יום ב', 19/10/1953
שם הספר  יומן אישי 1953
שם הפרק  יום ב', 19/10/1953

 


יום ב',  19/10/1953

 

קמתי בראש כבד לאחר לילה קצוץ. בינתיים פשטה הצינה ואילו החימום טרם סודר ולכן נבצר ממני להיזקק גם לתרופת המקלחת, כל שכן שאני חש בהצטננות הממשמשת ובאה, כדרכה בקודש בתחילתו של כל סתיו.

במשרד - כאילו לאחר כיבויו של פרימוס, עם נסיעתו של גדעון [רפאל] לניו-יורק.

ישבתי עם המנכ"ל לטכס עצה על ארגון מבצע הסברה ברחבי תבל לאור הבלהות של מעשה קיביה לשם החזרת המלחמה שערה והעתקת המוקד מהתגוננות והצטדקות להתקפה והרשעה.

צץ בראשי רעיון והברקתי לאילת כי יוליך בשיחות גירסה כזו: עצם העובדה כי ביומיים הראשונים נבצר מאיתנו להגדיר ברור מה קרה באותו כפר מעידה כמאה עדים כי הדבר בא עלינו במפתיע ועבר זמן עד שביררנו את המאורע לאשורו; אילו היה זה באמת מיבצע מתוכנן רשמית, הלא היינו מכינים מראש גם גירסה לפירסום.

כתריאל [כ"ץ] היה סבור כי זהו טיעון גאוני.

לעומת זה דיכא את רוחי הדוח של זאב ש"ק על ישיבת הבוקר אצל המנכ"ל [וולטר איתן]. הובע הרעיון הפורה כי אם נקבעה רשמית הגירסה כי המתקיפים בקיביה היו אנשי המשקים בספָר יש ללוות את הפרסום בפעולה ממשית אשר תשכנע אחרים בכנות הגירסה. שבתאי רוזן היקר הציע, למשל, כי נפעיל את חוק העונשים הקיבוציים לגבי יישובי הספר או לפחות נפגין הפעלה כזאת. אפילו כתריאל טען באוזני, כי מוכרחה לבוא איזו פעולה משטרתית של חקירה באזור, ולו גם למראית עין. תלישות זו מהרקע הנפשי-מציאותי של העניין עוררה בי דאגה.

נזכרתי כי בישיבת החברים אמש נתכוונתי להביא לידיעתם כי חדלתי להיות מ"מ רה"מ ביום ד' שעבר - ערב מיבצע קיביה ובגלל אותו מיבצע - ושכחתי לעשות זאת אגב דברי. לכן הכתבתי בעניין זה מכתב קצר לאלה שהשתתפו בישיבה, פרט לב"ג ולפנחס לבון, היודעים את העניין [העתקו לא נמצא בתיקי מ"ש].

בבוקר מסרתי לשמאי למשלוח את מכתבַי לוועדת הביקורת של המפלגה ולקרליבך, אך בצאתי את המשרד לנסוע לישיבת הממשלה לקחתי את המכתבים חזרה על מנת להראותם לצפורה. כל הזמן הייתי נתון בהתרוצצות לגבי עצם העניין של כסף דמי המפתח. נברו בי ספקות. בלקיחת המכתבים חזרה ראיתי סימן כי אינני שלם בעומק הכרתי עם הטלת ההכרעה על אחרים וכאן הובהר לי פתאום סופית כאילו על פי הברקת קרן אור באפלה, כי אסור לי ליהנות מכסף זה. מייד החלטתי לאיזו מטרה עלי להקדישו - לתנועות הנוער החלוציות ול"שורת המתנדבים" [גוף מתנדבים שקם במקורו לסייע חברתית לעולים ולתושבי שכונות מצוקה].

ב-10 ישיבת הממשלה. ב"ג הירצה ארוכות על היערכות צה"ל לקראת סכנת סיבוב שני. דיבר כשעתיים וחצי. ההרצאה הכילה ניתוח מעמיק - יותר יסודי מכל הערכה ששמעתי מפיו פעם בענייני צבא - של בעיית הגנת המדינה בפני התקפה ערבית מחודשת. נקב מספרים מפורטים ומדויקים - גם מדאיגים - על גידול כוחן הצבאי ועוצמת זיונן של ארצות ערב וקבע שלוש מגמות בכוננותן להתקפה על ישראל: השבחת האימון, שכלול הציוד ואחדות הפיקוד. בשלושת כיוונים אלה עתידים הערבים להגיע לשיא הנכסף ב-1956. הדגיש את יתרונותינו העיקריים - הכושר המקצוע והרוח - ועמד על הבעיה המרכזית של קידום כוחנו הצבאי שהוא העלאת איכותו, מכל הבחינות, לשיא האפשרי.

בהקשיבי להסברותיו של ב"ג הירהרתי מחדש, כי יש לטכס עצה כנגד הסכנה באמצעים לא צבאיים: הפעלת פיתרונות לבעיית הפליטים על-ידי הצעה נועזת וממשית מצדנו לתשלום פיצויים; תיקון היחסים עם המעצמות; חתירה בלתי פוסקת להבנה עם מצרים. כל אחד מכיווני פעולה אלה עלול להכניסנו למעגל קסמים ואף על פי כן איננו פטורים מלחתור ולנסות.

הישיבה נפסקה בטרם סיים ב"ג את הרצאתו - לרגל הלוויית הרב שמחה אסף [שופט ביה"מ העליון] אשר מת אמש. בינתיים קרא ב"ג באוזנינו טיוטה של גילוי דעת שחיבר - מסמך ארוך למדי עם הרבה חזרות מיותרות, אבל מכיל כמה ניסוחים קולעים בעניין קיביה, על יסוד הגירסה שנתקבלה.

יצאנו כל השרים יחד חבושי מגבעות לבית הכנסת ישורון. גם הנשיא בא. הייתה פרשה ארוכה של נאומים - [אלכסנדר] עליאש בשם בית הכנסת "ישורון" ו"בני ברית", הרב הראשי הרצוג, דינור בשם משרד החינוך, [השופט העליון] יצחק אולשן [בית המשפט העליון] בשם השופטים, בנימין מזר בשם המיכללה, [א"ל] גלמן בשם "המזרחי". אישיותו הנלבבת של הרב אסף השתקפה בכנות הדברים שנאמרו. יצא מכלל זה רק הרצוג שגיבב מליצות מתובלות בדרושים ללא כל נעימה נפשית. עליאש גילה חוש סגנון דק ותרבות ביטוי גבוהה ובכלל אמר דברים של טעם. דינור דיבר ברגש חם, אך האריך ונכנס לפרטים. כשעלה אולשן הרגשתי חרדה פן ייכשל - חברותי הוותיקה איתו נתנה אותותיה [בוגר מחזור ג' של ג' "הרצליה" (עם צ"ש) וחבר "ההסת' המצומצמת" שייסד א' גולומב (עם מ"ש); דר תקופה עם מ"ש בלמדו בלונדון] - כאילו אני עצמי נדונותי כאן לניסיון. אך הוא עמד במבחן בכבוד, אם כי לא ערך דבריו מראש. בסך הכל רבו הנאומים יתר על המידה ופרשת ההספדים בכללה הלאתה את הקהל.

משסיים החזן בר-זכאי את סלסוליו מיהרתי הביתה ואכלתי עם צפורה שהגיעה הבוקר מתל-בנימין. אמרתי לצפורה כי החלטתי לוותר על הכסף וחסל. עם ישראל מספק לנו כל צורכינו ברווחה - אנו נהנים מדירה מפוארת, ממכוניות, מבגדים ומאכלות בשפע, מנסיעות בחו"ל. לנו אסור לזכות מן ההפקר בממון שבא לנו בהיסח הדעת - למעשה, אך ורק כתוצאה מהעלייה הגדולה וממחסור בשיכון. צפורה הסכימה בלב שלם אך בעיניים דומעות. לא קל היה להיפרד מאותו חלום על דירה קטנה לנו לעצמנו בחולון.

הלוויה עלתה לי במנוחת הצהריים. שכבתי אומנם לרבע שעה אך לא הצלחתי לעצום עין. אני תופס עצמי מחשב שעות ודקות של שינה כשם שבעלי הספרים על מחנות הריכוז הסובייטיים מספרים כיצד נתפסו לסיוט של אוכל והיו מחשבים כל פרוסה של לחם וכל חתיכת דג מיובש. נסעתי ב-3 למשרד, עברתי על צרורות מברקים והכתבתי תשובות. אוברי רוגז פתאום על שום מה החלטנו לפנות למועב"ט בדרישה לרשום סעיף חדש בסדר היום - כלום לא סגי לנו בסעיף הקיים, הפורש לפנינו מצע נרחב להשתרע עליו? עניתי לו כי ראינו כורח בצעד פומבי נמרץ ומיידי כדי להעתיק את מרכז הכובד, כפי שכבר הסברתי לעיל; על כל פנים, הממשלה החליטה לנהוג כך ופירסמה החלטתה, הרי שאין יותר ויכוח. דיברתי עם וולטר על תחמושת נוספת לנציגויות במערכת ההסברה. הגיעו בינתיים מברקים מברן, מבריסל, מפריס, מריו, מבואנוס איירס, מרומא - המעידים על עצבנות ומבוכה בכל מקום. נצטרך עוד להוסיף ולהוסיף.

ב-4.30 נקראתי על-ידי ב"ג לבוא למשרדו לעבור על המהדורה המתוקנת של גילוי-הדעת. הודיעני, כי החליט לעשות מזה שידור ברדיו אשר הוא עצמו יקראנו. אישרתי זאת בכל לב. מצאתי בידו נוסח מקוצר ומחוטב יותר, אך לא די. את המבנה לא יכולתי לשנות, גם לא להחליף כמה הגדרות רופפות ובלתי מהודקות, שיש בהן יותר פורקן לרגש מבהירות בקביעת העובדה המדינית, אבל הכנסתי הרבה תיקונים מילוליים לשם סיוג ודיוק וליבון והוא קיבל את כולם.

קראתי לוולטר למשרד רה"מ לסייע למויש [פרלמן] בתרגום גילוי-הדעת לאנגלית והלכתי הביתה.

מצאתי את צפורה ישנה. שתיתי תה לבדי וישבתי על הניירות. שמאי הביא לפי בקשתי שניים מראשי "שורת המתנדבים". עוד קודם החלטתי לחלק את הכסף כך: 2,000 ל"י לתנועה המאוחדת, 2,000 לצופים, 1,000 לבני עקיבא, 1,000 ל"שורה", 100 לקניית ספרים בשבילי. שאלתי את נציגי השורה לפעולותיהם כיום ואם התנועה מתפתחת. אמרו כי בעייתם אינה גיוס חברים חדשים - באלה אין מחסור ורבים מבקשים להצטרף, גם במקומות אחרים בארץ מכות סיסמות ה"שורה" גלים ויש יוזמה להקמת סניפים - אלא הקושי הוא לקלוט את כל החברים בפעולה חיה, כי אין ה"שורה" סתם הסתדרות או אגודה אלא מיסדר של פעילים, אשר כל המצטרף אליו חייב להירתם לפעולה ולהקדיש לה חלק הגון מזמנו. הרחבת שטחי הקליטה מחייבת גם אמצעים - אם גם אין הדבר תלוי אך ורק בזה. עד כה הם מתפרנסים להוצאותיהם הארגוניות מהקצבות פעוטות - עשרות אחדות של לירות לחודש - מההסתדרות (25) מאג' הסטודנטים (5) ומעוד מקורות כאלה. רק פעם אחת קיבלו תרומה פרטית - 50 ל"י מהגב' ואן-ליר, בעלת [כתב-העת ההיסטורי] "דברי הימים".

אמרתי להם, כי נזדמן לרשותי סכום כסף פרטי שאני יכול להקדישו למטרות ציבוריות לפי ראות עיני והריני מוכן להקציב להם 500 ל"י ואולי אוסיף במשך הזמן עוד 500 ל"י. אבקש כעבור זמן לראות מה עשו ב-500 הראשונות ולפי זה אשפוט. שמחו מאוד ויצאו טובי לב. הבטחתי להיוועד עם הצמרת שלהם בעוד שבועיים-שלושה לשיחה על פעולות "השורה" ועתידותיה.

חזרתי אל הניירות אך כעבור שעה קלה הופיעו וולטר ומויש ובידיהם הנוסח האנגלי של גילוי-הדעת. טרחנו לא מעט שלושתנו יחד בעריכתו הסופית ונוכחתי פעם נוספת לדעת עד כמה אי-דיוק או אי-בהירות המחשבה שמתחפים במקור העברי במעטה של מליצה נאה ונוחה גורמים צרות צרורות למי שנתבע לבטא אותם הדברים בלשון אנגלית של זמננו, הצלולה כגביש ומדוייקת כשעון. איך-שהוא סיימנו את המלאכה.

אך יצאו והנה טדי ויצחק נבון. טדי בא למסור דוח על מצב ההכנות לכינוס ירושלים. שוב טען, כי עלי להרצות על ענייני חוץ של המדינה. דחיתי הצעה זו, מכיוון שהוברר לי כי ב"ג עומד להרחיב דיבור על מדיניות חוץ בפתיחתו. לאחר דין ודברים הסכמנו כי מוטב לי לענות על הוויכוח, אשר חזקה כי ירבו בו החולקים והמשיגים על מדיניותה של ישראל בשבועות האחרונים.

טדי הובילנו אל הנשיא לארוחת ערב. היינו רק ארבעתנו. אני אוהב את יצחק [בן-צבי] אהבת נפש זה ארבעים שנה [ה"היכרות" הראשונה - כשנפצע פועל יהודי ירושלמי במנסרת מש' שרתוק בעין-סיניה באו יב"צ וחברו כנציגי מפ' "פועלי ציון שמאל" בירושלים לכפר לתבוע פיצויים גדולים משהוקצו לו, ולחיזוק עמדתם ירה יב"צ ירייה אחת מרובהו ליד חלון יעקב אבי מ"ש] ומאושר בעדו ובעד המדינה כי הוא ולא אחר הינו עכשיו נשיא ישראל. לאמיתו של דבר, הייתי הראשון שעלתה בדעתו מועמדות זו עוד זמן רב לפני הסתלקותו של ד"ר וייצמן. לכן אל ייחשב לי לעוון אם אטול כאן רשות ללכת רכיל ברוח של לצון טוב. רחל [רעיית הנשיא] אומנם הקפידה כי בכניסתנו לחדר האוכל יצעד בראש יצחק - היא קוראת לו באוזני אחרים רק "הנשיא" – ולא, חלילה, יצחק. הקפדה זו על גינוני בית נשיא נעלמה כליל עם שבתנו אל השולחן. מצאתי לפני את הסכינים בצד שמאל והמזלגות מצד ימין. הבחורה שהגישה - חשופת זרועות שלא לפי הסגנון המקובל - ושטרחה ללוות כל הגשה באמירת "בבקשה", התעקשה להגיש דווקא מצד ימין עד שצפורה לא התאפקה והעירה לה. בשעת אכילת המרק קשתה השיחה כי הנשיא החריש אוזניים בגמיעה קולנית מן הכף. כשהוגשה התרנגולת גילה הנשיא תנופה נועזת של דמיון יוצר לגבי הלכות השימוש בסכין ובמזלג - עד שנתגבבו על הצלחת ומסביב לה כל הכלים שעמדו לרשותו בערבוביה ססגונית ונתחי בשר החלו ניתזים לצדדים כגיצים מן האש. כשבפנייתי אל רחל הסתמכתי על בן צבי [במהלך השיחה] בשם יצחק, דאגה כעבור דקות אחדות להעמידני על הסגנון הנכון בהזכירה אותו שוב כ"הנשיא".

אחרי הארוחה החל בן-צבי חוקרני בענייני סכסוך הצפון, מעשה קיביה, הדיון במועצת הביטחון. סיפרתי ארוכות והתאמצתי להחזיק מעמד. לבסוף גלשה השיחה לעניין ההתפטרות. בן-צבי ורחל שניהם סבורים כי יש להניח לב"ג לעשות כרצונו אך הם בטוחים כי הוא לא יחזיק מעמד בשדה בוקר יותר מחודשיים ולכן מוטב כי לא יתפטר אלא יקבל חופשה ממושכת, לבל יינעלו בפניו שערי התשובה. רחל כהאפט מאמינה כי הליכתו של ב"ג לשדה-בוקר עתידה לעורר גל של התלהבות חלוצית ולתת דחיפה לתנועה מן העיר אל הכפר. בן-צבי הסכים עימדי כי מעשה בלתי רגיל ובלתי צפוי זה יוסיף קו רומנטי חדש לאישיותו של ב"ג, ישמש יסוד נוסף בפולחן שלו ויציגו שוב וביתר שאת כאדם יחיד סגולה אשר אין לשער כלל לְמה הוא מסוגל - אולם שום השפעה ציבורית לא תהיה לדבר.

בבית הנשיא הקשבנו לשידור החדשות. שמענו רק את הסיפא של נאום ב"ג. קריאתו הייתה לאה ופעמים אחדות נכשל בלשונו ושיבש את הקרי - סימן מובהק לעייפות יתרה. להלן שמענו בפעם הראשונה הודעת "רויטר" מוושינגטון כי המענק עוכב.

חזרנו הביתה ברגל כשהאוויר מסביב רענן ומשיב נפש בצינתו הקלה.

חזרתי אל הכתיבה והקריאה.

ב-12 שתינו יחד את התה האחרון.

 

העתקת קישור