה - בעצם, לוודאות של נסיגה במקרה שמועצת הביטחון תפקוד עלינו להפסיק את העבודה [בהעמקת ערוץ הירדן].
מאוברי התקבל מברק ארוך הקובע, כי שורש כל הסבך נעוץ בתוכנית המים האמריקנית. על מפעל "בנות יעקב" יצא הקצף לא משום קרקע ערבית או זכויות מים ואפילו לא מחמת היתרונות האסטרטגיים המפוצצים שאנו זוכים בהם, כביכול, לדעת בניקה, אלא רק משום שיש בה התנקשות בתוכנית ההיא. זה כבר גיששו השערותינו וחששותינו בכיוון זה - עד שבא אוברי וניסח את הדברים ברור ומפורש.
[שמואל] בנדור דיבר איתי על הצורך להגיע לבהירות בשאלת הכינוסים הבינלאומיים בהשתתפותם של גרמנים. בייחוד דחוף עניין כינוס החברה למוסיקה חדישה. הבטחתי לברר את העניין עם ב"ג ולפי זה אחליט אם אביא את הדבר לממשלה.
נסעתי הביתה ולקחתי את צפורה לביתו של דוליק, לארוחת ערב "במעומד" לכבודו של הכלכלן היהודי-אמריקני קייזרלינג.
זאב שרף סיפר לי כאן, כי ב"ידיעות אחרונות" נתפרסמו פרטי פרטים על ההצבעה בישיבה האחרונה של הממשלה, לרבות פרט שלא היה ידוע לנו, כי בהתייעצות סיעת "הכלליים" בממשלה נתגלעו חילוקי דעות אך לבסוף הוחלט "לתמוך בבן-גוריון". פרט זה מעיד, ראשית, כי הסיפור "דלף" מ"הכלליים", ושנית, כי הם חושבים על אפשרות של בחירות.
נמלכתי בזאב בשאלת "המשבר" בין האדריכלים לבין רחל בן צבי ואמר כי לא כדאי לי להתערב: הוא יעץ ל[שלמה] ארזי לבקש את הנשיא לשחררו מתפקידו. כל העניין שערורייה. גב' וייצמן לא דרשה מעולם אולם לעצמה בתוך לשכת הנשיא בקרייה של ת"א. רחל סבורה שגם היא נבחרה - לא רק בעלה. לפי זאב דחה ב"ג את התפטרותו ל-20 בנובמבר - הוא נתן ארכה של שבועיים למועב"ט. משיגיע אותו תאריך - יתפטר, ויעבור עליו מה.
סיפרתי לאשכול מה שהסברתי לעיתונאים. מחר ימלא האוצר אחרי הסברתי.
אלכס לווינטול [משפטן יהודי אמריקני מסגל הנשיא רוזוולט; יועץ משפטי בשגרירות ישראל בוושינגטון] טירטר באוזני בלי סוף על התוכנית להפוך את המוני רוכשי איגרות "המילווה" לארגון עממי גדול של עזרה מדינית לישראל, במקום הארגונים הציוניים אשר נס ליחם ואין להם תקווה לחדש נעוריהם.
[ליאון] קייזרלינג [כלכלן יהודי אמריקני ראשון במעלה; ראש המועצה הכלכלית של הנשיא טרומן] ביקש להיפגש שנית בחוג יותר מצומצם - ברצונו למסור מחשבותיו על ההתנגשות המדינית שבינינו לבין ממשלת ארה"ב.
במסיבה זו היו שני אנשים שאיני דורש בשלומם: [הנרי] מונטור [מנהל מילווה העצמאות בארה"ב] ו[אוסקר] גאס. שניהם התעללו בי בביקורי האחרון בארה"ב כל אחד על פי דרכו ובשדה פעולתו. נזכרתי בסיפורי הצירים שלנו, כיצד בכניסתם לאולם של קבלת פנים הם מעיפים עין תחילה לקבוע היכן עומדים הצירים הערבים, לבל ייתקלו בהם בשוטטם בקרב המוזמנים.
