מכתב 20 - יקירַי ואהובי! (בני המשפחה) - 4.6.1916]
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 20 - יקירַי ואהובי! (בני המשפחה) - 4.6.1916]
כותרת משנה  בוסטנג'י, ג' סיון ע"ו

 

בוסטנג'י,  ג' סיון ע"ו  [4.6.1916]

יקירַי ואהובי!

 

 אני מתחיל לערוך לכם מכתב כלבבי. הרעיון הזה מפעמני מיום בואי הנה. זכורני, ב"יהודי הנצחי" של סיו[1] מסופר, שאדם אחד שהיה רחוק מאשתו ובנותיו, וכמעט שלא הייתה לו כל תקווה להתראות איתן, היה נוהג לכתוב להן מכתבים ארוכים עד אין סוף על כל הקורה אותו. מובן שהמכתבים היו נשארים באמתחתו, אבל זו הייתה כל נחמתו. אני, אומנם, איני במצב נורא כל-כך ויש לי תקווה לשלוח את המכתבים האלה אליכם, אבל כמובן שלא מדי היכָּתבם, כי אם מי יודע מתי. על כן חלק מנחמתי יהיה גם כן רק הכתיבה גרידא.

 אמרתי, שהרעיון מפעמני מכבר. כפי שהנכם רואים, הנני מתחיל רק עתה ומי יודע איך ומתי אמשיך. הסיבה לדבר היא שקשה מאוד מאוד לעשות כאן את הדבר הכי קטן היוצא מחוץ למסגרת הצרה של יום עבודת החייל. דרושה לזה התאמצות יתרה של רצון, התגברות על מפריעים טכניים, קטנטנים, אומנם, אבל שקשה מאוד להתגבר עליהם וגם צריך לוותר על מנוחת הגוף היקרה מאוד ואשר עתותיה מצומצמים במידה שאין לשער.

 ובכן, למה התחלתי עתה?

 ראשית, ביום שישי זה, בהיותי בקושטא, נודע לי מפי ליכטהיים כי שוהה כאן טריידל הכנרתי,[2] המעיד פניו לא"י. הדבר נודע לי בשעה יותר מדי מאוחרת ולא הספקתי למוצאו. אני מקווה עוד להשיגו בשבוע זה, ואז אשלח את מכתבי זה על-ידו ליעקב,[3] אבל יכול היות שכבר איחרתי. דבר זה השפיע עלי והחלטתי להתחיל. ושנית, היום נתרחמו עלינו. מפקד הבולוק היה שבע רצון מאוד מן התרגילים שלפני הצהריים ויפטרנו מעבודת אחה"צ, וכך יש לי פנאי כשעתיים.

 ובכן, אתחיל. במה? מיום צאתי מבעל-בק ועד עתה סבלתי הרבה מאוד, הרבה מאוד, יקירי. סבלתי מדברים פעוטים, קטנטנים, אבל הדברים האלה הטרידו, הרגיזו, הִשרו מרה שחורה. וכל-כך היה גובר החשק לראות פני מי שהוא, שאפשר יהא לתנות לפניו את כל הרע, לשאול עצה, לבקש עזרה וסתם לספר, לדבר, ולא היה איש על ידי. הייתי יהודי יחידי בין 55 גויים, רובם ערבים ומיעוטם תורכים. היו ביניהם דווקא בחורים טובים, בייחוד מן הבֵירוּתיים הנוצרים, בחורים די אינטליגנטיים, שאפשר היה להימצא בחברתם ולהתבדר קצת. היה גם צעיר אחד, שגמר את הסמינר הרוסי בנצרת, מדבר הוא רוסית די טוב, יודע בעל-פה הרבה מאוד מפושקין, לרמונטוב, פרוזה מגוגול, קרא גם את צ'חוב, טולסטוי, קצת דוסטוייבסקי. אבל מה הם לי כל אלה?

 אני התרגלתי לשאת הכל בדומייה, לא להתמרמר ולא לאבד את קור הרוח בשום מקרה, להסכים למפרע שאני נכון לכל מיני הפורענויות שבעולם, ועל כן שום דבר אינו צריך להביאני במבוכה. זה עלה בידי ועולה בידי עד היום. לפעמים רחוקות, רחוקות מאוד, אני מתרפה פתאום ומרגיש שהדמעות מתחילות לחנוק והפה מתחיל דובב מבלי משים "מַמוּשְקַה, מַמוּשְקַה". אבל זה רק לרגע. מייד אני שולט ברוחי, מקמץ את האגרופים, מרים את העיניים וסוקר במחשבה קרה את המצב - והנפש שבה למנוחתה.

 תשאלוני: מה הרע שסבלתי ממנו? חיי, שקשה להגדירו ולהרצותו לפניכם. הכל קטנות וקטנות. חוסר משכב טוב, קור בלילה, חוסר מים לרחצה, אכילה גסה כשהקיבה אינה כשורה, רוח קרה בשעה שהשיניים כואבות, דוחק בחדר, עבודת הפרך בלימוד בימים האחרונים. צרפו לזה את הגדולות, ה"מומנטים" הרוחניים - תכלית אפלה בעתיד לא לשם מי ולא לשם מה, חברת גויים המעוררת לפעמים שנאת מוות ובוז עד לגועל נפש - ואני בטוח שתבינו אותי.

 דבר אחד רוצה אני להדגיש. איני רוצה שיחשבוני למסכן. אני חזק ברוחי מאוד מאוד, וגם שקט מאוד. אני מספר לכם את הכל, כי נלאיתי נְשוֹא את השתיקה.

 עד כאן כתבתי בבוסטנג'י בתאריך הנ"ל. מכאן ואילך בקושטא, בחדרו של גְבֶרֶץ,[4] ביום ב' של שבועות (8.6). יש דין, שמי שמכוון לבו לחזור לארץ-ישראל רשאי לחוג רק יום אחד, וע"כ התרתי לעצמי את הכתיבה (זאת ליהודה[5]). מלבד זה אין לי חג גדול מזה, שתמול החזקתי יום תמים את הרובה והיום יכול אני להחזיק עט ביד. אבל על ה"שבועות" להלן, עתה אמשיך.

 ובכן, מספר אני לכם את הכל ולא אשתדל להווריד את הצבעים. קבלו את כל הרע באהבה. דעו, כי אין הרע נורא כבר, משום זה שיכול אני לתארו במנוחת נפש. עושה אני זאת למענכם, למען אימא, כי בוודאי יֵקל לה יותר אם תדע את כל פרטי חיי ולו גם יהיו אלה מעציבים, מאשר לו הייתי מסתפק במשפטים כלליים אחדים - ש"הכל טוב, האוכל לא רע, העבודה אינה קשה ביותר" וכיו"ב.

 ולא רק למענכם אני עושה זאת, אלא גם למעני. יותר מדי שתקתי וכבר נלאיתי נשוא. כשל כוח הסבל. בזמן האחרון אומנם רווח לי, ראיתי את גבירצמן, אח"כ גם את החבריה, אבל אין זה דַי. אֵם ואחיות - מי ימלא מקומן!

 אחל מבעל-בק.

 אני כתבתי לכם עד הרגע האחרון ממש. ביקשתי את שמיון לכתוב לכם מילים מספר כדי להרגיעכם. הוא עשה זאת. גם בהרב כתב לכם מכתב ארוך וע"כ יודעים הנכם בוודאי את הכל. אומר לכם רק כי מאושר הייתי, שבדמשק היו לי חברים שליווני, וכך הייתי מאושר בבעל-בק, שהיה שמיון לימיני. הוא דאג לי דאגת אֵם ממש. היה בהתרגשות עצומה. הודות למרצו קיבלתי כסף מסְטְרוּמְזֶה - הוא קרא לו תיכף ומייד. מובן, שגם סטרומזה הראה יחס של חבר מופתי. שמיון נתן לי כַפִייה, ששמרתני כל הדרך מאבק ומקור, נתן לי מעיל חם, טוּז'וּרְקַה, שמילא לי במקצת את מקום החולצה החמה שלי. אני השארתי בבעל-בק את המזרון והמילונים. בדרך לא חשתי כל-כך בחסרונם, אבל עתה איני חדל מלהצטער על זה. בבעל-בק הפחידו אותנו מאוד. האופיצר צעק שנלך רגלי בדרך ועל כך שכל שני אנשים יקחו חבילה אחת. כמעט כל "חברי" השאירו את רוב חפציהם, את המלתחות לא לקחו. אני התעקשתי ולקחתי את כל החפצים חוץ מהנ"ל. היו לי שתי חבילות - המזוודה והסל עם האוכל וכליו. אמרתי, שאם יהיה הכרח אשליך את החפצים בדרך ואקח את הדברים ההכרחיים בשק על השכם, אבל מכיוון שיש אפשרות להביא את החפצים לקושטא - עלי לקחתם. ואולם את המזרון לא העזתי לקחת. היו רגעים בדרך, שאולי לא יכול הייתי לצאת בהם מהמבוכה לו היה המזרון איתי, כי היה לפעמים שהייתי נאלץ לסחוב את המזוודה על שכמי כמה מאות צעדים עד לדפיקות לב ופיק ברכיים. אבל אפשר מאוד שלו הייתי לוקח את המזרון הייתי מביאו בעוד קצת עמל לקושטא. אך את הנעשה אין להשיב.

 אני התחלתי פרשת "הצטערתי" של משפחת לב,[6] והנני ממשיך. יותר מכל הצטערתי שלא לקחתי איתי מיפו את החולצה האפורה החמה שלי, ידידתי הנאמנה. קודם כל, היו ימים ולילות קרים, שרק היא יכולה הייתה להועיל לי. בה לא הרגשתי קור בלילות הנסיעה לירושלים,[7] בלילה שביליתי ביער בחדרה.[8] מלבד זה, לו הייתה איתי אותה החולצה, יכול הייתי להיות לבוש כבן-אדם. בלעדה לא יכולתי ללבוש את הבגד האפור ונאלצתי ללבוש כל הדרך את מעיל הקיץ - ואנחנו עברנו את הטאוּרוּס.[9]

 בדמשק התחכמתי והשארתי פקרס ותחתונים חמים, וגם זה היה תחת השפעת בהרב, כי אני רציתי להשאיר את החליפה השנייה של הלבנים החמים ג"כ. עתה קיבלתים על-ידי דב. בקושטא התחלתי להצטער על אשר לא לקחתי את החליפה האפורה החדשה, או לפחות חליפת הקיץ הלבנה - אפשר היה ללובשם בימי החופשה - וכן על אשר יש איתי רק כתונת אחת עליונה, צווארון אחד, אף זוג אחד ידונים וכו', אבל אלו הן קטנות.

 ובכן, יצאתי מבעל-בק ביום ב' ה' אייר בערב [8.5]. למחרת בבוקר הייתי בחלב. משם כתבתי לכם גלויה. בחלב הייתי יום ולילה. למחרת בבוקר עשינו דרכנו הלאה לאִצְלַחִיֶה - ברכבת. משם נסענו באוטומובילים. לנו בדרך בהרים,[10] בתחנת שדה של אוטומובילים. כתבתי לכם, זכורני, כי ישנתי היטב הודות לגרמנית הצחה שלי.[11] למחרת באנו באוטומובילים למעמורה.[12] כל הדרך היינו דחוקים מאוד, 25 איש בכל אוטומוביל - אומנם, הוא גדול מאוד. חצי הדרך ישבתי על המעקה מאפס מקום. הטלטלה גדולה מאוד והאבק נורא. צריך היה להתעטף היטב במעיל ולעטוף את הראש בכפייה, להשאיר רק פתח קטן לעיניים ולנשימה[13] ודווקא היה אז יום חם מאוד. ממעמורה יש רכבת עד גולק, תחנה קרוב לעיר טַרְסוּס. עגלות של מחלקה שלישית לא היו, צריך היה לנסוע בעגלות משא בלתי קרויות בחום הגדול (בכלל, היו הימים חמים מאוד, אבל תחת זה היה הקור גדול בלילה, בייחוד בהרים). אני לא כבשתי את יצרי וקניתי כרטיס במחלקה ב' בחצי לירה, בדומה לאחדים מהערבים.

 באנו לטרסוס. [14] הלילה הראשון ישנו בתחנה - בקרון משא. למחרת נודע כי יהיה עלינו לחכות שני ימים. לקחנו את החפצים והלכנו העירה. נכנסתי לבית מלון, מלא כמובן פשפשים ופרעושים. שני ימים עשינו בעיר מהוללה זו. הוצאתי כסף, אכלתי גלידה, שתיתי תה וכיוצא בזה. לבסוף אמר לנו האופיצר, שאוטומובילים אין, כי עלינו לשכור עגלות או ללכת רגלי.[15] העגלה עולה 6 מג'ידיות. הייתי כמעט נכון להוציא סכום זה, כי החלטתי לא להתחכם ולא להתיר לעצמי עתה בדרך הליכת יומיים, אבל לאושרי לא היו עגלות בעיר. בשמחה קיבלתי על עצמי את הדין. לקחתי לשק השֶכֶם אוכל, כתונת וגרביים ויצאנו בלילה. את הקבוצה הגדולה איחרנו ונצא אני ועוד שלושה בחורים.

 היה ליל ירח, מעונן קצת ודי קריר. הלכנו חצי לילה וחציו ישנו בסוכה על-יד חאן. כל הזמן חשבתי: לו היה רואני מי שהוא מכם עתה! רציתי לתת לעצמי דו"ח על מצבי ולא יכולתי. מה היה לי? פתאום והנה אני בלב אנטוליה, צועד בלילה בין ההרים...

 בבוקר החל מטפטף גשם. דלף טורד. היינו הולכים שעה ויושבים בחאנים שעל הדרכים. בחאן אחד הדביקנו גשם חזק ונשב כשעתיים. והנה החלו פוגשים בנו אוטומובילים אחד אחר השני. כולם הולכים לטרסוס לקחת משא על-מנת לשוב אח"כ. אנו הולכים וסופרים, אחד, שניים, חמישה, עשרה, עשרים, שלושים, ארבעים, חמישים, שישים: ריבונו של עולם: קללות וחרופים מומטרים על ראשו של האופיצר, שלא יכול להיוודע דבר לאשורו. לשווא הלכנו כ"כ הרבה. והנה החלו העננים להתפזר והשמש מתחילה לחמם. אנו עייפים כהוגן. דבר אחד היה לי לנחמה - הטבע. אמונתי בזה, שאין כטבע ארץ ישראל ליופי, התרופפה. מכל צד שלג וירק, שלג וירק, יערות ויערות...[16]

 החום הולך וגדול. אני מסיר את הפקרס ומחליף את הכתונת. והנה מתחילים האוטומובילים להשיגנו ולעבור אחד אחר השני. אני צועק להם בכל כוחי, אבל הגרמנים מביטים ישר קדימה ואינם שועים לנו. סוף סוף הישגנום בתחנה אחת בדרך ע"י מעין מים. נגשתי אל הפֶלְדְיֶגֶר[17] והוא נתן לנו מקום באחד האוטומובילים. לאושרנו אין גבול. הוצאתי את הסבון והמגבת והתרחצתי. אין תענוג רוחני גדול מזה: אחר שעות של עייפות, כשאתה טבול זיעה ומכוסה אבק, להסתבן כהוגן ולרחוץ במים קרים וצלולים הנוזלים בלי הפסק, בלי ברז, בלי ספל ובלי קערה. אגב, כל הדרך נהגתי זהירות בניקיון והייתי מתרחץ היטב בכל הזדמנות אפשרית. הסבון והמגבת היו מונחים אצלי במקום היותר קרוב. בגולק, בלילה, לאור הירח, ירדתי אל הנהר, רחצתי את החזה, את הגב ואת הרגליים והחלפתי לבנים.

 באנו באוטומובילים לבוסטנג'י.[18] היה לילה קר מאוד וצריך היה ללון באוהלים פתוחים למחצה, על הארץ. פניתי כה וכה ומצאתי בית קהווה בצורת סוכת קרשים ולנתי שם בעד 2 גרוש על ספת עץ. לכה"פ לא סבלתי כ"כ מן הקור. אחדים מחברי הערבים התעוררו לפנות בוקר מן הקור הגדול והתחילו לחפש איזה מקום קרוב. באו אל אותה הסוכה. נכנסו. אני התעוררתי ונתתי לאחד מהם את מקומי. אני התחלתי שותה תה, כוס אחר כוס (כל כוס ב-1 גרוש) כדי להתחמם. ביום היה החום גדול, כמובן.

 בקיצור, מבוזנטי עד קושטא נסענו ברכבת בלי הפסק, במחלקה שלישית. היה לי ספסל שלם כל הדרך ונחתי כהוגן, רק הגב כאב מאוד מהשינה על ספסל עץ, אם כי השמיכה הייתה תחתי. בימים אלה נתקלקלה פתאום קיבתי, אבל כך שנבהלתי. אכלתי בבוזנטי מנת בשר שלא היה טרי, טוּחלוֹיֶה [רוסית: ממוקמק] כפי שהבנתי אח"כ וזו הייתה הסיבה. יום שלם אכלתי רק לבן עם לחם לבן. בערים ההן: קוֹנְיה, אֶסְקישֶהִיר - הלחם מצוין וזול מאוד. מים לא שתיתי. מילאתי את ה"מטרה" - בקבוק מים - בתה ובאופן כזה ריפאתי את עצמי.

 סוף סוף, אחר טלטולים והרפתקאות במשך 10 ימים, הגענו לקושטא. זאת אומרת לא לקושטא גופא, אלא לבוֹסְטַנְגִ'י, התחנה החמישית [דרומה] מהַיְדַר-פשה, חצי שעה בערך, על חוף ים השיש מול ארבעת האיים [איי הנסיכים]. חמישה ימים נמצאנו כולנו - 55 איש - בבית אחד. לא היינו עושים כלום יום תמים. היו ימים קרים מאוד, מעוננים, ימי סגריר שהשרו מרה שחורה. הייתי שוכב על העשב, מתעטף במעיל ולא היה חם לי. במשך חמשת הימים סחבו אותנו פעם לבית המרחץ, תבוא עליהם ברכה, ופעם לבדיקת רופא ושוב יצאתי מצוין.

 התחלתי ללמוד בימים ההם גרמנית על-פי "ברליץ". קראתי תנ"ך. לדברים אחרים לא היה לי מרץ. הייתי שומע קטעים מ"מְצִירִי", "אַנְגֶל"[19] "קוקז", "פולטבה", "בוריס גודונוב"[20] וכן את "טְרִי פַלְמִי"[21] ועוד ועוד מפי הערבי הנצרתי שלי. חוץ מזה התווכחתי איתו על הציונות, על תחיית הערבים ועל התחרות היהודים בערבים בא"י.

 ביום בואי שלחתי לכם טלגרמה ואחר יומיים-שלושה כתבתי גלויה, כן כתבתי גם לבעל-בק. כתבתי שתי גלויות למשה גבירצמן, ביקשתיו לבוא אלי, אך לשווא. אמרו לנו, שנישאר בקרנטין 15 יום וזה דיכאני לגמרי. היה לי חשק להתחיל בדבר-מה. הבטלה נמאסה. והנה לקחונו אחר חמישה ימים - זה היה ביום ג' - וחילקונו לבוּלוּקים.

 כאן אסור הצידה ואפרש לכם את פרשת הגדוד שלנו.

 יש כאן אַלַי (regiment, פולק) שלם המיוחד רק לבני מיני - לעתידים להיות אופיצרים של חיל המילואים. אַלַי זה מתחלק ל-4 טַבּוּרים - בטליון - אלו הם כעין מחלקות.[22] כל חייל נכנס לטַבּוּר הרביעי, אחר-כך לראשון, אחר לשני לשלישי ובזה הוא גומר. בכל טַבּוּר מבלה הוא חודש.[23] כל טַבּוּר נמצא בתחנה אחרת [של המסילה]: הרביעי בבוסטנג'י, הראשון באֶרֶנקוֹי (תחנה אחת יותר קרובה לקושטא), השני במַלְטֶפֶּה (תחנה אחת יותר רחוקה), השלישי בגֶזְטֶפֶה (תחנה הבאה אחרי אֶרֶנקוֹי לצד קושטא). כל טבור מתחלק לבולוקים (רוֹטַה) שהם כעין מחלקות מקבילות. עוברים בבת-אחת מטַבּוּר לטַבּוּר. בטַבּוּר יש 3-6 בולוקים, בבולוק 100 150- וגם יותר חיילים, הכל לפי הזמן.

 לכל בולוק יש קומנדן, על-פי רוב אופיצרים צעירים מאוד, וכ-10 מורים, שלכל אחד מהם יש קבוצה - 16 איש על-פי רוב. יש שבקבוצה ישנם שני מורים, אחד ראשי ואחד עוזר. המורים הם גומרי אותו ביה"ס, מן המצטיינים, כולם צעירים מאוד, יש גם ילדים ממש.

 כשחילקונו נפלתי לבולוק הראשון. באותו ערב נתנו לי רובה, פיגיון, שק לאוכל, "מטרה" [מימיה] וקַלְפַּק - כובע ארג גס, מחודד בקצהו הקדמי ומלמעלה. למחרת יצאתי ללמוד.

 וכן הנני פה יותר משבועיים חי את חיי החייל. כבר הסתגלתי לזה עד כמה שאפשר להסתגל. נכנסתי לתוך המסגרת ויודע אני מראש בעל-פה בכל ערב את אשר יהיה בבוקר ובכל בוקר את אשר יקרני בערב. יום רודף יום, הזמן עובר ויותר מזה איני רוצה.

 קם אני בבוקר השכם בשעה 5 ולפעמים גם קצת קודם. מתלבש במהירות היותר אפשרית, ממלא אי-אלו עבודות שאינן סובלות דיחוי ורץ להתרחץ. לרחצה שני מקומות: באר קרובה לבית ומעין יותר רחוק קצת - כמרחק בית גליקמן מביתנו,[24] למשל, ואולי קצת יותר. יתרון לבאר על המעין, כי הראשונה קרובה יותר. יתרון למעין על הבאר כי יותר נוח להתרחץ שם - המים קולחים בשעה שמן הבאר צריך לשאוב בדלי וליצוק אח"כ מן הדלי אל היד. הכל תלוי בכמות הפנאי. מתרחץ אני היטב, מסבן תמיד גם את הראש כולו. בשובי מביאים כבר את האוכל. אוכל הבוקר הוא לרוב דייסת בוּרְגוּל מבושלת בשמן זית כבד מאוד, שריחו נודף למרחקים. הדייסה כשהיא לעצמה מבושלת היטב וגם טעמה טוב, אלא שקשה לאוכלה בבוקר השכם, בייחוד לאחר הרגל תמידי לשתות דבר-מה בבוקר. בשבוע שעבר התחלתי שותה מדי בוקר שתי כוסות חלב חם נוסף לדייסה, אבל הנה כבר ימים אחדים שאין זה עולה בידי מחוסר פנאי. עתה החלו קוראים אל הנשק עוד טרם יובא האוכל. אוכלים חגורים ורק גומרים - מסתדרים. באופן כזה א"א ללכת השוקה. יש עצה אחת - לקום ב-4 וחצי, אבל זה לא תמיד קל.

 בדיוק ב-6 וחצי עומדים אנו כבר מסודרים בשורה. כשהכל על מקומו בא מפקד הבולוק, עושה את הביקורת, בודק את הנשק אם הוא נקי, את השקים אם הם תלויים כשורה, אם יש אפולטים [תגים] לכל, אם כל הבקבוקים מלאים. המפקד שלנו הוא איש טוב מאוד, בחור משכיל בתור אופיצר, בעל מרץ ומסירות, אינו נוהג שום משוא פנים. יחד עם זה, יודע לחרף ולגדף ולחלק מכות לחי ודחיפות נמרצות באגרוף, אבל יש תמיד אפשרות להישמר מכל זאת. צריך להיזהר, ולא להתעצל, להכין כל דבר כשורה לא להיות פזור לב, להתייחס לכל דבר שהוא דורש בדייקנות ואז היחס הוא היותר טוב.[25]

 יוצאים אנו אל השדה. ההליכה בבוקר קשה מאוד. לפניך יום תמים של עבודת פרך. היד עוד לא התרגלה אל הרובה, אני עוד עד היום צריך להתרגל להחזיק את הרובה בכל בוקר מחדש. לאחר 10-15 רגע מגיעים אל הכיכר, מתחלקים לקבוצות והלימוד מתחיל. לימוד מהו? תרגילים שונים ומשונים. הולכים הרבה מאוד בשורות ובצורות שונות, מן ההליכה עוברים לריצה, מריצה נופלים ארצה, קמים, רצים ושוב נופלים. כשיש פקודה לשכב - אין כל חוכמות, צריך לשכב, והשדה - שדה אלוהים הוא, האבנים והקוצים מצויים בו לרוב. לפעמים שוכבים ברפש תחת גשם, אומנם לפעמים רחוקות, אבל קורה. יש דבר יותר נורא מזה, זוהי הזחילה. זוחלים בשלושה אופנים: על הברכיים וכפות הידיים כשהרובה מאחורי הגב; על המרפקים ובהונות הרגליים כשהרובה ביד; על הבטן - "על הגחון" - זוהי זחילה מעין שחייה בים. מובן, שבתוך כדי הזחילה אתה נפגע בקוצים, באבנים, כולך מתאבק, מתלכלך. בינתיים עוברת שעה, שעתיים, החום הולך וחזק. כשאחר ריצה או הליכה מהירה אתה שוכב ארצה - הנשימה כבדה, הזיעה רוחשת בכל הגוף. על-פי רוב נשארים במצב של שכיבה רגעים מספר ואז נחים קצת ורגעים אלה נדמים לרגעי האושר הכי גדולים. אתה מניח ראשך על הרובה, עוצם את העיניים ואינך נע. אבן מפריעה לך, דוחקת את החזה, אתה מוציאה ושוב שוכב. לפעמים נמשכים הרגעים האלה - המורה חושב על התרגיל הבא - ואתה שוקע במעין שנת-פתאום, מחשבתך ניתקת, עוברת אלפי פרסות, ואתה רואה עצמך בתל-אביב, בבית, עוברים לפניך כל הפנים החביבים והיקרים. אך פתאום צעקה נמרצת בתורכית - מה? תורכית? איך זה? אה, פקודה חדשה, הכל גז, מתמזמז, צריך לקום, לנער את האבק, להרים את הרובה וללכת שוב, לרוץ שוב, לנפול שוב בשביל לקום שוב, וכן הלאה וכן הלאה, וכך עוברים כ-4 שעות. הסבלנות מתפקעת. היד נמשכת מדי רגע מאליה אל הכיס להוציא את השעון. הנה עוד שעתיים, עוד שעה וחצי, עוד שעה, חצי שעה, רבע שעה... והנה אתה רואה את מפקד הבולוק והוא מחזיק בידו את הצפצפה ומביט אל השעון. הנה הוא מצפצף! לא, עוד לא...

 סוף סוף באה המנוחה. משלבים את הרובים ומתפזרים על פני השדה. המנוחה היא מ-11-12 בחום היותר גדול, על שדה רחב ופתוח, תחת הקרניים הלוהטות של שמש הצהריים. אני לוקח איתי תמיד בשק לחם וזיתים או תאנים. נוסף לזה אני קונה לי בשדה צימוקים. בכלל, בחיים הנבזים האלה נטייתי למתיקות גברה מאוד. כשאתה עובד בלי הרף שעות אחדות, יש חשק נמרץ להתבדר בדבר-מה, ובכן קונה אתה צימוקים ואוכל אותם לאט לאט אחד אחר השני...

 אחר האכילה מתחיל אני לחוש את העייפות. אני מתמתח ורוצה לנמנם קצת, אבל אז מתחיל אני להרגיש את חום השמש שאין סִתרה מפניו והמנוחה אובדת. אני שם ראשי על השק, מכסה את הפנים בכובע. רגעים אחדים אני שוכב - אבל החום מתחיל לחנוק ואני קם, יושב, שותה מים ושוב שוכב, שוב קם עד אשר מצפצפים וקוראים: "אל הנשק!" אז שוב מתחילה עבודה ל-1 וחצי שעה. ב-1 וחצי שבים הביתה, שרופים, עייפים, מזיעים. ראשית כל צריך לנקות את הרובה. כך הדין. מובן, שהרבה משתמטים. אני תופש את המגבת והסבון ורץ אל הבאר, שופך על עצמי דלי מים ואז קצת רוֹוֵח לי. יש כשעה וחצי מנוחה. אז מקבלים את הלחם. לכל אחד נותנים כיכר, המספיקה ליום. בימים הראשונים היה הלחם רע. תחילה היו נותנים לחם שרוב קמחו היה מאוס - דורה אירופית - צהוב וחסר כל טעם. אחר-כך הורע עוד יותר, לחם שחור מלא סובין וגם קצת מוץ. נוסף לזה היה קשה וכבד כאבן. בלי גוזמה אומר לכם כי ביפו לא היינו נותנים פרוסת לחם כזה לעני. אבל זה כשבוע שהלחם הוטב הרבה - לחם חיטה רגיל, מובן, לא לבן ביותר. חוץ מהלחם מקבלים בצהריים או מעט זיתים או דגים מלוחים ולפעמים תאנים אחדות. אני לוקח איתי מעט לחם, הולך אל בית אוכל קטן בקרבת הבית ואוכל לֶבֶּן ב-4-6 עשיריות, ודובדבנים, שהתנפלתי עליהם פה באהבה רבה,[26] גם כן בלחם. זוהי ארוחת הצהריים שלי. בשובי הנני שוכב תחת אחד העצים בחצר על העשב. לפעמים רחוקות עולה בידי להירדם קצת. בימים האחרונים התחלתי קורא תנ"ך, דבר שהתחלתי בו בבעל-בק והפסקתיו בדרך.

 ב-3 שבים אל הנשק. הפעם אין מרחיקים ללכת. עובדים על-יד הבית בתרגילים קלים, לפעמים התעמלות הידיים והגוף ברובה. אין הולכים, אין רצים, אין שוכבים ואין זוחלים. למרות זה, מתעייפים מאוד מעמידה ממושכת במשך שתי שעות. ב-5 מסתדרים והולכים אל הביקורת הכללית של כל הטבור, משם שבים הביתה. אז מביאים את אוכל הערב - תבשיל חם,[27] על-פי רוב מרק שעועית (פַסוֹל) לפעמים בבשר, על-פי רוב בשמן זית. לפעמים נותנים מרק פולים ואז קשה מאוד לאכול את הארוחה. השעועית טובה מאוד ונאכלת בתאבון. אני מוסיף לזה עוד פעם לבן ועל-פי רוב גם דובדבנים פעם שנייה. בימים האחרונים הולכים הדובדבנים וכלים מן השוק. צריך יהיה למצוא דבר אחר תחתם - תותים או שזיפים, אחר-כך יבואו המשמשים.

 פעמיים או שלוש בשבוע (יש שרק פעם) ישנם תרגילים בלילה. יוצאים אז ב-5 וחצי ושבים ב-9, 9 וחצי. בימים כאלה עובדים אפשר יותר מ-10 שעות. מובן, שלמחרת צריך לקום בשעה הקבועה. התרגילים הליליים יפים מאוד. הפקודות נמסרות בלחש מפה לאוזן, מחייל לחייל. הלילה עוטה את הכל בסוד. שוכבים על הארץ, מכינים את הרובים, מוציאים את הפיגיונות, מרכיבים אותם על הרובים, מפרקים אותם וכו'. ותמיד בשעות אלה תוקף רגש כל-כך מר, התוגה מעיקה. למה זה ועל מה זה? לשם מי ולשם מה?

 ושבים אנו הביתה. נכנס אל החדר, מתפרק את נשקי, תולה על המסמרים ומתחיל להיכון לשנת הלילה. בימים שאין לימוד לילי יש שעות אחדות פנויות בערב. אפשר לטייל ברחוב הקטן על-יד התחנה, על-יד החנויות, או לשכב על הגבעה מול הים, הנשקפת אל האיים הנחמדים[28] בים השיש - כנרת בצורה מוגדלת. מצאתי לי פה חבר יהודי, ויטַלי שמו. אדריאנופולי. בחור טוב. אינו מתכחש ליהדותו. מדברים אנו צרפתית. ב-8 וחצי הנני מתכנס ומתחיל לרפד את מיטתי. מצעי הוא השמיכה שלי, מקופלת פי שש - לרוחב. רוחבה הוא בדיוק כרוחב גבי. למרפקים אין כבר מקום. לראשי כר קטן של שמיון. מספיק לי. מתכסה אני בשמיכה שנתן לי מישקה גבירצמן, יהי זכור לטוב, ואם קר - גם במעיל. אני מתפשט ולובש את החלוק. את הכתונת של היום אני מסיר ולובש ללילה כתונת אחרת. באופן כזה מוציא אני בשבוע שתי כתנות. טעמים לדבר: ראשית, ביום אני מזיע לא מעט וצריך לייבש את הכתונת, לובש אני על-פי רוב את הכתנות שקניתי בדמשק (2) הטובות לזיעה. שנית, כינים אין כאן, ברוך השם, אבל פרעושים - בכמות מבהילה. מכת מצרים ממש. הם מדריכים מנוחה כל הלילה, רוחשים בכל מקום ואין כל מנוס מהם. הכר והכתונת - עקודים, נקודים וברודים. ישן אני לא רע – כ-8 שעות.

 כך עוברים הימים. מה שכתבתי - זוהי הפרוגרמה הנורמלית, אבל לעיתים קרובות מוכרח אני לסור מהדרך. לפעמים צריך ללכת להביא את האוכל, הלחם וכיוצא בזה ושעת המנוחה הולכת לאבדון. בכלל, מצומצמים רגעי מנוחתי על-ידי זה שאני מתרחץ הרבה, מחליף את הלבנים ועוד עוד. כל אלה הם דברים שאחרים אינם עושים אותם, וכל זה על חשבון המנוחה.

 לובש אני את החליפות הלבנות שיש איתי. הן מתלכלכות באופן היותר נורא, הברכיים והמרפקים - ירוקים ואדומים מעפר ומעשב. את הבגד האפור הייתי לובש ברדתי לקושטא ואני שומר אותו גם עתה. קניתי לי עתה בגד צבא של קיץ, סמרטוט הגון ב-2,5 לירות! היוקר פה הוא נורא, עד לאין לשער. קניתי גם גרביים של ארג, כובע צבאי פחות או יותר אנושי. קניתי נעליים פשוטות, גסות, לעבודה - (חצי לירה!) כי חבל על נעלי החדשות, שהינן עוד די יפות (זוג נעליים כאלו בקושטא 3-4 לירות) - אני מרגיש שאיבדתי את החוט ומתחיל אני לגבב דברים.

 לפעמים מגיע תורי לעמוד על המשמר בלילה - שעה אחת. יכול זה לקרות, למשל, מ-2 עד 3, או מ-3 עד 4, צריך להתלבש, להזדיין, ואחר-כך שוב לשכב לישון. גם זוהי "סירָה"[29] מהדרך.

 הימים עוברים ואני מונם בקוצר רוח. משאת נפשי - היום החמישי. אז מקבל אני חופש ונוסע לקושטא. הולך על-פי רוב רגלי עד הידר-פשה שעה וחצי או שעתיים, כי ברכבת אין מרשים לנסוע. משם - באונייה לקושטא. בא אני אל גבירצמן ב-4 אחה"צ ומתחיל לחיות חיי בן-אדם. מרגיש אני את עצמי כאסיר ששוּלח לחופשי. אני ישן כהוגן, אוכל היטב, הולך לבית מרחץ אירופי (אמבטיה) (דבר זה הכרחי הוא בשבילי מדי שבוע, אם כי עולה הוא ביוקר גדול - 12 גרוש, אימא יודעת את סיבת הדבר), מטייל עם גברץ בעיר, בגנים, מתראה עם שארית פליטת הסטודנטים.[30] אני מדבר אז, חושב, חי. לולא זה הלא אפשר היה באמת להיהפך לבהמה. בערב שומע אני נגינה בגן או הולך לסינמה. אני עובר ברחוב, רואה אנשים נקיים, רחוצים, צווארונים מבריקים, תורכיות יפות ועדינות, חנויות מוארות חשמל, טְרַמְוַי, אוטומובילים - כל זה משכיחני את סבלי במשך כל השבוע.

 בפעם שעברה הייתי אצל ליכטהיים. קיבלני בשמחה רבה. דיברתי איתו כשעה על הכל. התעניין מאוד לשמוע מפי רשמים על שנות המשבר בארץ-ישראל, על דעת הקהל בנוגע לשאלות ידועות, פרטים מתקופת הגזרות והגירושים. מדברים אנו צרפתית. אני הבעתי השקפות אחדות, שעניינוהו מאוד. מה גדול היה התענוג שחשתי. תענוג לדבר באופן תרבותי עם איש תרבותי על שאלות הדורשות מחשבה, שאלות הקרובות ללב, היכולות להעסיק את המוח. הלא כל השבוע עובר עלי כאילו מתוך שינה, ללא מחשבה, ללא דיבור, באין חברה. במשך השבוע הנני כאילו מאבד את דמות בן-האדם שלי והיא חוזרת אלי בשני חצאי ימים אלה של חופש.

 אבל הנה מגיע אחה"צ של יום השישי. צריך לשוב. וכאב לוחץ את הלב. עוד פעם מתחיל השבוע האפל, האפור. אני שב, בא אל הבולוק. מסתובב כצל בחצר. אין חשק להיכנס החדרה. שם דוחק, ריח מחניק, תורכים גסים. אבל הלילה בא וצריך לישון. וכל-כך עצוב, נוּגה. למה כל זה?

 ומתחיל שוב השבוע, עוברים שוב אותם הימים, ואני סופרם ומונם, לחצאיהם ולרבעיהם, כך-וכך עבר, כך-וכך נשאר - והמטרה - יום החמישי.

 כך המצב, יקירי.

 עתה על החבריא. מהדרך כתבתי לכם פעמים אחדות, שאני דואג מאוד לגורל דב וחבריו, כי לא ידעתי דבר אודותם. והנה לאחר שהייתי כ-10 ימים בקושטא, בפעם הראשונה ברדתי העירה, נודע לי שנתקבלה תלגרמה מתלמיד הסמינר [אברהם] רוטמן לאביו ב"מסילה חדשה",[31] כי הוא נוסע הנה. הבינותי שכולם באים. באותו יום נודע לי, כי באו הרבה צעירים יהודים, חיילים, והם נמצאים בארנקוי - תחנה בין בוסטנג'י והידר-פשה. הקדמתי לשוב וירדתי באותו מקום. לאחר חקירה ודרישה מצאתים - תוכלו לתאר לעצמכם את הפגישה. כולנו היינו כנדהמים ממה שקרה לנו. ובאמת קשה להכיר את המציאות שלנו. אני ודב ודוד ושמואל [ייבין] - פתאום בקושטא, בתור חיילים! מי פילל? ומסביב כ-50 בחורים מאנשי שלומנו, בטלנים, אביונים, מסכנים. באו להציל את כבוד ישראל בבירת תורכיה. אילמים, מחוסרי לשון,[32] חלשים, חסרי אונים. באו להיות אופיצרים בצבא התורכי, להוליכו לקראת הניצחון - אוכלי אבק ספרים, בחורי ישיבה, אקסטרנים,[33] אומללים!

 רוחי קצת שבה אלי. חדלתי מחוש את בדידותי. אבל הכרת רוע המצב נתגברה בי על-ידי ריבויינו. כשאני אחד - לא אכפת לי דבר. מן החברה איני סובל, השפה עוזרת. אבל הם, המסכנים, מה יעשו? לשון אין בפיהם, והעיקר הבטלנות, הבטלנות. הבטלנות היהודית, הבטלנות הרוסית, הבטלנות הארץ-ישראלית... והלא פה נחוצה משמעת, דרוש פחד מפני האגרוף, זהירות מפני מכת לחי היכולה לרדת בכל רגע ורגע ולבזותך פעם אחת לתמיד. בעיני עצמך - בעיני אחרים לא איכפת כבר.[34]

 ועתה מקבלים אנו את הידיעה, כי נוסעים עוד ועוד.[35] מה יהיה? איזה חורבן נורא. הגימנסיה נתרוקנה. ונוסעים כולם למרחק כל כך נורא, לקושטא - עתה, בזמן כזה, אשר כל יום יכול להחלות, להמית, לאבד, להפריד לשָנים, לארצות. כשיש אח, שניים, שלושה, עשרה - זוכרים אותם, יודעים אותם, אבל כשיש עשרות, כשיש מאה ויותר, הלא מוכרח שיהא אחוז שיאבד - זה ברור כשמש בצהריים. וברצ'נקו יוכיח. ולא ידעו גם מי אבד ואיך אבד. עתה עוד יהיו יחד, אבל אחר-כך הלא ייפָּזרו ומי יודע לאן. ובכל צד גיהינום: קווקז, ארם-נהריים, סואץ. וכמה חיים צעירים יֵרָסקו, כמה שאיפות תאבדנה בתוהו, כמה נפשית תסורסנה! וכל זה לשווא, בלי תמורה, בלי כל שכר - לא לפרט ולא לכלל. נזק והפסד נקי מאוצרו של הפרט ומאוצרו של הכלל. מס לסיטרא אחרא, שעיר לעזאזל. רע מאוד, נורא מאוד.

 אלה הם הרהורים שחורים, מחשבות מטרידות. אל תחשבו, שבהיפגשנו אנו שורים בהם. להפך, מפיגים אנו את שיעמומנו, שמחים איש לקראת רעהו, עליזים, מתלוצצים. החיים הצעירים דורשים את שלהם, השִכחה עושה את שלה. וטוב שכך הוא הדבר, אחרת הלא יהיו החיים לגיהנום.

 בשבוע הראשון הלכתי אליהם פעמיים, בערב, אחר העבודה, ולא נחשבה בעיני עייפות כל היום ועייפות הליכת שעתיים רגלי בערב ללא כלום - רק בכדי לראותם ולדבר איתם. וכבואי חג היה להם. הכל היו מתאספים על הגדר - להיכנס אסור לי. ואני יושב על הארץ ממולם. אני שואל והם משיבים, הם שואלים ואני משיב. אני אחד והם רבים. מדברים בלי הרף, אין מַחשים לרגע, הזמן סָפוּר ועוד יש כל-כך והרבה לשאול ולענות, לדבר ולספר. בשבוע זה התחלתי נפגש בהם מדי יום. התחילו מוציאים אותם ללמוד - קרוב למגרשנו. ובמנוחת הצהרים הולך אני אליהם. אנו מתכנסים לעיגול כשאנחנו יושבים ורגלינו תחתנו.

 והנה באו ימי החג.[36] ביקשתי חופשה ולא נתנו לי. לא הייתה פקודה מגבוה. בערב החג שכבתי על שפת הים ועפתי בדמיוני אליכם. ואראה את תל-אביב והיא כולה נקייה, נוצצת, נאה וחסודה. ויהודים הולכים לבית הכנסת. והילדות הקטנות יוצאות מן הבתים כשהן רחוצות ושׂרוקות ולבושות לבנים. ובחורים משארית הפליטה מטיילים ברחוב. ואצלנו בבית ממהרים לגמור את העבודה. הנה אימא כבר מתרחצת, מתלבשת. אימא מתלבשת! מדליקים מנורה. כמה טוב שם, מנורה יש, שולחן, כיסאות, תמונות על הקירות, שולחן כתיבה, ספרים, עטים.

 ויהודה, יהודה הנחמד, שב מבית הכנסת. ועורכים את השולחן, שמים מפה. אה, מפה לבנה, נקייה, מגוהצת. ומתיישבים. ופתאום אני רואה את גאולה, גאולה-נחמדוּשְקַה! ותשוקה אדירה תוקפת לתופסה, לאמצה אל החזה ולנשקה, לנשק את מצחה, את אפה, את עיניה, את צווארה. ויהודה עושה קידוש. "סברי מרנן ורבותי - ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם (כאן הוא מרים את הניגון, הלא זוכר הוא, בוודאי, כמה הוד יש בו, ניגונו של אבא) בורא פרי-ה-גפן". ודמעה מתגלגלת מעינה של אימא. אני רואה אותה, את הדמעה. "ברוך אתה ה'" וכו' וכו'.

 ואני - אני קם לי והולך לאט לאט "הביתה". ובחדר חושך. לא חילקו נפט היום. שכחו. ומי יאמר להם דבר? ובחושך מרפד אני את משכבי, מתפשט ושוכב. בתל-אביב ודאי מטיילים עוד, הנערות עוברות ברחובות, בחורים עוד נשארו קצת, ורעש החג עוד לא פס.

 למחרת בבוקר, כשאצלכם הלכו לבית הכנסת, כשרבקה ועדה עוד התפנקו במיטות אחר עבודת תמול, ואימא הסתובבה בבית כדרכה - אני כבר הייתי מזמן-מזמן בשדה, כבר רצתי ושכבתי וזחלתי, הסתתרתי בתעלות, בניתי מגיני אבנים, מילאתי את הרובה ויריתי יריות ריקות באויב שלא נברא.

 וב-11, בעת המנוחה, הלכתי לחבריא. והם הולכים לקראתי - דב ודוד, מעוכים, אדומים, מזיעים. ואני צועק להם בקול: "מועדים לשמחה!" ובצחוק עונים הם לי: "חגים וזמנים לששון". חג. שבועות.

 אבל די להִתְרַמֵן.[37] זה העמוד ה-25 שאני כותב לכם. הפנאי כלה. צריך לקצר.

 עתידי: אני אשאר בבוסטנג'י עוד 12 יום, ואחר אעבור לטבור הראשון, זאת אומרת שנשאר לי ללמוד 3 וחצי חודש. אני שואף להשיג מִשרת תורגמן. הגרמנית שלי מספיקה ואני אשתדל ללמוד כמה שיעלה בידי. אפשר שעל-ידי זה יקצר זמן לימודי ואצא לאוויר העולם. לתכלית זו אמשוך את ליכטהיים ועוד אי-אלה אנשים והם יעזרו לי. אפשר מאוד שאשָלח לארם-נהריים. איני פוחד מזה, כי חיי תורגמן אינם קשים ואינם מסוכנים ואפשרות זו ישנה בכל אופן.

 גם אם לא אצא בתוך זמן הלימוד, ואשָאר עד הסוף, איני חושב שאשָלח אל החזית כאופיצר רגלי, כמשפט יתר חברי, גם אם בוודאי שאהיה למתורגמן. אפשר כמובן שאשלח לסוריה ואז אהיה מאושר. סכנה להישלח קַוְוקזה אָין. יש פקודה בצבא לא לשלוח את הסוריים לקווקז, כי אינם עומדים בפני האקלים.[38]

 אני חושב שיהיה לי הכוח הגופני והמוסרי לחיות את החודשים האלה. לאחר הכל, אין הדברים נוראים. רק עייפות ועבודה. האוכל מספיק - בצירוף האוכל החיצוני. פני טובים מאוד. אני הולך ומבריא, הידיים מתחזקות והחזה מתפתח. אצטלם ואשלח לכם תמונתי ואז תיווכחו.

 אפשר שאכניס בקרוב תיקון חשוב בחיי - אקנה לי מיטה מתקפלת. עולה ב-1 לירה. בכל יום דב רוצה לתת לי שמיכה עבה תחת מזרון, כי יש לו מזרון ושמיכות אחדות. חוץ מהפרעושים איני סובל מאי-ניקיון, מתרחץ הרבה, מחליף גרביים ורוחץ את הרגליים גם באמצע השבוע. מצאתי מקום טוב מאוד לכביסה, 3 עשיריות החתיכה. לבנים יש לי די.

 הכסף לעת-עתה מספיק לי. אני מוציא כ-1 וחצי לירה להוספת האוכל. מלבד זה יש עוד הרבה הוצאות, והעיקר - הוצאותי בימים שאני מבלה בקושטא. כל ירידה לקושטא עולה לי לכל הפחות בחצי לירה. אני יודע שזה הרבה מאוד. אבל הקיצוניות של החיים הגסים בכל ימות השבוע מביאים לידי זה, שאני חי היטב באלה שני חצאי הימים, ואם תזכרו כי בפחות מ-12- 15 גרוש אי אפשר לאכול ארוחה כדבעי, תבינו את העניין.

 כשאני מוציא כסף, אני זוכר שהכנסתי הביתה אלף ועוד מאות אחדות פרנקים, כי יש לי עוד חוב כאלף פרנק,[39] וזה נותן לי את הרשות המוסרית לעשות זאת. גם אני וגם החברים מתנחמים בדיעבד במצבנו ומקווים להפיק ממנו תועלת - לימוד התורכית, הצבא, הבראת הגוף וחינוך עצמי בתנאי חיים קשים וגסים. אולי תאמרו: אוי לאותה נחמה - ואעפי"כ.

 החבריא סובלים כמובן הרבה מחוסר ידיעת הלשון ורבים סובלים לחוד מיהדותם ומבטלנותם. צריך להיות בן-אדם.

 אני שולח את מכתבי זה על-ידי טריידל לכנרת, משם [יועבר] אליכם. אני שולח לילדים שוקולדה ועוד שטויות - לילדי שלוש משפחותינו. אני משביעכם שלא לכבד בזה את האורחים - יחָנקו. איכלו רק אתם.

 אני מתאר לעצמי את הרעש שיעורר אצלכם מכתבי זה וכמה תקראו ותהפכו בו. וגם יודע אני, שבהיוודע הדבר בתל-אביב ירוצו אליכם מכל צד לקוראו. אתם מבינים, כי אני כתבתי אותו רק למענכם ותו לא, ואני מבקשכם לא לתיתו לאיש. איני רוצה שיחזור מיד ליד ויהיה לרשות הרבים. תוכלו להקריא ממנו קטעים למי שתרצו, אך אל תוציאוהו מידכם. כשיהיה טריידל ביפו תשתדלו לראותו, הוא ימסור לכם ד"ש חיה ממני. בעוד זמן-מה ייסע ד"ר בירם[40] דמשקה. על-ידו אשוב לכתוב לכם.

 ואתם ג"כ שימרו מוצא כל הזדמנות מארץ ישראל לקושטא. אם תשתדלו תמצאו וכיתבו, כיתבו כולכם, כל הילדים ואימא, למעני. את תלגרמתכם קיבלתי ותודה לכם בעדה, ביחד בעד המילה danke, היא אומרת הרבה מאוד. אני אתלגרף לכם מדי פעם בפעם. זה האמצעי היותר טוב.

 די, שלום לכם, יקירי ואהובי, נשיקות חמות לאין מספר אני ממטיר על כולכם. שלום לזקנה, לדודים, לדודות, לקטניהם.

 

                                                                       משה


[1]  איזֶ'ן סי (Sue) (1804-1857), סופר צרפתי.

[2]  יוסף טריידל - מודד קרקעות ומהנדס פיתוח. ישב במושבה כנרת.

[3]  יעקב כבשנה (עצמון) - בתקופה זו עבד בכנרת.

[4]  כינויו של משה גבירצמן.

[5]  האח הצעיר יהודה עדיין שמר מצוות. ילדי משפחת שרתוק חונכו על ברכי המסורת, שבה ראה אביהם ערך לאומי אף שהוא עצמו לא היה דתי. רבקה, הבת הבכירה, נהגה לספר את ששמעה מפי אביה: "כשהיה בני משה בן שש, לימדתיו שאלוהים ברא את האדם, למען ידע ויבין בהיותו בן שש-עשרה, שהאדם ברא את אלוהים".

[6]  משפחת אמו של מ"ש, פניה; פניה ושלוש אחיותיה נודעו בהרגלן לחזור ולהביע צער על מיני נעשה-שאין-להשיב, או לא-נעשה שהוחמץ לעולמים.

[7]  ככל הנראה ב-1919/20, כשעבד בוועד הצירים, ואולי ב-1915, אז עסק במפעל ההתעתמנות. ביומנו מספר מ"ש גם על נסיעות ליליות לירושלים בתקופת מגורי המשפחה בעין-סיניה ("עם מורי ורבי, הערבי אבו-עוֹדה [---] היינו נוסעים [בעגלה] יחד בלילות לירושלים, להגיע באשמורת הבוקר להספיק אל השוק" (יומ"א ז', עמ' 1970).

[8]  על הלילה ביער חדרה סיפר מ"ש בהספד שנשא על דב הוז: "פעם, לפני מחצית יובל שנים, הלכנו שלושתנו [אליהו גולומב, ד"ה ומ"ש] מת"א, עם עוד חבר אחד [יעקב כבשנה] לכרכור הרחוקה. הלכנו יום שלם ואשמורת לילה, בחשכה תעינו ואָבַדנו דרך. הגענו לכפרים ערביים נידחים והתחלנו שוקעים בביצה. ליל כסלו היה, לילה קר, טחוב ואפל. כמעט כלו כוחותינו ואמרנו נואש. בדרך נס עלינו על חלקה יבשה - נחלצנו מן היוון. החלטנו לשהות שם עד אור הבוקר. אספנו זמורות וערכנו מדורה. אמרנו, נשכב סביב האש ובתור נשמור עליה לבל תכבה. דב אמר: אני אהיה הראשון. כשהאיר היום הקיצונו והנה דב עודנו על המשמר [---] כל הלילה שמר על האש ועל מנוחת חבריו. זה היה דב מתחילתו ועד סופו" (דברים במועצת ההסתדרות ביום השלושים, 18.1.1941; מ"ש, אורות שכבו, עם עובד 1969, עמ' 8-7). באותו עניין כתב דב לאחיו יצחק, אז שומר בכרכור: "מה שנוגע לעתיד הקרוב, אני ומשה שרתוק באים ביום השישי הזה, א' או ב' אדר, אליך לכרכור. המצב הוא כזה: א. כסף אין לנו. ב. ללכת רגלי אין חשק ואין נעליים. ובכן מה יהיה עלינו? אני קיוויתי לכתחילה, כי אתה תשלח לי סוס, אולם גם אליהו אולי ייסע ומה נעשה שלושתנו בסוס אחד? [---] לכן חושב אני שנשכור פה עגלה קטנה ב-5 פרנק ליום, נעשה איזה 5 אנשים וניסע. מובטחני שלא תשמח ביותר על העניין, אך בכ"ז קבלת פנים נהדרה תכין לנו. אפשר כי גם יעקב יבוא בימים אלה לכרכור. הוא הבטיח להביא לנו מעט עדשים, חִמצה ועד דברים טובים" (30.1.1916. אמ"ש: גרא, עמ' 104).

[9]   על מעבר שלשלת הטאורוס רגלי ובמשאיות מטרסוס עד תחנת הרכבת בוֹזַנְטִי, שמעבר לשלשלת, שכן באותם ימים טרם נשלמו שני קטעי מסילת הברזל חלב-קושטא ומנהרותיהם, ר' הע' 12 ו-16 להלן

[10]  שלשלת הרי אמנוס.

[11]  נהגי המשאיות היו גרמנים ונראה כי בידי מ"ש עלה לשכנעם להניח לו לישון בחניונם.

[12]  דב אשבל, שעשה אותה דרך עם קבוצתו כשבוע אחרי מ"ש, אך לא באותו אופן, כתב בספר זיכרונותיו: "מחלב [---] לצפון, דרך הרי אַמַנוּס, לא היה קו הרכבת גמור. היה עלינו לעבור לאנטוליה. המסילה לא הייתה גמורה עד מעבר להרי טאורוס, במרחק כמה מאות ק"מ. רק חלק מהדרך יכולנו לנסוע ברכבת אבל את רובה היה עלינו לעבור ברגל, לפחות דרך הרי אמנוס, וזו הייתה חוויה מיוחדת במינה. הרכבת הסיעתנו מחלב רק עד תחנת איסלחיה ומשם היינו צריכים לעבור ברגל עד תחנת הרכבת [במעמורה]. ירדנו מהרכבת [באצלחיה] באמצע יער גדול שנמשך מהלך כמה ימים. הליכתנו הייתה חופשית כאילו אנו מטיילים. הלכנו בקבוצות חופשיות מי המקדים ומי המאחר. ובתחנות השונות שעשינו בדרך נאסף הציבור וחיכה כמה שהרשה לו הממונה" (עמ' 47). ולהלן: "הרכבת הביאתנו עד איסלחיה שבעמק הקרה-סוּ ומכאן היה עלינו לעבור ברגל את הכוּרד-דַג (הרי הכורדים), כדי לרדת אחרי-כן אל עמק אדנה ותרסוס. הרי גיאור-דַג נמשכים מצפון לדרום והיה צורך לעוברם לרוחבם מאיסלחיה לעוסמניה. [---] את קצהו הצפוני של האמנוס עברנו אם-כן ברגל ויום תמים עברנו לרגלי ההר במזרח ולרגליו במערב. רושם רב עשה עלינו היער על העצים הזקנים והעבים, העומרים והנפולים גם יחד" (עמ' 49, 50).

[13]  "היו אלה אוטומיבילי משא גדולים וכבדים ואנו הוכנסנו לתוכם כצאן ללא מקומות ישיבה כלל [---] הרוח החזקה טפחה בפנינו [---] האבק הרב שהקימו הגלגלים האחוריים מילא את האוויר עד כדי מחנק [---] בגלל הנסיעה המהירה ויצירת וַקוּם נמשך האבק דווקא אל היושבים באוטו עד כדי עיוורון. הנסיעה המהירה בדרך רצוצה הפכתנו לגוש של יצורים עלובים, הנופלים זה על זה" (אשבל, עמ' 51).

[14]  עיר ממערב לאַדַנַה, משם התמשך הכביש צפונה-מערבה לבוזנטי, ומבוזנטי הוליכה המסילה לקושטא דרך קוּנְיַה, אַפְיוֹן-קַרַהִיסַר, אֶסְקִישֶהִיר, אִיזְמִיט.

[15]  כדי לחצות את שלשלת טאורוס.

[16]  "גם העונג שגרם לנו היער הנפלא של הרי הטאורוס טושטש. בקושי יכולנו לראותו בענן האבק שאפף אותנו עד כדי עיוורון. [---] יער כזה עוד לא ראינו מימינו. גם יערות האמנוס היו כאפס לעומתו, [---] ספגנו לתוכנו [את המראה] ברגש התפעלות שלא פחתה; להיפך, גדלה יותר ויותר בהיכנסנו אחרי-כן לתוך ההרים ולתוך היערות הקדומים. מפלי המים הרבים והיערות העתיקים והסבוכים, שהצבע השולט בהם היה ירוק עמוק וכהה, זיכרונם נחקק בלבי עד היום" (אשבל, ע' 52); "משיצאנו את דמשק התחילה פרשה של מראות טבע נהדרים, אשר עיני עוד לא ראתה כמוהם לנוי ולהדר. כל זמן נסיעתנו ברכבת היינו מזדקפים בחצי גופנו החוצה ולוטשים עיני השתוממות על סביבותינו, עיניים צמאות ועורגות ותשתינה לרוויה את היופי השופע שזיכנו בו האל הנאור! במצב זה של אכסתזה פנימית, נפשית, הייתי, ולא ידעתי מה נעשה איתי. אחת רק אדע - היה טוב עד לאין קץ וגבול [---] משני צדי הדרך התרוממו לפנינו חומות הרים ולמרגלותיהם גינות עצי פרי ומעינות מים חיים עד בלי די. [---] ולבסוף, הדרך באנטוליה על שפת מפרציו הרבים של ים השיש השקט והגרציוזי מעל לנחלים קטנים, זרועי שרטונים יפים, על-פני שדות בר ועצי פרי למכביר ומתחת לשמים תכולים ובהירים בהירים" (שמואל גֶבֶנְמַן-גבעוני [בוגר מחזור ה' של ג"ה], מכתב מבוסטנג'י, ה' תמוז תרע"ו [אג"ה]: ר' עליו מכתב 51 העי 22: נצ"ב).

[17]  כנראה חייל או סמל ביחידת סיור גרמנית.

[18]  מ"ש כתב פה בטעות "בוסטנג'י" תחת "בוזנטי" וגרם בכך מבוכה במשפחה (ר' על כך בכמה מכתבים להלן).

[19]  משירי מיכאיל לרמונטוב.

[20]  שלושת היצירות האחרונות - משל פושקין.

[21]  "שלושה דקלים". שיר זה, משל לרמונטוב, תורגם בידי מ"ש ב-1919 ולימים הובא בספרו מחברת תרגומי שירה , עמ' 16 (על ה"מחברת" ר' הקדמה, הע' 75).

[22]  "אלי" הוא חטיבה, בריגדה` טבור – גדוד; בולוק - פלוגה.

[23]  לפי מכתבי מ"ש אחרים וכן לפי זיכרונות עמיתים, השתרעו האימונים על פני 6 עד 8 חודשים.

[24]  משפחת שרתוק דרה, לאחר מעברה מנווה-שלום לת"א, בבית אברהם חנוך שברח' יהודה הלוי 21 (קרן רח' הרצל); משפחת גליקמן דרה ברח' חברה חדשה (לימים אלנבי), קרן רח' יהודה הלוי.

[25]  על פרשת גידופים ומכות לחי ר' להלן הע' 34.

[26]  "באִיזְמִיט [עיירה בחוף המזרחי של ים השיש-מרמרה, מדרום לקושטא האסיינית] קיבלונו בתחנת הרכבת בפעם הראשונה בתיקי נייר מלאים דובדבנים. דבר זה עשה רושם כביר. קודם כל הדובדבנים כשלעצמם הם פרי שלא היה ידוע אז בארץ. ואם הם היו טובים או לא מבחינה מוחלטת, בהשוואה עם דובדבנים אירופיים, איני זוכר. אבל לחיכנו הם טעמו להפליא. היה זה הפרי הראשון שבא לפינו מזה כמה שבועות של טלטול בדרך ארוכה וקשה" (אשבל, עמ' 54).

[27]  ה"קרווַנה".

[28]  איי הנסיכים.

[29]  סטייה מלשוו סור.

[30]  הכוונה, ככל הנראה, לתלמידים מן המקומיים, שעמם למד מ"ש משפטים לפני פרו המלחמה.

[31]  מושבת יהודים יוצאי רוסיה ובסרביה ("יַהוּדִילְיַר גִ'יפְטְלִיק"), כ-20 ק"מ ממזרח לקושטא וכ-15 ק"מ מצפון-מזרח לבוסטנג'י (בקרבת הכפר סַמַנְדִירַה). נוסדה ב-1911 ביוזמת הרב שמואל שפירא. קיבלה חסות ייק"א. שטחה 40,000 ד'. ב-1916 מנתה כ-35 משפחה, שרובן עלו לא"י אחרי המלחמה:

כפי המכתבים הבאים מקושטא מאת צעירינו המסכנים, הלומדים שם בביה"ס הצבאי, אנו רואים שתפקיד נכבד תופסת בחייהם המושבה העברית "מסילה חדשה" שבסביבות קושטא. זאת היא מושבה של יהודי רוסיה, כפי הנראה מאלה אשר התכוננו ללכת לא"י לכונן להם מושבה, ואולם פיגרו בדרכם ונתעכבו בקושטא וקנו להם נחלה סביבה וכוננו להם שמה מושבה. בני המושבה הזאת, כפי שאפשר לשער מן הידיעות המקוטעות, מביטים על המושבה שלהם רק כעל תחנה של מסעם הרחוק לארץ אבות, ובישיבתם הארעית במושבה הם זוכרים את הארץ היקרה הנשקפה להם, ומשתדלים לחנך את ילדיהם ברוח לאומנו (מב"ה, 4.12.1916, עמ' 411 (על המושבה ר' גם מכתבים 38 הע' 2, 3 ו-54 הע' 8).

[32]  רוב המגויסים הא"יים לא ידעו תורכית והדבר חיבל במעמדם, הן במהלך האימונים והן במהלך השירות. בצבא העותמאני נקראו הללו "תוּרְכַּצֶ'ה בִילְמֶיֶנְלֶר" - שאינם יודעים תורכית: "אנו נחשבנו  ל'חסרי לשון', כי רובנו לא ידע את שפת השלטון ואף ערבית ידעו רק מעטים [---] וכל מה  שהתגלגל עלינו בכל זמן היותנו בצבא היה קשור בעובדה זו, שהיינו נחשבים כחסרי לשון ובהתאם לכך גם היה כל כיוון הכשרתנו" (אשבל, עמ' 31); "שנאת ישראל אינה כלל במציאות. בשבילם יש רק שני מחנות, יודעי-תורכית ובלתי-יודעים. תחילה עשו אותנו פלוגה מיוחדת [---] והנה שלחו פתאום מורה ערבי-נוצרי שונא יהודים [---] שהלשין בפני המפקד כי כל היהודים יודעים הרבה שפות ואנו מתחפשים ללא-יודעים. העניין נגמר שהשיבו כל אחד לפלוגתו הקודמת, ואיימו כי עליו להבין בלי שום אמתלה, ולא יוכה. בכל פלוגה נמצאים 5-4 יהודים [---] עד כה לא הוכה איש" (מ' בוגדנובסקי [נצ"ב] לדוד ילין, ז' סיון תרע"ו [8.6.1916], את"ה: מובא במרקוביצקי עמ' 74). ור' להלן מכתבים 23, 24, 25 (ושם הע' 7).

[33]  ב"אוכלי אבק ספרים", "בחורי ישיבה" ו"אקסטרנים" התכון מ"ש, במשהו לגלוג עצמי, לרוב הבחורים, שהפעילות הגופנית שנדרשה מהם באימונים וההוויה הצבאית בכללותה היו רחוקות מעולמם כמו לא היו בני הארץ אלא בני עיירה, אולם ראוי לציין כי "היו בינינו גם בחורי ישיבה מירושלים, שגם להם ניתנה הזכות ["חדמה מקצורה"] שקיבלו תלמידי בתה"ס התיכונים, כלומר לא ללכת לצבא כחיילים פשוטים אלא כמועמדים לקצינות" (אשבל, עמ' 66).

[34]  את גישתו העניינית של מ"ש לחוויית האימונים ניתן להשוות להתרשמויות אחרות: "כינויים כגון 'חמור בן חמור', 'חמור' וכו' זה בגדר המציאות בכל רגע ורגע. היחס הוא יחס של פראים שזה אך נתרבתו. מכות, דחיפות וסטירות לחי הן מן הדברים המצויים אצל הרבה מן המורים, בייחוד הערבים ובייחוד ובייחוד אצל ה'בולוק קומנדן' שלנו. צריך לבוא לכאן בהכרה ברורה ומוחלטת, שאין כל ערך וכל מקום לרצונך הפרטי ולעצמיותך! [---] ולזה קשה, קשה מאוד להסכים בזמן הראשון. ויש שנדמה כי לעולם לא תשלים עם דבר זה ולא תיכנע, אך מובן שהמציאות חזקה ממך ואתה מתחיל עושה כרצונה ולא להיפך - כך היה וכך יהיה לעולמים. השלמנו לבסוף עם המציאות המטפחת על פנינו - וכבר אין עובדה זו או אחרת צובטת בלב. הסכן הסכנו גם עם הגערות והעלבונות, כינויי הבוז וסטירות הלחי והדחיפות. עכשיו עוברים 'לסדר היום' מעובדה זו, כמו לא קרה דבר, ואין זה כבר פוגע כלל! הנה מה היה לנו! אלא שיש לו, לאדם, רגש התנחומים והוא דולה מכל דבר ניחומים לעצמו, דולה ומוצץ וסוחט עד הטיפה האחרונה, ועל כן מתנחמים - ונעשה נוח וקל. 'זִ'יבְיוֹטְסְיַה' [שורדים, ברוסית]" (שמואל גבנמן-גבעוני, מכתב מבוסטנג'י, ה' תמוז תרע"ו; אג"ה); "לאושרנו היה המפקד הראשי של הפלוגה [---] אדם שעמד מייד על טיבנו. אין זה אומר כי לא התהלך עמנו כדרך שאר המפקדים וכי לא ירד גם הוא, כמותם, לחיינו. גם הוא היה סוטר על הלחי, קורא לך בשם 'חמור', 'גולם' - שעה שהיה צורך בכך, אבל רק כשהיה צורך בכך..." (ברסלבי, עמ' 192); "כמה כאב לי הלב כשראיתי כיצד ידידי דב הוז הנערץ על כולנו מקבל סטירות לחי מהמפקד ובוודאי על לא עול" (ד"ר מ' ריגאי: זיכרונות, אג"ה); "מכות וסטירות לחי בעד טעות קלה ביותר בשעת אימונים היו דבר של שגרה. בעד עבֵרות חמורות יותר היו מרביצים לחיילים על העקבים בשרביט ברזל המיועד לניקוי הרובה ואף מטילים עליהם עונשים סדיסטיים אחרים" (אריה הלפרין, מצוטט במרקוביצקי, עמ' 48); "לאחר זמן אפשר היה אף להתרגל למשטר של תרגילים מפרכים [---] לספוג סטירות לחי ועלבונות על העוון שאינך קולט את הפקודה וההסבר בשפה זרה" (עת לספר, עמ' 323); "דוד בני כותב, שהיחס אליו במחלקה האחרונה הוא עתה טוב. 'הנה, למשל, זה שבוע ימים שלא קיבלתי אף מכת לחי אחת.' פראים! הרך והענוג, אשר מעולם לא הרים עליו מי שהוא יד, אשר גם לא גערו בו מוריו מעולם בנזיפה - אותו מכים, אותו מורים ומלמדים במכות ובמהלומות!" (מב"ה, 5.12.1916, עמ' 415). עם זאת ראוי לציין, כי משטר הגידופים והמכות איפיין את הפיקוד העותמאני מימים ימימה ולא כוון נגד לא-תורכים (על פרשת מכות ר' גם מכתב 24).

[35]  עומדים להגיע מגויסים נוספים מן הארץ. בגל המגויסים הראשון הגיעו לקושטא רק 3 מבוגרי ג"ה: דב הוז, שמואל ייבין ודוד בית-לחמי, ואילו יתרם היו מתלמידי הסמינר בי-ם. בגלים הבאים הגיעו בעיקר תלמידים שטרם סיימו את חוק לימודיהם ולגביהם חש מ"ש אחריות מיוחדת (ר' מכתבים: 23 ושם הע' 9; 24 הע' 7; 25, 27).

[36]  שבועות.

[37]  להאריך בכתיבת רומן.

[38]  תושבי סוריה, ובכללם תושבי א"י, נחשבו בלתי מסוגלים לעמוד בקרת החורף הקווקוי. כנגד זה מציין אשבל, שכדי למנוע בעיות אי נאמנות לשלטון, היו ראשי הצבא שולחים גדודים ערביים לחזית הקווקזית (וגדודים תורכיים לחזית הערבית) בלא שנתנו דעתם כי בקווקז שוררים בחודשי החורף טמפרטורות של כמה עשרות מעלות מתחת לאפס: "הגדודים הערביים שנשלחו לשם בבגדיהם הקלים והבלואים נמוגו כשלג בפני השמש בתנאי הקור הקשים. אלפים לא מעטים של ערביים מסוריה, א"י ועיראק נעלמו בהרי ארמניה-כורדיסטן בשנות המלחמה" (עמ' 67). ור' להלן מכתבים 25, 37, 51, 54.

[39]  חוב זה אוזכר במכתב 9 (ור' שם הע' 20).

[40]  ד"ר ארתור-אריה בירם - מנהל ביה"ס הריאלי בחיפה לפני המלחמה. בפרוץ המלחמה התגייס לצבא הגרמני הועבר מחזית רוסיה לשירות בסוריה וא"י בתפקידי פיקוח על החבורה (ר' נצ"ב). 

 

העתקת קישור