העלבון הצורב בנפש הדור
דלהי, 13.11.1956
בעיתונות סקירות על ועידת מדינות קולומבו, השקועה ראשה ורובה בענייני מערב-אסיה והונגריה. לפי ה"סטייטסמן" נותנת הוועידה את דעתה "על הרגשת העלבון שנפוצה באסיה בגלל ההשפלה שנגרמה למדינה שהנה בת למשפחת האומות של אסיה על-ידי פלישתן הצבאית של שתי מעצמות מערביות ועל פגיעת הדבר בכבודו העצמי של האזור ובשאיפת השלום של חלק גדול של העולם".
נוסחה זו, אשר ברורה השראתה מגבוה, היא מועט המחזיק את המרובה ויש לדרוש תלי-תלים על כל ניב שבה. מערכת המונחים כולה רגשית, לא שכלית: מדובר על עלבון, השפלה, כבוד עצמי, בת למשפחה. הפלישה היא קודם כל עלבון והשפלה ופגיעה בכבוד. משתמע מזה כי אנגליה וצרפת לא היו מעיזות לנהוג כך כלפי מדינה אירופית כלשהי אילו הסתכסכו איתה שכן אפילו כלפי הקטנה במדינות אירופה יש להן יחס של דרך ארץ מסורתי הבולם את יצרן התוקפני. לא כן מצרים. ארץ זו, שהייתה משועבדת למערב תקופה ארוכה ואך זה השיגה את חירותה המלאה, מעמדה נשאר נחות ובכבודה מותר להתעלל אפילו למעצמות דמוקרטיות. אבל - ארץ זו אינה יחידה במינה. בת היא למשפחה שלמה, ואף-על-פי שהיא עצמה כלולה ביבשת אפריקה - משפחתה היא משפחת אומות אסיה, שהיו משועבדות למערב כמוה, וכמוה יצאו מעבדות לחירות. שותפות העבר והמעמד והגורל - ההתנגשות ההיסטורית עם המערב, הנחיתות העובדתית כלפיו והשאיפה להשתוות איתו - גם הרציפות הגיאוגרפית ודימיון הגזע כהה-העור - מחייבים קודם כל וממילא הזדהות ראשונית עמה, כל-שכן בעת צרה שהיא ביסודה נחלת הכלל המזדהה. כי אם מותר לחלל בכוח הזרוע את כבודה, הרי הוּתר הדבר כלפי כל יתר בנות המשפחה והכל חייבים להיחלץ להגנתה תוך הגנת כל אחת על עצמה. ואין זה מעלה ומוריד - גם אין זה שייך לעניין - אם צודקת אותה מדינת-הקורבן או לא, שכן גם אם אינה צודקת, אילמלא נראתה בעיני התקיפים ממנה נחותת כבוד ופחותת ערך ומותרת בפלישה, לא היו פוגעים בה כך. יחס זה אינו מופנה כלפיה בלבד אלא הוא חל על המשפחה כולה ולכן מוטל על כל בני המשפחה לעמוד כאן שכם אחד. כבוד האזור כולו נפגע, חירות כולו בסכנה ולכן כולו חייב להגיב.
היפוכו של מטבע זה קובע ברור את מעמדה של ישראל בעיני המתוועדים ולגבי כל החונים על דגלם. מלכתחילה פסולה או לפחות מפוקפקת זכותה להיחשב כ"בת למשפחה" וכאומה-אחות. בעוכריה ניתוקה ההיסטורי מאדמת אסיה, טשטוש מוצאה הרחוק עקב אי-ידיעת קדמוניותיה, דבר בואם של רוב אזרחיה מארצות המערב, זרותם הנובעת באופן מובהק מצבע עורם הלבן, העובדה כי בשלב מסוים הסתייעה תנועת שיבתם והתיישבותם במדיניותה של מעצמה אימפריאליסטית אשר שמה נשאר לדיראון. גם העובדה כי יבשת אסיה האדירה - דווקא היבשת הגדולה שבעולם והיחידה שישראל שייכת אליה - הייתה מאז ומעולם והנה גם כעת ריקה מיהודים במרבית חלקיה ולא למדה מתוך מגע ישיר כמעט ולא-כלום על גורל עמנו בגלותו, זיכרונות עברו, סבלו בהווה ותקוות עתידו, היא כיום לרועץ לנו. ממילא אין מתעוררת ביחס לישראל אותה הרגשת אחווה טבעית שהיא מכנה משותף כה מכריע ביחסי האומות בתוך יבשת אסיה ותחולתו משתרעת גם על-פני מרחבי אפריקה. ליסוד הרגשי הזה מצטרפת ההתחשבות המעשית באיבה הערבית לישראל, המוגברת על-ידי החשבון הפשוט כי העולם הערבי מונה כבר עכשיו אחת-עשרה מדינות באו"ם והוא מהווה חלק ממכלול יותר נרחב של האיסלאם, המיוצג באו"ם על-ידי שבע-עשרה מדינות, - בעוד שישראל היא אחת ויחידה לעולמים. על כל אלה מתווספת הופעת ישראל בעיניהם הפעם ככלי שרת או כשותף פעיל למזימה אימפריאליסטית ממארת, אשר ההתקוממות נגדה שימשה אות אזעקה וסיסמת ליכוד ל"משפחה" כולה.
כי פעולת ישראל בסיני הייתה מעשה מוצדק של התגוננות והצלה - דבר זה טעון לגבי עמי אסיה הסבר והוכחה. אבל גם אם יוסבר ויוכח להם הדבר מבחינתה של ישראל, עדיין נשאר אופייה השלילי המובהק של פעולה זו, בייחוד במיקשור בו נעשתה, קיים ועומד בעיניהם לפי תפיסתם הם את טובת עצמם על רקע המציאות הבינלאומית של זמננו.
אחד משורשי הדבר נעוץ כאן ביחסם אל השלטון הזר, הטבוע עמוק בתודעת הדור הזה של עמי אסיה ואפריקה. מבחינת ההשתלשלות ההיסטורית אין יחס זה, בתמצית מהותו, נחלתנו - אם כיהודים או כישראלים. מדוע? לכאורה, היש עוד עם משועבד ומקופח ונרדף מדורי דורות כעמנו היהודי? אף-על-פי-כן, אין להביא מזה ראייה; שכן אנו היינו כפופים לשלטונם של אחרים ב א ר צ ו ת י ה ם, בהיותנו גֵרים גרורים בתוכן, מה שאין כן עמי אסיה ואפריקה, שהוטל על צווארם עולו של שלטון זר על אדמתם ובתוך ביתם. ואם תמצא לומר שהלא גם אנו נתונים היינו לשיעבוד מלכויות בתוך ארצנו שלושים שנה לפני הכרזת העצמאות - כפופים לשלטון זר שהפך לשלטון עוין ומדכא - שוב לא הרי זה כהרי זה. אין דומה פרשת יחסינו עם השלטון הבריטי בארץ לפרשיות דומות בחיי עמים אחרים, ולא רק משום שהאנגלים משלו בארצנו רק שלושים שנה בעוד שבהודו נמשך שלטונם כשלוש מאות שנה.
את כיבוש הארץ על-ידי הצבא הבריטי קידם היישוב העברי והעם היהודי כולו בתרועות גיל כמעשה של שחרור - גם משום שהושם על-ידי כך קץ למשטר חשוך ורקוב ונוגש, אבל בעיקר העיקרים מפני שעל דגלו של אותו צבא הייתה חרותה בעיני היישוב והעם היהודי הצהרה היסטורית שהייתה בשבילם בשורת גאולה. ההתחייבות מצד מעצמה אחת שהייתה כלולה בהצהרה הזאת קיבלה עד מהרה אופי ותוקף בינלאומי. השלטון הזר הופיע לפנינו כממונה מטעם חבר הלאומים על תיקונו של עוול היסטורי. הנחות יסוד אלו לא נשארו מרחפות באוויר אלא נתלבשו בעובדות יסוד של סדרי משטר, הכרעות מדיניות ותהליכי התפתחות אשר עם כל ההגבלות והקיפוחים שליוו אותן קשה לנו עכשיו לשער את התקדמותנו מאז בלעדיהן. הדברים זכורים היטב לרבים בתוכנו, אך אם אין הם ידועים וברורים כראוי לכל בני דורנו הצעיר ולאחים חדשים זה מקרוב באו, יקצר המצע הזה מלהרצותם. גם כאשר באו ההתכחשות להתחייבות הישירה והמעילה בפיקדון הבינלאומי וכאשר התגבשו והפכו למדיניות מוצהרת, הייתה ראשית תגובתנו לא קריאת הזעם "מה לך פה ומי לך פה", אלא הוקעת המעל והכרזת המאבק נגדו - בתחילה, על-כל-פנים, נגד המדיניות ולא נגד השלטון כשלעצמו.
שונה מזה בתכלית היה אופי השלטון הזר בארצות אסיה ואפריקה. בשבילנו היה בהופעת אנגליה ישע ואילו בשביל העמים האלה - עושק. אצלם לא הייתה קיימת בעיית הקמתו של "בית לאומי". לא היה להם שום צורך בעלייה ובהתיישבות. לשונותיהם לא נזקקו להכרה כ"שפה רשמית". הם לא היו טעונים הגנה בפני רוב עוין להם וזומם עליהם כליה אם ירבו. הם נכבשו ונשתעבדו על-כורחם לשלטון זר ורחוק שכפה עליהם מרותו בכוח הזרוע, הודות ליתרון כוחו הגשמי וללא בסיס מוסרי כלשהו. שלטון זה הוסיף לרדות בהם עשרות ומאות בשנים לטובת עצמו. מעצם הכיבוש וההשתלטות השתמעה הכתמת העמים האלה כנחותי-דרגה ופחותי-ערך, שאינם ראויים לשוויון ולחירות ושאין מגיע להם מעמד של כבוד אנושי ולאומי. משטר היחסים שנוצר בין השלטון לבין נתיניו קבע לבעלי השררה הזרים מעמד של בני גזע עליון והזכיר לבני הארץ על כל צעד ושעל כי הם ירודים ומקופחים. מכאן הרגשת העלבון המר שהפכה לנחלתם של המוני אדם ונתחשלה בכור ייסוריהם.
לשווא ולחינם ינסה מישהו להוכיח לאנשים אלה כי השלטון הזר לא תמיד ולא בכל היה להם לרועץ - כי תחיקתו והנהלתו קידמו לעיתים את חיי הארץ, כי משפטו היה על-פי רוב נקי משחיתות, כי תרבותו הייתה בדרך כלל לברכה. הם ינסו להפריך ולהכחיש הנחות אלו מבחינה עובדתית, אבל גם אם יודו בקצתן לא יהיה הדבר מעלה או מוריד בעיניהם. שאלתם הניצחת תעמוד בעינה. הם יבקשו לדעת באיזו רשות באו הללו והשתלטו על חייהם, השפילו כבודם והנמיכו שיעור קומתם, וכפפו את גורלם לרצונו של עם זר. מה הייתה סמכותם המוסרית של אנשים אנגלים מרחוק באו לחוק חוקים ולקבוע סדרים בשביל המוני הודים, ציילונים, מאלאים? בתוקף איזו זכות ועל-פי איזה צדק ניתן לשופטים אנגלים לשפוט את בני כל העמים האלה? והוא הדין לגבי הצרפתים בהודו-סין, ההולנדים באינדונסיה, הספרדים ואחריהם האמריקנים באיים הפיליפינים.
הרגשה זו של עלבון והשפלה, של חילול הכבוד והתעללות בהווי ובתרבות, שבאו אך ורק עקב החולשה והנחשלות, עודנה בוערת בלב. יבוא יום והיא תיהפך לזיכרון היסטורי. לעת-עתה היא נושא של חוויה אישית לכל בני הדור החי כיום. יען הדור המבוגר הפעיל כעת בשלטון, בניהול המשק, בעבודה, במסחר, בחיי חברה, בחינוך העם, בעיצוב דעת-הקהל - מורכב כולו מבני אדם אשר הקיפוח וההשפלה היו מנת חלקם האישית, אשר איזמלו של אותו עלבון חתך בבשרם והפגיע בו פצעים שטרם נרפאו וצלקות שטרם נעלמו. וגם אם ניטלו שורש העלבון ועוקצו עם השגת העצמאות, הרי השנאה, החשדנות והפחד שהם תולדותיו, עודם קיימים ועומדים - וכן קיימות ועומדות גם הרגישות היתירה, לפעמים החולנית, לכל ניסיון לחזור למשטר של התעמרות התקיף והמפותח בחלש ובמפגר, גם הנכונות להגיב בחריפות קיצונית על כל פגיעה כזאת שיש בה תקדים מאיים בשביל הכלל כולו.
יש להוסיף, כי התודעה של עמי-אסיה המשוחררים והסולידריות הראשונית הקיימת ביניהם אינן גוזרות על כל קשר עם המערב, גם אין הן בשום פנים מחייבות "נייטרליזם". הודו וציילון ופקיסטן נשארו מרצונן בתוך חבר האומות הבריטיות. מאלאיה עומדת ללכת בעקבותיהן. לפחות אחת ממדינות הודו-סין נכנסה ל"ברית הצרפתית". ניפאל מספקת כמקודם חיילים לצבא הבריטי. ארץ-טאי והפיליפינים מקיימות קשרים הדוקים ביותר עם ארצות-הברית. פקיסטן מזה והפיליפינים מזה הינן חברות פעילות בבריתות הגנה מערביות. כל הזיקות וההתקשרויות הללו מותרות וכשרות. אף אחת מהארצות האלו אינה נפסלת בגללן לאזרחות באסיה ולחברות בקרב משפחת אומותיה. אבל שיתוף או תיאום עם מעצמה זרה נגד המשפחה, על-ידי סיוע לפעולה שיש בה פגיעה בבבת עינה, זהו עניין אחר לגמרי ועניין חמור ביותר.
לא בפעם הראשונה מתנגש כאן אינטרס ישראלי באינטרס ישראלי. ודאי ששיקול הקיום מכריע כנגד הכל, אבל ראוי לדעת את המחיר המשתלם.
בעיתונות תיאור מזעזע כיצד דיכא הצבא הסובייטי את ההתלקחות האחרונה של המרד בבודפשט - בין השאר נפתחה אש מקלעים על תורי לחם. הונגריה כולה נכנעה. בודפשט הרוסה ורעבה ומוכה מגפות.
המזכיר הכללי של או"ם מודיע כי הושג הסכם עם קהיר על כניסת כבי"ל למצרים.
כל היום כתבתי יומן.
