בנגקוק,   27.11.1956

ב-10 בבוקר ובבית יעקבסון מסיבת-העיתונאים שלי בבירת ארץ-טאי. התאספו כשלושים, גברים ונשים, סיאמים וסינים ואירופים, בכלל האחרונים נציגי סוכנויות, לרבות טאס"ס. אמרתי משהו על שליחותי באסיה והצעתי כי יציגו שאלות. מכל הנוכחים השתמשו ברשות שניתנה רק גבר אחד ושתי נשים. פתחה בחורה ושאלה על ביקורי במאלאיה. מדוע דווקא במאלאיה - התברר אחר-כך כי הייתה שם בשעת ביקורי וראתה אותי במלון. הבחור קלע בשאלותיו והוא בלבד העסיקני רוב זמן המסיבה.

שאלתו הראשונה הייתה מדוע התקפנו את מצרים,

השנייה אם אומנם לא הייתה הידברות בינינו לבין אנגליה וצרפת,

השלישית מהו פיתרון הבעיה.

עניתי באנגלית בסיסית ובקצב של הכתבה ונוכחתי כי כמעט הכל רושמים, הרוב מילה במילה. הבחורה השנייה השכילה לשאול על הקומוניזם במזרח התיכון ועל תפקידו האישי של נאצר ונתנה לי אפשרות לגולל יריעה. הגדרתי את נאצר קצרות ונמרצות, אבל אמרתי כי מיגורו הוא בעייתה הפנימית של מצרים. חזר הבחור ושאל מדוע אינני מבקר בסין. אמרתי כי שיגרנו לסין לפני שנתיים משלחת של רצון טוב תוך הנחה של הדדיות, אך שום ביקור גומלין לא נתקיים. חזרנו והצענו יחסים תקינים ולא נענינו. שאל ומה אילו הוזמנתם? אמרתי כי אין לי ספק בתגובתה החיובית של ממשלת ישראל.

נסתיימה פרשת הוועידות - של בומביי ושל בנגקוק - שארכה כחודש ימים וחזרתי לתוכנית מסעי כשליח מיוחד של ממשלת ישראל.

בינתיים התברר כי לא יתקיימו ראיונות עם המלך ועם ראש הממשלה של סיאם. הביקור לממשלת טאי נתמעך. נותרו לי הביקורים לשתיים מהמדינות שהוקמו בשטח הודו-סין הצרפתית לשעבר - ממלכות לאוס וקמבודיה.