כבוד ממלכתי בבירת קמבודיה
סיים ריאפ–פנון-פן, 3.12.1956
מסיים ריאפ לפנוֹם פן טסנו כשעה - תחילה על-פני אגם גדול ומוארך, אחרי-כן על-פני שדות-אורז המשתרעים מאופק עד אופק ולבסוף מעל לגבעות-בתר יעורות. לא השגחנו בגישתנו לעיר-הבירה - כה מטושטשת נראתה מלמעלה. כל התקרבות שלנו לבירה חדשה כרוכה בספקות ובניחושים - הידוע כי אנו באים? החשוב הביקור לממשלת הארץ? היבוא מי לקבל פנינו? והנה בהנמיך המטוס לנחות ראיתי מחלקת-חיילים ניצבת על נשקה ולידה תזמורת צבאית. ירדתי ומצאתי למרגלות הכבש את ראש הטקס ועמו קצין-צבא גבוה. אמרו מייד כי הוכן לי משמר-כבוד. התזמורת פצחה בנגינה - לא ברור מה ניגנו, על-כל-פנים לא "התקווה". סקרתי את המשמר שהיה מורכב מצנחנים מזוינים סטנים, חיילים כחושים וקטני-קומה אך נראים בחורים כהלכה. הובלתי אל מכונית נאה אשר דגלון ישראל התנוסס מעליה. ראש הטקס שאלני מייד אם נכון הדגל, ומאוד נחה דעתו כאשר אישרתי כי נכון הוא כנכון היום. בדרך העירה הודיעני כי מונסיניור סיהאנוק יקבלני מייד לבואי.
הגענו לאכסנייתנו. זה ארמונו של המושל הצרפתי בימי הודו-סין, אשר שימש אחר-כך מעון לנציב הצרפתי בתחילת תקופת העצמאות, עבר לרשות המדינה וכיום הוא בית-הארחה ממשלתי. בית גדול וכבד, בנוי גושי-מלט מעוקבים, אולמות נרחבים למטה, חדרי-מגורים למעלה. כל אחד מאיתנו קיבל חדר עם חדר-רחצה. בכל חדר מיטה כפולה ענקית ועוד מיטה אחת. וכן בחדר מערכת משקאות וצנצנת סגורה מלאה קרח וקערת פירות (בכלל זה תפוחים ואגסים וענבים - כל אלה נדירים כאן ויקרים מאוד) ומערכת שלמה של כלי-כתיבה, ומכשיר-רדיו. על המדף שבחדר הרחצה המרווח - מגלח וסבון-גילוח ומברשת-שינים חדשה בנרתיק סגור ומשחת-שינים ומסרק ומברשת-שער. מה לבך חפץ עוד?
הפגישה עם ראש וראשון בעמו
נסענו לארמון המלך, להכיר אישיות שיצאו לה מוניטין כאחת הדגולות והמעניינות ביותר שבאסיה. שער גבוה ושוב משמר-כבוד שדיגל נשקו. חצר רחבה מרוצפת ומשובצת ערוגות. בניין מפואר במרכז ומספר בניינים באגפים, כולם באותו סגנון: הרקע הכללי צהוב ואדמדם, הגגות תלולי-השיפוע נראים כמוזהבים, כרכוביהם כחולים או אדומים, בקציהם ובכל זוויותיהם נחשי-נחושת נושאים ראשם, והם נראים מרחוק כציפורניים מעוקלות המשחרות לטרף בחלל-האוויר, ובאמירו של כל גמלון חוד גבוה.
הנסיך נוֹרוֹדוֹם סיהאנוּק מתגורר באחד האגפים, אף הוא ארמון-תפארת, מרוהט בטעם רב, אך בתכלית האירופיות המערבית. יצא לקראתי אל פתח האולם והושיבני על דרגש לימינו. נראה עוד יותר צעיר מבתמונות - הוא בסך הכל בן 35 - גם יותר שפל-קומה ויותר רך בקווי פניו. פתח ואמר כי הוא מאושר מאוד לברכני בארצו. אמרתי כי רבות ציפיתי לפגישה זו וכבוד לי להיות אורחו. סיפרתי לו שליחותי מהי ואמרתי כי קמבודיה היא אחרונה בתוכנית מסעי, אבל הפתגם העברי אומר אחרון-אחרון חביב. הוספתי כי שמו ידוע היטב בארצי ושם ארצו מזוהה עם שמו והכל מעריצים את הצעד שעשה, אשר לא היה לו תקדים בהיסטוריה, כי יוותר מלך על כס מלכותו על-מנת להיות מנהיג דמוקרטי לעמו. אמר כי עשה זאת משום שהגיע לידי הכרה כי בדרך זו ייטיב לשרת את עמו מאשר בשבתו על הכיסא. (הוא התפטר אחר-כך גם מראשות הממשלה, אך אין דבר גדול או קטן נחתך בארץ אלא במאמר פיו, ואילו רשמית אין הוא אלא ראש תנועת "הקהילייה הסוציאליסטית העממית", האחראית לשלטון, והכל רואים בו ראש וראשון לכל). אמר כי שמע רבות על מפעלנו והוא יודע כי חוללנו נפלאות (prodigieuses choses des) ונתפס לשיגרה כי הפכנו מדבריות לגנים פורחים. אמרתי כי מרחוק מוגזמים העניינים, אך נכון כי עשינו משהו ולא משום שאנו מחוננים מכל אדם, אלא מפני שפעלנו תחת לחץ צרכים עצומים - תחיית עם ותחיית ארץ וזו כרוכה בזו ושתיהן מחייבות מאמצים כבירים וממושכים ועדיין המלאכה רבה לפנינו. המשיך אחרי ואמר: ועם זה אתם חייבים לעמוד על נפשכם וכל דאגתכם להיוותר בחיים (survivre) נוכח הסכנה הנשקפת לכם מצד השכנים.
נטלתי החוט מידיו והמשכתיו - תיארתי את האיבה העיוורת של שליטי ערב כלפינו ואת סרבנותם הנוקשה לעשות שלום. הגדרתי שורש הרעה החולה שחוללה את המשבר - הלא הוא היעדר השלום בשל סירוב הערבים להכיר בזכותנו לעצמאות ובעובדות שנוצרו - ולעשות את אלו מנוף להתקדמות. הסברתי פעולתנו בסיני ככורח של התגוננות נוכח תוקפנות בלתי-פוסקת ומאיימת בלי הרף. הדגשתי כי מטרתנו אינה כיבוש אלא שלום ואנו שוחרים תמיכת כל אומות העולם, ובראש וראשונה של אומות יבשתנו אסיה, למדיניות של שלום במזרח התיכון, שבלעדיו אין שלום לעולם כולו. הסברתי רגישות מדינות ערב לדעת-הקהל באסיה ולעמדת מנהיגיה. אותה חשדנות המציינת לא לגמרי בלי צדק את יחס הערבים להתערבויות ארצות-הברית ואנגליה מזה וברית-המועצות מזה בענייני המזרח התיכון - אינה מתעוררת אצלם לגבי אומות אסיה, באשר הללו, בגישתם לטפל בבעיות המזרח התיכון, אינם פונים לבצעם ואינם מבקשים להיבנות מחולשת האזור הזה לטובת עצמם, אלא הם חותרים לבצר את עצמאות היבשת על יסוד אחוות כל האומות העצמאיות בתוכה ולסתום בה את הפרצות המשמשות פתחון להתערבות זרה. לכן ניתנה למדינות אלו השפעה חיובית על ארצות ערב - וּלוואי ויפעילו אותה. הן חייבות להגיד לערבים - בייחוד בשעה זו, נוכח המשבר שהתחולל - כי הללו לא יזכו באהדה ובתמיכה מצדן כל עוד אין מדיניותם שלום, באשר אין זה מעניינן כלל כי המזרח התיכון ישמש זירת התנגשויות-דמים המאיימות לבלע את שלומה ועצמאותה של אסיה כולה, ולא עוד אלא סופן לגרום לתבערה עולמית אשר מי ישור תוצאותיה.
הנסיך הגיב ואמר כי בארצו שלטת מסורת תורת בוּדא, שהיא פילוסופיה של סובלנות ומתינות ושקט נפשי. אין הם "נוקבים" כרבים אחרים, אלא הם נשמרים מנקיטת עמדה חריפה ונחרצת. לכן לא הזדהו עם צד אחד בסכסוך כמו שעשו ראשי מדינות אחרות באסיה, גדולות בהרבה משלהן. הרמז היה ברור. אמרתי כי חשוב מאוד להביא עמדה שקולה ומאוזנת זו לידי ביטוי. אם כי יש להם בארץ זו עיתונות חצי-רשמית, כגון השבועון Realites, ובו נתפרסמו מאמרים והסברים אוהדים לישראל.
הבעתי קורת-רוחי העמוקה והוספתי כי חשוב להשמיע אותם הדברים באוזני הערבים באורח ישיר, גם לא בפומבי. יש להזדהות עם עניין השלום במזרח התיכון שיושג על-ידי משא-ומתן ישיר. הזדהות זו מתחייבת משום הסכנה לשלום הכללי כל עוד האיבה הפנימית באותו אזור עומדת בעינה וכן משום שהקרע הקיים מגרה התערבות מבחוץ אשר בסופו של חשבון היא בעוכרי כל מדינות אסיה שכבשו עצמאותן בעשור האחרון. הזכרתי את איגרת ברית-המועצות לישראל המעמידה בספק את זכותה להתקיים ואמרתי כי טבעי לראות בצעד כזה, תקדים ממאיר אשר מחר יכולה לחזור עליו מעצמה אדירה אחרת כלפי מדינה קטנה אחרת.
הוא הסכים בערנות רבה לרעיון זה ואמר משהו על יחסם האמיתי של הערבים לקומוניזם כפי שנזדמן לו לעמוד עליו בוועידת באנדונג. כיוון שנגע בבאנדונג ביקש לומר עוד דבר. הוא הזדעזע מהאופי הכללי של הופעת הערבים שם. כל ערבי שעלה על הדוכן לא דיבר אלא על ישראל. ולא סתם דיבר, אלא שפך על ראשה אש וגופרית, ולא הסתפק בהשמעת איבה ונאצה, אלא דרש עזרה מהוועידה כולה למחות את ישראל מעל-פני האדמה, להכחידה כליל, מפני שזוהי מדינה חמסנית (usurpateur e'tat), אשר מקומה לא יכירנה באותה ארץ, שהיא ארצם של הערבים מאז ומקדם. היה נורא לשמוע את הנאומים האלה - הם עשו רושם מדכא ביותר. הוא מסכים בהחלט כי המשכו של מצב זה מסַכן את שלום אסיה והעולם כולו, אך מה אפשר לעשות נוכח האיבה, הערבית?
אמרתי כי מנוי וגמור עמנו להחזיק מעמד ואנו בטוחים כי סוף השלום לבוא - אפשר יחלוף דור עד שיבוא, אך בוא יבוא. השאלה היא אם אין להחישו על-ידי שלילת כל תמיכה ועידוד מסרבני השלום, יען בינתיים ההפסדים עצומים והסכנות מתחדשות לבקרים. הזיון מוצץ את לשד הארצות, הבניין והפיתוח מחוּבלים או מוזנחים לגמרי, ואין כל שיתוף-פעולה.
חזר לנושא של ארצות גדולות באסיה התומכות בערבים, לדעתו מתוך איזה רגש טבעי (instinct par) . נכון אמרתי כי הערבים מתחשבים בעמדת ארצות אסיה ולכן תמיכתן של אלה פירושה עידוד רב לערבים במדיניותם השלילית. קמבודיה אינה גורסת עמדה זו, אך מה כוחה של ארץ קטנה וחלשה?
הבעתי ביטחון כי היחס לנאצר מצד התומכים בו ישתנה עקב המאורעות האחרונים - לאחר שהוברר אלו צרות המיטה מדיניותו ההרפתקנית עליו עצמו ועל מצרים וכיצד סיכנה את שלום העולם.
ס. הזכיר את בורמה, שיש לה עמדה אחרת, ושיבח את תבונתו של אוּ נוּ. גם ציין כי אוּ נוּ נאבק עם הערבים בבאנדונג והביע סברה, כי בורמה עתידה לשמש גשר. סיפרתי על מצב היחסים בין בורמה וישראל, על ההסכם שחתמנו ועל מומחינו העובדים שם. ציינתי כי בדרך-כלל, כל ניסיוננו ופירות מאמצינו הם לרשות כל ידידינו באשר הם שם, במידה שימצאו באלה חפץ. הזמנתיו בשם ממשלת ישראל לבקר בארץ, אולי אגב נסיעה לאירופה. כשהזכרתי אפשרות זו נדלקו ניצוצות בעיניו. הבטחתי לו לא רק הארחה לבבית ביותר מטעם הממשלה אלא קבלת-פנים נלהבת מצד המוני העם. תיארתי איך נתקבל אצלנו אוּ נוּ ואמרתי כי מסופקני אם זכה לגילויים כאלה של אהדה עממית באיזו ארץ שהיא בכל מסעו הממושך.
הוא לא נאחז ברמז על עזרה בפיתוח - לא הגיב ולא שאל בעניין זה דבר.
עוררתי בעיית יחסי ישראל-קמבודיה. בקיץ היה פה צירנו ברנגון - הנסיך היה אז בחוץ-לארץ - ועורר שאלת קשרים דיפלומטיים. התגובה לאותה פנייה הייתה אוהדת ואז כתבתי רשמית, בהיותי עדיין שר-החוץ, והצעתי את ההתקשרות. על איגרת זו לא נתקבלה תשובה.
הנסיך הראה אותות-תמיהה והיו חילופי-דברים בינו לבין ראש הטקס. לבסוף אמר כי יזרז את הממשלה. דובר על מינוי צירנו ברנגון לפנום פן ועל מינוי שגרירם בפריס או בלונדון אלינו.
באנדונג - פצע במצפון
על-פי עצת אלישיב בלחשנות עברית חזרתי לנושא באנדונג. אמרתי כי תמיהני אם נתן אז הנסיך דעתו על מה שעוללה הוועידה לנו ועל ידי כך לה עצמה. היא נתכנסה לכאורה תוך דגילה בעקרונות הכלליות והשוויון, אך חיללה והפרה כללים אלה לרעת ישראל ולאחר שעשתה זאת הוסיפה חטא על פשע כשהתירה לעצמה לדון על בעייתנו ולחרוץ משפט על עתידנו בלי לשמוע את אשר בפינו. הנשמעה כזאת אשר ישב בית-דין ויוציא פסק בלי להקשיב לנאשם? הדבר ייתכן רק אם הנאשם מסרב להופיע, כי אז דנים אותו שלא בפניו. אבל כאן התדפק הנאשם בכל כוח ועוז על השער, שמצאוֹ נעול בפניו. זעקתו מבחוץ לצדק ולהגינות נשמעה באוזני כל המשתתפים בוועידה - אך איש לא קם לפתוח את השער להכניסו. וכלפי מי נעשה העוול המשווע הזהו? כלפי אומה ילידת ארץ קדומה באסיה אשר דברי-ימיה הכתובים משתרעים על-פני תקופה של שלושת אלפים וחמש מאות שנה; אומה אשר תרמה משהו מקורי למושגי האלוהות והמוסר והצדק של המין האנושי כולו; אומה אשר היא בלבד התקוממה נגד עריצות האימפריאליזם הרומאי והעדיפה חורבן על כניעה במלחמתה על החירות; אומה שתוך מאמצי אין-קץ חזרה עכשיו למחצבתה וקוממה הריסות עצמאותה. באומה כזו נהגה הוועידה כאילו הייתה טמאה, אסורה במגע ובלתי ראויה לבוא בקהל משפחת העמים. כך נהג בה נהרו, כך נהג בה המונסיניור עצמו.
הוא נבוך והסמיק וצחק מעוּנוֹת ונדם. אמרתי כי מה שהיה - היה, אבל צריך שיהא ברור כי שערורייה כזו אסור כי תחזור. מוכרח להימצא הכוח המוסרי לאמור לערבים בדברים הברורים ביותר כי אין כאן שאלה של יחס מיוחד לישראל או אליהם - אלא יש כאן עקרונות מקודשים של נוהג בינלאומי הוגן אשר אומות המכבדות את עצמן בשום פנים לא יוכלו להתכחש להם.
הדברים ארכו ואף-על-פי שאפשר היה להוסיף כהנה וכהנה היה כורח לסיים. בסוף השיחה תיארתי את רקע ההתנקשויות בביטחוננו שקדם וגרם למסע סיני.
עם כל דמוקרטיותו של סיהאנוּוק, נוהגים בו הכל נימוסי-מלכות והוא מקבל זאת כדבר המובן מאליו. באמצע השיחה הוגשו גביעי שמפניה - בדיוק המשקה המתאים לי. המשרת הגיש גביע תחילה לי, כאורח, אבל בגשתו אל בעל-הבית כרע ברך לפניו. ראש הטקס בפנותו אליו צנח מהספה, התכופף והצמיד ידיו כבתפילה. וכשיצאנו לחש לי ראש הטקס כי בהגיעי לפתח אפנה שוב אליו ואשתחווה. הרכנתי ראשי וגם הוא ענה בקידת-ראש.
יצאתי בלתי-מרוצה. אומנם הייתה השיחה רבת-תוכן, אבל היא לא הייתה מאוזנת, אולי משום שקפצה עלי כחתף מייד עם בואי, ולא נקבע לה המשך. חשבתי כי עם איש כזה תינתן לי אפשרות של שתיים-שלוש שיחות תוך חופש זמן. בשיחה ראשונה זו הוא לא שאל דבר וחצי דבר על הארץ, על מפעלנו, על החברה החדשה, ההתיישבות, הצבא, העלייה, מדיניותנו הבינלאומית, משטרנו הפנימי, טיב הסוציאליזם שלנו - תנועה שהוא עצמו דוגל בהשתייכות אליה - ועוד ועוד בעיות ועניינים שלכאורה היו חייבים לעניינו ולעורר סקרנותו.
עם כל אלה היה ברור בצאתי כי הפריט העיקרי בתוכנית קמבודיה כבר מאחורי - והרי טרם הייתי כאן שעתיים.
חזרנו לאכסנייה. אכלנו ארוחת-צהרים לבדנו על המרפסת, ישובים זה מול זה אל שולחן עוטה מפה לבנה מבהיקה, כשארבעה ניצבים עלינו לשרתנו. למטה שרב לוהט ואילו כאן בקומה השנייה מרחפות ומלטפות רוחות צוננות. המראה מהמרפסת מאוד ציורי: נהר רחב - אותו המֶקוֹן, מיודענו מויינטיאן; אל גדתו הקרובה עוגנות סירות-תותח, ודאי כל צי-המלחמה של קמבודיה, ואילו גדתו הרחוקה מסורגת בתים וגינות וחורשות. דוק של חלום בהקיץ פרוש על הכל. המאכלות שהוגשו הם ממבשל אחת המסעדות שבעיר - בבית זה עצמו אין נעשה שום בישול ואף אין בו סידור לחמם אוכל שהובא מבחוץ. התה הוגש פושר עד צונן וכשביקשתי רותחין ענה מלצר אחד כי אין בנמצא וחברו, בעל יוזמה הציע להביא מים מהברז החם שבחדר-האמבט. בעוד אנו סועדים על המרפסת היו מסובים אל השולחן בחדר-האוכל ארבעה גברים. התברר כי אלה הם חברי המשלחת הכלכלית הסובייטית. רק לפני שבועות מספר נפתחה בפנום פן שגרירות של ברית-המועצות והמשלחת הכלכלית היא בבחינת שְגָר לה.
נתגלו אחי בני עמי
בחמש יצאנו במכוניתנו על דגלונה, ניגשנו אל אותה המסעדה המספקת לנו מזונות ושתינו תה - מין משקה, שהמטבח החליט כי זהו תה וחסל. קמנו ללכת והנה שניים קופצים ממונית ומישירים צעד אלינו. "שלום, אדוני!" - האח, נמצאו יהודים! עוד בנסיעתנו מנמל-האוויר חקרתי את ראש הטקס - אם יש בזה מבני עמנו, ולא היה לו מושג. פישפשתי היטב בספר-הטלפון ולא גיליתי שום שם "חשוד". אך יש כנראה להתאזר בסבלנות - היהודים, אם רק ישנם, סופם לצוף ולהתגלות. אחד משני אלה הוא ספרדי מירושלים, ס"ט ממש, עזב את הארץ בהיותו נער, ישב שנים רבות בשנהאי, סחר עם סין, ניסה מזלו במדריד, וזה כשנה הוא בפנום פן; ואחד הוא יהודי צרפתי העושה פה למעלה משלושים שנה בפקידות ממשלתית.
בשובנו לבית-האורחים הממשלתי צץ יהודי שלישי. מצאנו מכתב חתום על-ידי אחד א. מהשגרירות הצרפתית המברכני בצרפתית רגושה ומאוד מעודנת ברכה כפולה: כנציג של אומה שהנה כיום מצפון "העולם" וכמי שהכוח המוסרי של עמו יש לו שורשים בסבל האיום שנפל בחלקו של הכותב. הוא מציג עצמו כניצול מאושוויץ, שם נספו בני משפחתו. כעד יחיד פה בקמבודיה לאותן נוראות ולאותם עינויים, מלא לבו שמחה, בהיווכחו לאור הופעתי כי הם לא היו לשווא. והוא מסיים בבקשת פגישה.
עוד זה מדבר וזה בא. סר אלינו אותו יליד ירושלים להמשך השיחה. שאלתיו אם יש יהודים בשירות הצרפתי בבירה זו ולא ידע. האומנם מסתיר ניצול אושוויץ זה את יהדותו?
בא סגן ראש הטקס, עלם זעיר-ממדים, לקבוע סידורים: נקבעו מוּעדות עם ראש הממשלה וראשי בתי-הפרלמנט. גם המלך יקבלני. מחר עורך ראש הממשלה סעודת-ערב חגיגית והשאלה היא אם לדידנו מותר לקבוע חליפת-ערב. מותר.
