בנגקוק,    17.11.1956

העירני דוד בהיכנסו לחדרי ומברק בידו: איגרת חדשה של בולגאנין לבן-גוריון. הללו נמנו וגמרו, כנראה, לרדת לחיינו - הריחו דמנו והם מוכרחים לשתותו. אומנם אין באיגרת זו איומים, אך מבחינה מסוימת היא חמורה מקודמתה, שכן אין לראותה כהתפרצות-זעם, אלא יש בה ביטוי לאיבה כבושה ועמוקה. כשעדיין לא נדם הד התותחים הרוסים שרעמו בבודפשט מיַסר אותנו בולגאנין על שימוש בכוח ותולה עצמו במגילת או"ם להוכיח כי הדבר אסור בתכלית האיסור. מסקנותיה המעשיות של האיגרת הן שלוש: על ישראל להחזיר למצרים את שלל הנשק (זאת אומרת, הטנקים והתותחים הסובייטיים!); יש לבלום את ישראל ביעילות לבל תשוב להתפרץ; יש לכפות על ישראל שלום לפי תנאי הערבים.

עוללות הוויכוח הכללי

בארוחת הצהרים סיפר דוד על שיחה שהייתה לו הבוקר עם פין מוֹ לאחר נאומו ופגיעתו בנו אתמול. דוד דיבר רתת על מצבנו הנואש, המצדיק גיחות נמרצות לשבירת המצור והסרת אימת הכליה. פין מו נענה ואמר כי אפשר מבחינתנו אנו צודקים, אבל אם אנו פונים לאחרים ושוחרים לאהדתם, עלינו לדעת אחת ולתמיד כי נורבגיה, למשל, ובכלל זה התנועה הסוציאליסטית שלה, לא יאשרו לעולם קו פעולה ישראלי העלול להביא בהשתלשלות האירועים לידי המטרת פצצות אטומיות על נורבגיה ושכנותיה.