יום ד', 14/10/1953
בבואי למשרד סיפרתי לוולטר [איתן] על ה"מַדבֵרה" הפועלת עכשיו מחדרי לחדרו על נפתולי עם גדעון אמש ושמחתי להיווכח כי הם עומדים לשוחח.
גדעון עצמו נכנס להרצות מחשבותיו על הקו שעלינו לנקוט עם בניקה מחר - בערך בהתאם לדעות שהבעתי בהתייעצות השרים חברי מפא"י ביום ב' בבוקר.
ערכתי את טיוטת מכתבי לאוברי והוספתי כמה פיסקות.
[שלמה] ארזי [מנהל לשכת הקרייה, משרד רה"מ], ו[מיכאל] סימון באו לתנות צרותיהם עם "רעיית הנשיא" [רחל ינאית בן-צבי]. פתאום התערבה בתוכנית הצריף המפורסם [משכן הנשיא ברחוב אלחריזי בירושלים] וביקשה לעשות בה שמות. אין להם ברירה אלא לבקשני להטיל על רחל מורא שמים, למען תחדל להשתולל.
[אריה] ארוך [מנהל מח' קשרי תרבות, משה"ח], שחזר ממסעו לאירופה ולאמריקה, בא למסור דוח. הוא יצא בשליחות לסדר פרסום בעיתונות ארה"ב על המשפטים ברומניה [של אישים יהודים בעוון "ציונות"] ולעורר על יסוד זה את הארגונים היהודים לתגובה פומבית - כל זה מתוך כיוון השעה לעצרת וניצול רגישותה של בריה"מ בעונה זו, כשהיא עושה פומבי לחתירתה לשלום. התברר כי הצליח במשימתו הראשונה, שהייתה תלויה בעיתונאים לא-יהודים: הופיעו כתבות בעיתוני ניו-יורק שאחדות מהן עשו רושם. לעומת זה, עם כל עזרתם של אייב [אברהם] הרמן [הקונסול הכללי של ישראל בנ"י] וראובן שילוח [ציר ישראל בוושינגטון] לא האירה לו ההצלחה פנים במשימתו השנייה, לעורר לפעולות עסקנים יהודים. האמריקנים ביקשו עילה יותר מפוצצת מזו שניתנה להם - בפיסקי מאסר לשנים רבות לא סגי להם, לו היה לפחות תלוי אחד! - ואילו האנגלים לא העזו לנקוט קו שפירושו, כאילו, סיכול עצת ממשלתם, החותרת עכשיו להתקרבות לגוש המזרחי. בכל זאת טוב שנתפרסם מה שנתפרסם ומי יודע אם הערעור על פסק הדין של בוקרשט שנודע עליו היום, אינו משקף כבר התרשמות כלשהי ממסע הוקעה זה.
[שמואל] אלישיב בא לביקור שלפני האחרון לקראת צאתו [בתפקיד שגריר] למוסקבה. עברנו שוב על סידרת הבעיות ולא חידשנו הרבה. רק עוררתיו לשוב ולחשוב על אסירי ציון.
אבנון הופיע ובידו צרור רב ומגוון של עניינים - הצעות וסידורים לאישור - מהסקה מרכזית למשרד על ביתניו עד לפרשת דרכוני השירות.
ושוב גדעון - הוא יודע כי מתוכננת תגובה על הריגת האישה והילדים ביהוד. והנה היום נתקיימה ישיבת ועדת ש"ן [שביתת נשק] הירדנית ובה נתקבל גינוי נמרץ למעשה. נציגי ירדן אף הם הצביעו, כאילו, בעד החלטה וקיבלו על עצמם לעשות הכל למנוע תועבות כאלו להבא. במצב זה האומנם מחוכמה יהיה להגיב, כל שכן שאנו מסוכסכים כבר עם או"ם בצפון ובדרום?
באתי לידי מסקנה, כי אנו עומדים עכשיו שוב במעין אותו מצב שבו מנעתי פעם תגובה ועל ידי כך נפסקה שלשלת מעשי הדמים לשבועיים ומעלה. הירדנים זועזעו עכשיו וחזקה כי יעשו משהו. אם נגיב, הרינו מתירים הרצועה ביתר שאת לכנופיות [ה"פדאיין"] ונותנים פתחון פה לשלטונות לשבת בחיבוק ידיים.
טילפנתי ללבון ואמרתי לו דעתי. אמר כי יימלך בדעת ב"ג.
טדי [קולק; מנכ"ל משרד רה"מ; לפני כן ציר בוושינגטון] חזר מניו-יורק. עם כניסתו לחדר כאילו חדרה קרן אור מבהיקה לתוך האפלולית. ולא שהיום היה מעונן, אלא רוחי קדרה מדחס הפורענויות - בא "הנסיך המקסים" והפיג את הקדרות. מצאתיו חיוור ועייף - אפשר אכל דיו בארה"ב, אך על כל פנים המעיט בשינה. סיפר על ההכנות לכינוס [150 מנהיגי קהילות ופעילי "המגבית" ו"המילווה" מארצות העולם, רובם מארה"ב; נפתח 2.10.53] - היענות מפתיעה. הוסיף על מברקי החרדה של אוברי בדבר ירידת קרננו הבינלאומית עקב סכסוך הצפון והצרות הנשקפות לנו. שילחתיו בב"ג ובלבון - לא יזיק אם ישמעו דברים ממקור ראשון המקובל על כל פנים על ב"ג. סיפרתי לו על מהלומת ההתפטרות וכל המסתעף ממנה וכן על המהפך במטה הכללי.
אכלתי ארוחת צהריים לבדי - צפורה חזרה הבוקר לתל-בנימין - ונימנמתי בדיוק 10 דקות.
זאב [ש"ק] שבא להובילני חזרה למשרד הביא מכתב חדש מהדני: הוא לא ידע כי אנו מציעים להפסיק זמנית - למד זאת רק ממכתבי האחרון; אלא שאין לו עוד צורך בהפסקה לבירור עניינים סתומים, שכן הכל ברור, ועיקרו של הברור הוא כי עבוד עבדנו בתחילה באדמה ערבית. למכתב מצורף תזכיר ובו מראה-מקומות מתוך ספר האחוזה לגבי ארבע החלקות הערביות, רצופות לגוש אחד.
שוב שני מברקים מאוברי, באותו הכיוון. נראה כי סוריה עומדת באמת לדרוש כינוס מועב"ט.
ב-4 החלה ההתייעצות על הצפון: וולטר [איתן], גדעון [רפאל], שבתאי [רוזן] וג'ו [תקוע]; לבון ו[אריה] שלו; המהנדס [אהרון] וינר מתה"ל.
הוברר, כי עניין העבודה באדמה הערבית, שהוא לכל הדעות שערורייה בפנים, אינו כה נורא כלפי חוץ כפי שמנסה לתאר הדני. אם נסעו - נסעו בנתיב קבוע שהפך מאז לדרך הרבים. אם הציבו מכונות - הרי לאו דווקא באדמה הפרטית אלא בפס שבינה לבין זרם הירדן, הנחשב לחלק משטח הנהר. אם נערמו אבנים - סולקו. אומנם ג'ו סיפר כי בהיותו אתמול במקום מצא ערימת אבנים חדשה ופקד לסלקה. כן סיפר, כי המהנדסים שבמקום עמדו להרוס טחנת מים אבל הוא הצליח למנוע בעדם - רק זה היה חסר לנו!
לבון הציע כי אריץ שוב עוד הערב מכתב לבניקה בעניין זה וקבלתי עצתו.
לעניין עצמו קבעתי, כי מאחר שהדני מודיע כי אין ההפסקה דרושה לו לבירור סתומות, אבל אינו חוזר בו מדרישת ההפסקה, משמע שהוא מכוונה להשגת הסכם עם סוריה ונמצא כי חזר לסורו - בלשון הפלחים "רג'יענא אילא אכל אלח'רא" [חזרנו לאכול צואה]. אם כן הדבר - ודאי יגיש כעבור יום יומיים דוח למועב"ט. לא לו לדרוש כינוסה, יען הוא פקיד ובידו רק לדווח למזכ"ל [האו"ם], אבל חזקה על המזכ"ל כי יכנס את המועצה. או אולי סוריה תקפוץ ותקדים את המזכ"ל בדרישת ישיבה. בין כה וכה, לא לנו ליזום כינוס מועב"ט. מה נעשה אם תכונס - עוד יש שהות לשקול.
אף לבון שלל יוזמה מצדנו, אבל גדעון ניסה להוכיח כי מוטב לנו ליזום ולא חסרו נימוקים בפיו להוכיח נכונות מחשבתו. וולטר הצטרף אלי, רק טען כי כדאי לנו להעמיד פנים כי אנו מעוניינים בבירור במועב"ט.
עברנו על ניסוח הערובות בענייני קרקע ומים שהכינו שבתאי וג'ו. הנוסח טעון עוד עריכה סופית.
באמצע ההתייעצות הגיש שלו ללבון מכתב מבניקה - זקן זה פורה מאוד בכתיבה! מסופר בו כי הגנרל [ג'ון בגוט] גלאב [מפקד צבא עבר-הירדן וירדן 1938-56; בימיו נקרא צבא זה "הליגיון הערבי"] פנה אל הרמטכ"ל שלנו בהודעה כי הוא מוכן לקבל עזרת כלב בילוש ישראלי להתחקות על עקבות רוצחי המשפחה ביהוד בתוך שטח ירדן. כן נאמר בהודעה, כי מנוי וגמור עם גלאב לעקור הרע מהשורש. שלו שאל אם בנסיבות אלו "יש שינוי". פנחס ענה, "אין שינוי". הפסקתי את הישיבה וקראתי את פנחס לפרוזדור. שאלתיו אם אומנם הם עומדים לפעול. אמר הן. אמרתי כי זהו מישגה חמור והסברתי דעתי, גם הסתמכתי על תקדימים, ואחרי הכל מעולם לא הוכח כי מעשי תגובה מועילים במאזן. פנחס חייך אופיינית, לא ניסה לסתור דברי כלשהו, אך עמד בשלו. נראה, כי שר ביטחון רואה עצמו חייב להמציא סיפוק לאנשיו. ב"ג, אמר, לא קיבל דעתי - פירוש הדבר כי יש כאן הכרעת שניים נגד אחד. חזרנו לחדר וכתבתי לו פתק: "על זה תהיה פעם התפטרות". לא שבנו לנושא זה.
לתוך כל הסבך הזה פרץ בן-ציון ישראלי בשיחה טלפונית מת"א: כמדובר בינינו ביקשו שיחה עם ב"ג, אך הוא דחם בקש ומיאן לעת עתה לקבוע מועד. הם ירצו לראותני שנית.
כשנסתיימה הישיבה נטלתי גיליון וכתבתי לב"ג כי עלי לבקשו לנטול לידו מייד את רסן ראשות הממשלה - ביום א' הבא כבר לא אשב ראש בישיבתה. הזכרתי לו כי עוד בסוכות הסברתי לו את המשונה במעמדי - מאז כלו כל הקיצין. ובאמת: רה"מ [דוד בן-גוריון] מסייר בארץ, נוכח בכל מיני מעמדים, מזמין כינוס ראשי גולה וכו' וכו', ואף על פי כן מסתובב איזה ממלא מקום של רה"מ וממלא תפקידים של מה בכך. גם כוונת ההתפטרות והמרקחה שקמה סביבה בעיתונות אינה מניחה לי להישאר כמ"מ. עלי להסתלק מכהונה זו שעה אחת קודם, לבל אכביד על מועמדות אחרת ולבל אוריד את עצמי. אחרון-אחרון בא עניין ההכרעה על תגובה והגדיש את הסאה. חיוויתי דעתי נגדה, אך ב"ג פסק אחרת והלכה כמותו. אין עוררין על סמכותו המוסרית, אך הלא אני כרגע האחראי רשמית ולמה אשא באחריות למעשה שהתנגדתי לו כמ"מ רה"מ ודעתי לא נתקבלה.
מסרתי את המכתב בידי פנחס שחזר לת"א, מקום שם נועד ב"ג היום עם השרים "הכלליים" [העתק המכתב לא נמצא בתיקי מ"ש].
וולטר גמר איתי כמה עניינים מינהליים-אישיים. אישרתי את העברת ראובן נל מוורשה לסופיה, את העברת [משה] אבידן מבוקרשט לוורשה, את משלוח [זאב] ארגמן לבוקרשט. בודפשט נשארה תלויה ועומדת. מועמדות כתריאל [כ"ץ] טרם נתקבלה כליל על דעתנו. תומכים בה לבבי, כתריאל עצמו ואיסר [הראל]. ישנה בעיית שבתאי-ג'ו. שניהם צריכים לנסוע - שבתאי [רוזן] למו"מ על תחמושת "שמפוליון" לפריס, [שהוחרמה בעגון אונייה צרפתית זאת בחיפה ב-7.12.51, מכיוון שהייתה מיועדת למצרים; המו"מ עם ממשלת צרפת ומפעל התחמושת נמשך כשנתיים ובסופו הוסכם שהתחמושת תוחזר לנמל המוצא מרסיי], ג'ו [תקוע] לניו-יורק, לראות הוריו, ומשם למוסקבה. אמרתי לפני כן, כי בשום פנים לא אסכים לצאת שניהם - מנהל "משפט" וסגנו גם יחד! בא המנכ"ל לבקש על ג'ו - כבר דחה תאריך צאתו חמש פעמים ואין לשאת עוד. עניתי בלאו מוחלט; ידחה בשישית. אם אומנם יעבור מרכז הכובד של סכסוך הצפון לניו-יורק יועיל ג'ו שם ואז יוכל לצאת לשלב הראשון של נסיעתו. אך כל עוד המוקד פה לא אוכל לוותר עליו.
הכתבתי איגרת חדשה לבניקה - בה הוקעתי חטטנותו הפעוטה לגבי הצעת ההפסקה הזמנית, שכאילו לא ידע עליה, וסתרתי באותות ובמופתים טענתו על אדמה ערבית. בין השאר הדגשתי עובדה חדשה שלמדתי מפי וינר: לא זו בלבד שלא דשנו בזכויות הפרט, אלא להיפך, מתוך שמירתנו עליהן שינינו תווי התעלה והפסדנו גובה בשביל המפל העתיד.
וולטר וגדעון עברו על הטיוטה והראשון תיקון משהו. ההכתבה וההמתנה וההעתקה לנקי לשם חתימה ארכו הרבה ורק ב-8 הגעתי הביתה. אני והזקנקונת - עקרת ביתי הרומנית [גב' בנבנשתי] - נותרנו יחידים בבניין העצום.
קרוב ל-9 הופיע לפתע ברוך עמיר. הובהל לישיבה מאי-שם - בינתיים בא וינר כתחליף - וזה הגיעוֹ לירושלים! השתמשתי בהזדמנות וחקרתיו שוב על אותה אדמה ערבית אומללה. אישר כל מה שלמדתי מווינר ומשָלֵו, אבל הוסיף נופך משלו: תמול, בהיותו במקום, ראה כג'ו ערימת אבנים חדשה במקום אסור. צעק עד שניחר גרונו. דאג לסילוק הערימה. אבל עודנו מצעק והנה שני אנשי או"ם, מצלמותיהם בידיהם, צילמו את הערימה לזכר עולם והסתלקו.
משהלך השתרר סוף סוף השקט הגמור בקומתי, חדל קירקוש הכלים במטבח, הישישה פרשה לחדרה למטה, והתיישבתי אל שולחן הכתיבה, קודם כל לכתיבת פרק היומן, ואחר כך - ניירות, ניירות, ניירות!
קרוב לחצות טילפנה צפורה מת"א וסיפרה על הרפתקאותיה. תעלומת התפטרותו של ב"ג בפי כל! סיפרתי לה על מכתבי אליו, שוב שקעתי בניירות.
שכבתי באחת.
