יום א',  18/10/1953

 

יום מר ונמהר - דחוס ומפרך - ממרט עצבים וסוחט לשד.

ב-8 יצאתי למשרד. ערכתי ניירותי לקראת הדוח הנרחב והמסועף שעלי למסור בישיבת הממשלה: ענייני סכסוך הירדן, שיחתי האחרונה עם הדני, הדי העניין בארה"ב, המשבר החמור שנגרם על-ידי מעשה קיביה.

נכנסו וולטר, גדעון וג'ו וסקרנו מחדש את הרקע שנשתנה תכלית שינוי מאמש. החלטת שלוש המעצמות לכנס את מועב"ט כדי לדון על המתיחות במזה"ת לאור התסבוכות האחרונות - קרי: אלה שקולרן תלוי בנו - מהווה מיפנה חריף המאיים עלינו בפורענויות חמורות. ברור כי פנינו מועדות לקראת אחת המערכות המסוכנות ביותר שהיו לנו מאז הקמת המדינה - אולי החמורה ביותר מאז הפלישה, על כל פנים, חמורה לאין שיעור ממערכות החולה והסואץ. עלינו לפגוש את המיבחן החדש לא כמתגוננים ומצטדקים אלא כמתקיפים ומוכיחים בשער. גדעון צדק בהחלט בהציגו את השאלה כך. ברור כי היקף הדיון התרחב עכשיו לאין שיעור ובידנו להרחיבו עוד יותר ולעשות מאמץ להעתקת המוקד מהתלונות נגדנו לתלונותינו נגד מדינות ערב. המסקנה היא כי עלינו להצטרף לדרישת כינוס המועצה ולהגיש את הצעתנו אנו לסדר היום, ובה נגולל את כל יריעת קובלנותינו על מדינות ערב בשל הפרות שביתת הנשק, ההסגר בתעלה מצד מצרים, הפרת סעיף 8 של הסכם ש"ן [שביתת-הנשק] על ידי ירדן [שקבע חופש גישה לישראל למקומות הקדושים ולהר הצופים], ההתפרעויות והרציחות באזור הספר של ירדן, הפרעת סוריה למפעלי הפיתוח ב"מפורז", וכן החרם הערבי הכללי, ועל הכל - סירובן של כל מדינות ערב יחד למלא אחרי החלטת מועב"ט המחייבת התקדמות משביתת נשק לשלום.

מסרתי לחברים בקשת אוברי כי אבוא והמסקנה שהגעתי אליה בלילה כי עלי להתאכזר לו הפעם ולהישאר. נסיעתו הבהולה של שר החוץ הישראלי לישיבת מועב"ט תעיד על חרדנות ועצבנות שלא ירימו קרננו. הן שום שר חוץ ערבי לא יטוס לניו-יורק. לעומת זה, אם תוטל האחריות על אוברי, חזקה כי יתאושש ויעטה רוח קרב, כמנהגו במצבים כאלה בעבר. דאגתי רק פן יחולו הדיון במועב"ט והוויכוח בשאלת הפליטים בעצרת בעת ובעונה אחת, כי אז ייקרע אוברי לגזרים, אך גדעון הרגיעני באומרו בביטחון, כי אם יתחיל הוויכוח במועב"ט אין ספק כי יידחה הדיון על בעיית הפליטים, שכן מסורת היא באו"ם כי אין שניים ממוסדותיה דנים באותו נושא בעת ובעונה אחת.

עוד אתמול חשבתי כי כדאי להטיס את גדעון לניו-יורק כתגבורת לאוברי - לא להופיע איתו אלא לציידו בידיעות וברעיונות ובכלל לעודדו ולדרבנו. בטרם הספקתי להשמיע את המחשבה והנה מודיעים לי כי כבר דובר על כך בישיבת הבוקר אצל המנכ"ל. מייד אישרתי את נסיעת גדעון.

ב-9 נכנסתי לחדרו של ב"ג במשרד רה"מ. מצאתיו זוהר, לכאורה, כאילו הכל כשורה. תחילה תמהתי כשלא מצאתי אצלו איש מהחברים. ביום ו' נדברתי עם לבון על פגישת חברי מפא"י בממשלה אצל ב"ג בשעה זו, לשיחה מוקדמת לפני ישיבת הממשלה. התברר, כי ב"ג דחה את ההצעה באשר לא חשב כי נספיק לברר משהו כראוי תוך שעה קצוצה. שוב תמהתי על שום מה לא הודיעני פנחס [לבון] כי השיחה לא נקבעה. אכן איש איש וגינוניו ומושגי חברות ואדיבות שלו. ממילא נכנסתי לשיחה עם ב"ג. שאלני אם אמסור "סקירה" בפתיחת הישיבה. התפלאתי לשאלה תמימה זו - ודאי, אמרתי, אמסור על עולם ומלואו, הן סביבנו נסערה ואנו במרכז התעניינותן של כל אומות העולם: עלי לספר על המצב בצפון, על הדי מעשה קיביה, על מועב"ט העתידה להתכנס, על המתרחש בחזיתנו בארה"ב - ולא רק לספר, אלא לקרוא שורה של מסמכים: מברקי אבן, מכתב [נשיא ארה"ב] אייזנהאור על שליחות [אריק] ג'ונסטון, האיגרת הבריטית, מברקי אילת וכו' וכו'. ראיתי ארשת של מורת רוח על פניו של ב"ג. שאל כמה זמן תארך הסקירה. אמרתי: "לפחות שעה." אמר: "הן התכוננתי להביא לישיבה זו ענייני ביטחון." כוונתו לתוכנית התיקונים בארגון הצבא לשנים הקרובות, לה הקדיש כל זמנו בשבועות האחרונים. שוב תהיתי על התמימות ועל חוסר כל תחושה למתרחש בעולם סביבנו ולקצב דחיפותם של העניינים העומדים על הפרק אצלנו אנו. נתפייס ואמר: "מילא, תדבר אתה שעה ואחר כך אקח אני שעתיים." "לא ולא," אמרתי, "אחרי שאדבר שעה ירצו חברי הממשלה להציג שאלות ולהביע דעות." ראיתי כי קשה לב"ג להיפרד מתוכניתו ולהסתגל למציאות המדינית שהצגתי לפניו, כה מרוכז הוא בתוך עצמו ובלתי רגיש למאורעות החיצונים.

נדהמתי לתופעה זו של אטימות למתרחש בחוץ אצל אדם המסוגל לגלות רגישות חשמלית לכל תנודה ולכל תמורה ולהסיק מהן מסקנות בזק.

עברתי לדבר על גופם של עניינים. אמרתי כי לפני שלוש בעיות: שתיים חיצוניות ואחת פנימית. החיצוניות: הנפסיק את העבודה בצפון לקראת הדיון במועב"ט וכיצד נציג כלפי חוץ את עניין קיביה. הפנימית: מה יהא מעתה והלאה משפט הסמכות להחליט על מעשי תגובה, שוב לאור הניסיון החמור של קיביה. לדעתי, יש לקבוע כי רק ועדת השרים לחוץ וביטחון ולא שר הביטחון לבדו רשאית להחליט על מעשה תגובה. כאן התעורר ב"ג וביקש כי לא אביא את השאלה האחרונה לישיבת הממשלה: "מוטב כי נתייעץ תחילה בחוג חברים." הציע כי נתכנס לשם כך בערב ב-8, וכך נקבע.

הישיבה נפתחה באווירה של רצינות ומתיחות שלא כרגיל. על פני כל הייתה נסוכה הרגשה של שעת משבר ומבחן. סקירתי ארכה כשעה וארבעים דקה. דיברתי בשקט, מתוך מאמץ לכבוש סערת לבי ולא לשבש את הדין וחשבון בדברי פולמוס. חתרתי להעמיד את החברים על חומר הסבך שנוצר ועל סיכויי האימים של הסתבכויות ופורענויות בינלאומיות שנכונו לנו אם לא נשכיל לעשות צעדים שיפיגו את המתיחות. סיימתי בשלוש הצעות: לפנות למועב"ט בקיטרוג חריף על מדינות ערב, בייחוד ירדן; להפסיק את העבודה בצפון לקראת הדיון במועב"ט; לפרסם גילוי-דעת על קיביה בו יובע צער על מה שאירע, יחד עם תליית קולר האחריות בצווארה של ירדן.

ב"ג נוכח עד מהרה כי תקוותו למסור בישיבה זו את תוצאות בדיקת ענייני הצבא היא חלום שווא. נתגלע ויכוח ממושך ונוקב. פרט לאשכול ול[יוסף] בורג [שר הדואר; הפוהמ"ז] דיברו כל חברי הממשלה. שתיקתו של אשכול אמרה דרשני. הוא במצוקה קשה לרגל עיכוב המענק, אך גאוותו אינה מניחה לו להודות בזה ולהסיק מהצרה הנוראה הזאת מסקנות מדיניות. במידה שנשתלשל הוויכוח נחלתי אכזבה אחר אכזבה. לא רק רוב חברי למפלגה אלא גם משה שפירא [שר הסעד והדתות: "הפועל המזרחי"] וכל "הכלליים" שללו את הצעתי על הפסקת העבודה. נוכחתי עד מהרה, כי צפוי לי כישלון גמור בקטע זה של החזית והתאזרתי נואשות לנאום התשובה. עמדתם הקיצונית של "הכלליים" הפתיעתני. מייד אחרי סיום הרצאתי ביקש רוקח הפסקה - כאילו לנוח קצת מהמועקה שגרמה לו שמיעת דברי. התברר, כי כוונתו הייתה לאפשר ל"כלליים" להתייעץ ביניהם והתוצאה הייתה אותה הפגנה של רדיקליות נבובה. ב"ג העיר עם התחדש הישיבה כי כל עוד הוא יושב-ראש לא יסכים עוד להפסקות לשם התייעצות סיעתית - בממשלה כל שר מחווה דעתו האישית ואסור לגבש ביודעים עמדות מפלגתיות. תיארתי לעצמי מה הייתה נקודת המוצא של התייעצות רוקח וחבריו - מכיוון שב"ג עומד להתפטר וצפויות בחירות בקרוב, אסור ל"כלליים" לפגר אחרי מפא"י במדיניות חוץ תקיפה.

משה שפירא, אשר בקלות רבה דחה את רעיון הפסקת העבודה, ריכז את כל להטו המוסרי בהוקעת חומר עניין קיביה. במרוצת דבריו שאלני האם כשר החוץ ידעתי על מעשה זה מראש. שלחתי לב"ג פתק וביקשתי דעתו - המותר לי להשתמט מתשובה? לפני כן העיר ב"ג, כי הוא לא נשאל על מעשה קיביה, שכן היה בחופשה, אבל אילו נשאל היה מחייב את הפעולה. זה היה ניסוח משונה במקצת של העובדות: הוא בפירוש נשאל, אם גם היה לכאורה בחופשה, ולא רק הביע דעתו אלא דעתו הכריעה נגד דעתי. עתה, ששאלתיו, ענה בשאלה אם ידעתי על העניין מראש. אף זה היה משונה, שכן פנחס [לבון] אמר לו בפירוש כי אני שולל את המעשה. עניתי לו בציון העובדות - כל זה בחליפת פתקאות. כתב לי, כי עוד מעט ידבר פנחס - חזקה עליו כי בעצמו ימסור על התנגדותי.

אך לא כן הווה. אבירותו של לבון לא הגיעה לשיא כזה. הוא התרכז בצד המדיני העקרוני הן של בעיית התנגשותנו עם או"ם בצפון, הן של מעשה התגובה המפוצץ. מעניין ומאלף ביותר המהפך שחל בהלך מחשבותיו ובכל נטיית רוחו של אדם חכם ומוכשר זה, אך כנראה גם בעל שליטה רבה במרכזי העצירה שלו - לסלקם או לשתקם בכל שעת צורך - משטעם טעם שלטון במכונת הכוח האדירה ביותר שבמדינה: צבא ההגנה לישראל; כיצד הסתגלות לרוח השוררת בקצונה העבירה אותו על עקרונותיו המדיניים הקודמים ומושגי יסוד שהיו נחלתו תמיד. טען לקשיות עורף, לאי רתיעה מתקלות בנות חלוף, לחוזק עצבים וכו'.

גם גולדה גם [דב] יוסף החרו בכיוון זה.

הוויכוח נמשך שעה אחרי שעה. ב"ג שלח לי פיתקה בשלב מסוים לאמור, כי הוא מרגיש כבר exhausted [מותש] לגמרי כתוצאה מישיבה זו האחת. גם בקרב החברים פשטה עייפות והחלה יציאה לחדר הסמוך - לעשן או לשוחח. משהגיע תורי לענות נתכנסו הכל מחדש והשתררה שוב דריכות של קשב. דיברתי שוב בהרחבה, אך לא עוד לציון עובדות כי אם להעמקת מושגים. עשיתי מאמץ עליון לכבוש בחובי את התרגשותי אך היא בקעה ופרצה. התרעתי על הניגוד המשווע בין תלותנו האובייקטיבית המוחלטת בעזרתו ובאהדתו של העולם וניתוקנו הנפשי הסובייקטיבי מן העולם - הסתגרותנו בתוך עצמנו וקהותנו הגמורה כלפי תגובות דעת-הקהל העולמית למעשינו. הוקעתי את צרות ההשקפה שלקינו בה, כשאנו מתעקשים לא לזוז מעמדה שנקטנו בקטע אחד של החזית ומסכנים על ידי כך את כל יתר הקטעים ומסתכנים בתבוסה ניצחת. הבאתי לדוגמה את הלך רוחו של ב"ג בבוקר, שלא ראה כלל צורך לרכז ישיבה זו בחשבון עולמנו עם או"ם והמעצמות - כאילו לא נפל דבר והכל כמנהגו. פסלתי את הגישה ההגיונית והעקרונית הצרופה לבעיית הפסקת העבודה וקבלתי על חוסר כל תחושה מעשית והבנה פסיכולוגית למצר שנכנסנו לתוכו על ידי המרי נגד סמכות או"ם. תבעתי את הפסקת העבודה כהכרח השעה, שכן בלעדיה לא נוכל בשום פנים ליצור לקראת הדיון במועב"ט את האווירה שיהא בה סיכוי כלשהו להתחשבות בעמדתנו. והן ממילא כבר הבענו נכונות להפסיק זמנית כדי לאפשר לבניקה בירור כמה עובדות - מדוע לא נפסיק לפי אותו היגיון ממש לאפשר בירור במועב"ט? למה נחכה עד שיושיבונו על ספסל הנאשמים וידרשו מאיתנו לתקן דרכנו על ידי צו של הפסקה? ועוד ועוד ועוד - יקצר המצע מהשתרע. לבסוף עניתי לשאלת שפירא על ידי סיפור המעשה כולו והתרעתי על עניין קיביה שהציג אותנו קבל העולם כולו כחבר שואפי דם המסוגלים להרג רב ולא איכפת להם, כאילו, אם הדבר יביא גם להתפרצות מלחמה. הזהרתי כי מה שדבק בנו בעיני העולם לרגל מעשה זה לא יירחץ מעלינו שנים רבות.

בהצבעה הצטרפו אלי לחיוב ההפסקה רק שניים - נפתלי ורוזן. לא נעמה לי ביותר חברה זו הפעם. רוב השאר הצביעו נגד. אשכול נמנע. פירשתי כי לא היה לו העוז להצביע בעד הפסקה - לא שמצפונו לא הניחו להצביע נגדה. אך מניין לי הרשות לבחון כליות?

הוחלט על פרסום גילוי דעת בעניין קיביה וחיבורו הוטל על ב"ג. שוב דרשתי הבעת צער. ב"ג עמד בתוקף על אי-הודיה באחריות הצבא למעשה: תושבי הספר, שפקעה סבלנותם נוכח הרציחות הבלתי פוסקות, הם שעשו דין לעצמם במיבצע של שפטים. הן כל יישובי הספר מלאים נשק ורבים מהמתיישבים הם חיילים לשעבר - מה פלא אם קמו ועשו מה שעשו? אמרתי, כי איש בעולם לא יאמין לנו ואנו משימים עצמנו שקרנים ובדאים, אבל נבצר ממני לדרוש ברצינות הצהרה כי צה"ל הוא שעשה את המעשה, שכן הצהרה כזו לא תאפשר בשום פנים גינוי כלשהו ונמצאנו מאשרים להכעיס את שפיכת הדמים המפליצה.

הוסכם על פנייה למועב"ט על יסוד יריעה רחבה של קובלנות - מעין כתב האשמה של ישראל כלפי מדינות ערב. ב"ג התנגד לכלילת חטאי מצרים ברשימה ונעניתי לו.

ראשית, על שום מה נקומם את מצרים? מוטב להבליט את יחסנו המיוחד אליה.

שנית, על מה נקבול? על ההסגר בתעלה? אך הן את "פארנון" העבירו ואילו לגבי נפט לא נוכל להוכיח כי עצרו אונייה, שכן לא נעשה גם ניסיון להעביר מטען כזה.

להלן נקבע בניגוד לדעתי - בהצבעה של 6 נגד 5 - כי לא נכלול ברשימה גם את הפרעת סוריה למפעל הצפוני, אלא נודיע למועב"ט לחוד כי נקדם בברכה בירור העניין.

הישיבה נסתיימה ב-3.30, הווה אומר היא נמשכה 5 וחצי שעות. נקבעה ישיבה שנייה למחר בבוקר, לשמיעת סקירתו של ב"ג על צה"ל. כתום הישיבה הראה לי ב"ג מכתב ובו הצעה כי משה דיין אף הוא יטוס לניו-יורק. שאל להסכמתי ונתתיה מייד. אין ספק כי יועיל שם, בינתיים לא יזיק פה, וכן ילמד שם משהו בינה בעומדו פנים אל פנים מול חזית החוץ ובהיווכחו לדעת כיצד נגזר עלינו להיאבק בה.

ערכתי עם זאב שרף את ההודעה על הישיבה. הוא לא תפס עיקר העניין. חשב כי יצא ידי חובה בהודעה סתמית. עמדתי על פירסום ההחלטה בדבר פנייתנו למועב"ט.

עייף ורעב נסעתי חזרה למשרד החוץ - קראתי אלי בזה אחר זה את המנכ"ל וגדעון וסיפרתי להם על תבוסותיי וההחלטות שנתקבלו. עוד מהישיבה שלחתי שדר למשרד, כי על גדעון לטוס הערב. במשרד מצאתי את דיין מסדר את דרכונו. בינתיים הציע לבון כי גם [המהנדס שמחה] בלאס מתה"ל ייסע - הסכמתי ואמרתי לעצמי כי אצטרך לשלוח מברק תנחומים לאבן לרגל הופעת שושבין זה, שבקיאותו מופלגת ולהטו לעניין המים ראוי להערצה אך פגיעתו באנשי שיחו קשה ביותר וטורחו כבד מנשוא.

הכתבתי לוולטר נוסח תדריך לכל הנציגויות על מעשה קיביה - סוף סוף, שלושה ימים לאחר המאורע נתגבשה גירסה רשמית שאפשר להבריקה לאנשינו בבירות הזרות.

לפוריה הכתבתי מברק לאבן ולאילת על החלטות הממשלה. בינתיים הכינו גדעון וג'ו טיוטת שלד של איגרתנו למועב"ט. לפי הקו שנקט ב"ג מחקתי ממנה כל סעיף המתייחס למצרים או לסוריה. על-ידי כך הועמדה ירדן במרכזו של המיסמך, משופעת במצוות ובמעשים טובים, ואילו למדינות ערב בצוותא נאצלה ברכה מיוחדת על החרם והסירוב לשלום. אף נוסח זה הוברק מייד לניו-יורק. לבסוף הכתבתי למיכאל אליצור נוסח הסברה לעיתונות המקומית ולסוכנויות הזרות. ניחשתי מה השאלות שהוא עשוי להישאל וקבעתי לו בדיוק מה ישיב על כל אחת.

ליליאן הרחמנית השיגה לי כריך צנום ודאגה לספל תה. הכל הרגישו מסביב כי עובר עלי יום של ניסיון קשה ביותר - כי אני נרעש ומזועזע עד עמקי הנפש מכל העובר עלי.

בתוך כל המרקחה הזאת נמסר לי מכתב אישי מ[עזריאל] קרליבך [העורך הראשי של "מעריב"]. אדם מחונן וקשיח זה, שברק שכלו וכישרונו הוא בוהַק קר של פלדה ולא חום של אש, יש לו משום מה יחס מיוחד אלי והוא גומל עימדי תמיד חסדים. והנה הוא כותב להזהירני, כי לאחד העיתונים נודע כי קיבלתי 14,000 ל"י דמי מפתח בעד דירתי הקודמת בירושלים. הדבר עומד להתפרסם ובוודאי ייטפלו לו גם עיתונים אחרים. עצתו לי אמונים להקדים הסברה לעניין, לבל יסולף. האמת היא כי קיבלנו רק 6,000 ל"י אבל גם זאת היא אמת, כי מלכתחילה סלדתי בכסף זה ואמרתי כמה פעמים לצפורה כי אני מסופק אם מותר או כדאי לנו ליהנות ממנו. לבסוף גבר אצלנו הרצון להקים לנו פעם אחת בחיים פינה משלנו לכל פורענות שלא תבוא, אשר תוכל לשמש שיכון גם בשביל ללה וגדעון [מדיני; הבת יעל ובעלה] לכשיחזרו [מלימודים בארה"ב]. כמעט גמרנו אומר להשלים את הקומה השנייה מעל לבית סבא וסבתא [הורי צ"ש] בחולון. ההיסוסים שככו במשך הימים והנה בא מכתבו של קרליבך ועוררם מחדש. הסתגרתי בחדר עם וולטר, סיפרתי לו העניין כולו ושאלתי בעצתו. אמר, כי עניין דמי מפתח מנהג מקובל הנחשב לכשר בתכלית. ברור, כי עמדי יקפידו בציבור כחוט השערה ומוטב לי כי לא יוכלו להיטפל עלי בעניין כזה. אף על פי כן נדמה לו, כי אם אקדיש את הכסף לשיכון הבת אצא נקי, שכן לא נהניתי ממנו. הקשבתי לעצה זו אך עדיין לא נחה דעתי.

סוף סוף נחלצתי מהמשרד וב-6.30 הגעתי הביתה ואכלתי ארוחת צהריים שהיא גם ארוחת ערב.

שוב באה פוריה והכתבתי לה תגובות קצרות על מברקים של אליהו אילת מתמול ועל מברקים חדשים שהגיעו מאבן. במברקיו האחרונים של אוברי ניכרת התאוששות וצליחת רוח הקרב. אין כמוהו!

טילפנתי לצפורה. סיפרתי לה בקיצור נמרץ את שעבר עלי בישיבת הבוקר ואח"כ גוללתי לפניה מחדש בעיית אותו כסף. אמרתי - שמא מוטב לנו להקדישו לאיזו מטרה ולהיפטר ממנו? כשם שבא לנו בהיסח הדעת כך ילך מאיתנו בהיסח הדעת ואז ישקוט מצפוננו. אשר לאותה דירונת - כשם שלא הייתה כך לא תהיה, ו"אללה בפריג'הא!" [ויושיענה אלוהים, בערבית]. צפורה נענתה מייד לשיקולים והסכמנו כי תהרהר בדבר הלילה ומחר לכשתבוא לירושלים נחליט.

בין כך ובין כך התחלתי הופך בניירות הרגילים שהצטברו כיבולו של יום.

ב-8 הלכתי ברגל למשרד רה"מ כשאני מתכווץ במקצת מחמת הצינה. כבר ביקשתי מצפורה כי תביא לי מעיל מתל-בנימין.

בבואי למשרד רה"מ מצאתי שם את גדעון שבא להיפרד מב"ג ולקבל ממנו תדריך-מה. לפי סידור שקבעתי קרא באוזניו צבי מימון [קצרן הממשלה] מהסטנוגרמה את דברי פנחס [לבון] וגולדה וכן את נאום הסיום שלי. אמר כי זה היה נאום "פתטי והירואי".

להתייעצות חברינו בממשלה בעניין שעוררתי הוזמנו גם [חברי הכנסת מאיר] ארגוב [יו"ר ועדת חו"ב; מזכיר מפא"י], ארן ונמיר. מוטב. הצגתי את הבעיה. אומנם קיימת סוגיה חמורה המחייבת בירור לגופה - מהי שיטת התגובות שאנו נוקטים, מה כן ומה לא, מתי כן ומתי לא וכו'. לא זו השעה לבירור כזה. אבל הדחוף הוא הנוהל בתוך הממשלה. לפי המצב הקיים נתונה הסמכות לשר הביטחון. אם נודע לי הדבר מראש יש שאני מערער. אם חמור העניין בעיני אני דורש כינוס הממשלה. לא תמיד הדבר אפשרי ואז ערעורי נשאר מעל. פירוש הדבר כי נחתכות עובדות - ממאירות לדעתי - בתחום מדיניות החוץ, שאני נעשה אחראי להן ולתוצאותיהן, בעוד שאני עצמי התנגדתי ליצירתן. מכאן שמוכרח לחול שנוי. יש להפקיע הסמכות משר הביטחון כפוסק יחיד ולהעניקה לוועדה. כדי שלא להסתבך בהקמת ועדה מיוחדת אפשר מוטב למסור הסמכות לוועדת השרים לענייני חוץ וביטחון, שלמפא"י בה הרוב (4 מתוך 7).

ב"ג שלל הצעה זו. טען כי פירוש הדבר הבטחת חוסר תגובה. הודיע כי הוא עצמו נהג תמיד להודיע לי מראש והסכים להביא את הדבר להכרעת הממשלה אם עירערתי. יש שעצמו בחר לשאול בדעת הממשלה תחילה. חברים אחרים אף הם התנגדו להשלטת אותה ועדה על העניין. לבסוף "סוכם" כי יש לעמוד בממשלה על מסירת העניין לרה"מ, שר הביטחון ושר החוץ, ואם האחרון יערער יובא הדבר לממשלה כולה.

בתוך כל אלה נתעוררה שאלת קיביה. אשכול התריס נגד ההיקף המופרז של המיבצע. פנחס רמז, כי ההיקף נתרחב באורח בלתי צפוי (עד עכשיו לא ברור לי כיצד השתלשל העניין. ביקשתי דוח קרבי ונראה אם אקבל). כיוון שחברים אחרים הביעו את דעתם על המעשה עצמו ראיתי להגדיר גם את יחסי וסיפרתי על התנגדותי שלא הוקשב לה. פנחס קבע כאן כי נמלך בדעת ב"ג. הוא הזכיר את עניין שדר גלאב, אך לא מסר את כל פרטיו. מילאתי אחריו. היה בדעתי להדגיש כי בשעת הדיון על המיבצע הייתי עדיין מ"מ רה"מ, אך משלא נתקבל ערעורי חדלתי לשמש באיצטלה זו - ושכחתי [גילוי שנחמיה ארגוב הוא שנתן את ההוראה לפעולה, אחר שדב"ג אישרה לו למפרע, ר' ב"מזיכרוני הארכיוני" מאת אריה דיסנצ'יק ("מי נתן את ההוראה ומתי") "מעריב", 25.2.77].

בצאתנו את הישיבה אמר לי דב יוסף, כי אם גם לא הסכים לדעתי הבוקר, הריהו מוכרח להודות כי הגנתי על עמדתי בכישרון רב.

חזרתי הביתה וצללתי בים הנייר.

צפורה טילפנה, כי התייעצה עם אחיה שאול [אביגור]. הלה בא בהצעה מקורית. להזמין מוסד מוסמך לפסוק בשאלה המצפונית - לדעתו ועדת הביקורת של המפלגה הוא המַעַן.

מייד כתבתי לוועדת הביקורת. כן כתבתי לקרליבך, העמדתיו על הטעות לגבי הסכום, סיפרתי לו היסוסינו וסיימתי כי פניתי לוועדת הביקורת ואני מחכה לחוות דעתה.

הערב נמשכה כתיבת היומן למעלה משעתיים.

עכשיו כבר 2.30 ואני חש בראשי. כמו שאמרתי לצפורה בטלפון: "נו-דה ביל דניוק!" [זה היה יומון, ברוסית].