לאוס
"אנו מדינה צעירה וניסיון אין לנו"
בנגקוק-ויינטיאן, 28.11.1956
ב-7.15 יצאנו לנמל-האוויר וב-8.30 המראנו. ב-11.30 הגענו לוויינטיאן, בירת לאוס. רק כעבור שעה קלה הגיע איש הטקס, דק-גו וזעיר-איברים ונבון-פנים והצרפתית שגורה בפיו. התברר כי לאחר כל ההתקשרויות והסידורים והאישורים נפלה איזו אי-הבנה ולא חיכו לנו. "אנחנו מדינה צעירה. אין לנו ניסיון ועליכם לסלוח לנו". לא הוכנה שום תוכנית ולא נקבעו שום ראיונות.
הובאנו העירה ולמלון. הבירה - עיירה, רחובות לא סלולים, בבניינים ערבובייה של סגנונות, רוב הבתים קומה אחת ולכל היותר קומותיים, הפרוץ ביניהם נראה מרובה מהעומד, ועל הכל שורה האבק. המלון בניין גדול, שלוש קומותיו כסיפוני אונייה, בקומות העליונות מוצא החדרים לגזוזטראות ואילו בקומת הקרקע, בה אוּכסַנוּ, נפתחות הדלתות אל רחבה במישור הרחוב והנך כשוכן ברחוב עצמו ומופקר לעיני העוברים ושבים ולאבק כלי-הרכב. כל אחד מאיתנו זכה בשני חדרים ובחדר-רחצה. לכאורה הכל שפיר - אבל: החדרים אפלים וחשמלם חיוור ביותר כאילו בא להאיר את האפלולית ולא לסלקה; בחדר-המגורים נורה אחת, עירום ועריה, תקועה ממש בתקרה ומפיצה אור עגום ומייאש - הרצפה טבלות-מלט שלא לוטשו ולא רוחצו ואין עליהן שטיח או כביר למדרך כף-רגל; הריהוט פשטני וסגפני ביותר; חדר-הרחצה ללא מים חמים; כל ראי עמום ומלא כתמים דהים עד שאתה נאלץ לכרכר לפניו כדי לזכות לראות בו זווית של פה או בדל אוזן; ועל הכל פרוש דוק של אבק שאין נראית לו תקנה. ביקשתי מנורת-שולחן - וראה זה פלא, נמצאה והובאה, אם גם אורה מַרעיד וכאילו מהסס כל הזמן לכבות. אחר-כך הייתה לי מערכה על סדין, שנמשכה עד אחר חצות. עטפו לי את המזרון בסדין והניחו עליו שתי שמיכות שעירות. ביקשתי עוד סדין אחד להתכסות, ולא קלטו דבר. סוף סוף נמצא שומע צרפתית אשר תפס מה מבוקשי. אומנם נבצר ממנו להבין בדיוק לשם מה דרוש לי סדין שני, אך משנוכח כי אני תקיף בדעתי, נמלך כי מוטב לו משום דרכי-שלום לספק משאלה גם אם היא נראית חסרת-שחר. קיבלתי סדין שני ונחה דעתי. אך לא לעולם חוסן. מכיוון שלא הוכנה תוכנית, הייתי פנוי לנוח אחרי ארוחת-הצהרים. התברר כי המזרון קשה כלוח עץ, אלא שהלוח לפחות חלק בעוד שהמזרון כולו גבנונים ומהמורות. לעומת זה הכר הריהו כאבן ודווקא חלקה. רק שכבתי ויפקדני זמזומו של יתוש ושנתי נדדה. הלכתי למשרד המלון ומצאתי שם לאוסית מצורפתת שהציעה לשלוח לי כילה. הופיע בחור להתקינה ואז יצאתי ויותר לא נתתי דעתי על המיטה. והנה בלילה, אחר חצות, כשביקשתי לשכב, אחזתני פלצות בראותי כי אותו סדין שני, אשר השגתו עלתה לי בקרב ממש, נעלם ואיננו - אין זאת כי הבחור שהתקין את הכילה מצאו וגמר אומר כי הוא מיותר ויש לסלקו. יצאתי לערוך שערורייה ולא היה כלפי מי. הבית כולו צולל בחשכה והמשרד סגור על מסגר. מצאתי שני שומרים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, הלכו והעירו מישהו, אף זה דובר רק לאוסית, אבל הבין כי דרוש לי משהו, הלך ומצא את צרור המפתחות ופתח את המחסן ופרצתי לתוכו ומצאתי ערימת סדינים וחטפתי אחד וחזרתי לחדר כמנצח.
אחזור לתוכנית. אמרנו לאותו איש-הטקס את מי ברצוננו לראות: את הנסיך יורש העצר (המלך אביו שוכן עכשיו הרחק מהבירה, זקן וחלוש), את ראש הממשלה ואת שרי החקלאות והבינוי. כן ברצוני לערוך ביקור-נימוסין אצל יושב-ראש בית-הנבחרים. הבטיח לברר הכל ולהודיענו דבר ברור אחר הצהרים.
בשעות אחר הצהרים יצאנו לסיור ברגל. עברנו את הרחוב הראשי - חנויות לאין ספור ודומה כי כל חנות שנייה היא לממכר שעונים. בכל הרחוב הארוך ראינו רק חנות אחת של צורכי-כתיבה ואף לא חנות אחת של ספרים. המין האנושי כאן שקט, מסביר פנים ונקי מאוד - כמו בארץ-טאי.
חזרנו בכרכרונת משוכה על-ידי רוכב-אופניים - בסך-הכל שלושה גלגלים. זהו גלגולה החדיש של הריקשה המסורתית, העגלה הקטנה הרתומה לבן אדם. בצורתו הראשונית נותר כלי רכב זה לפליטה רק בהודו, ואילו בציילון, בבורמה, בארץ-טאי ובמדינות אחרות אין לראות עוד יחף רגליים רץ וגורר אחריו אדון מפורקד בכירכרה, אלא רק רוכב המוביל תלת-אופן. בקושי מצאנו מסעדה וניסינו לשתות תה, שהיה מפוקפק בצבעו, בחומו ובטעמו. ישבנו על המדרכה והסתכלנו בהליכות אדם. על-ידנו שיחקה להקת ילדים. סינית קטנה כבת חמש, שדה משחת, כולה אש מתלקחת, התרוצצה עם בובתה שבורת-הרגל והתגרתה בילדים אחרים. משראתה אותי מחייך לה, רצה אלי כאיילה שלוחה, קפצה וישבה על ברכי והתרפקה ענוגות. גם יתר הילדים הקיפוני. באה האם והסתכלה. יצאה הסבתה, ארוכה ודקה כמקל, עוטה שחורים מכף רגל ועד ראש כהולכת לכנסייה, וגערה בנכדה. זו נבעתה, צנחה וברחה. עולם כמנהגו.
חזרתי וכתבתי יומן לאורה המרצד של מנורת-השולחן. החדר הלך וקר. רק עכשיו שמתי לב כי אין במלון הזה כלל שמשות-זכוכית, אלא רק תריסים מפולשים ורשתות - זאת אומרת, שום הגנה של ממש בפני האבק והצינה. סגן ראש הטקס בא לארוחת-ערב והפעם היה איש-בשורה: למחר מסודרים ראיונות עם יורש-העצר, עם ראש הממשלה ועם שרים אחרים. נחה דעתנו אך העיקה ההרגשה כי אנו מנותקים כאן מהעולם ומהארץ. אין עיתון אירופי, אין במלון רדיו, רק כל בוקר יוצא מטעם הממשלה עלון-ידיעות משוכפל.
