הודו [ב] - 10.11.1956
שם הספר  משוט באסיה
שם הפרק  הודו [ב] - 10.11.1956
כותרת משנה  בומביי

 

בומביי,  10.11.1956

 

השכמתי קום. בעיתונות החלטת נציגי ארבע המדינות המוסלמיות של ברית בגדד, שנפגשו בטהרן. גינו כמובן את תוקפנותה של ישראל, אך הדגישו כי יש ליישב אחת לתמיד את הסכסוך הערבי-ישראלי כדי להבטיח שלום של קבע לאזור כולו. לא הזכירו בעיות הגבולות והפליטים ולא הסתמכו על החלטות קודמות של עצרת או"ם. ביחס לתעלת סואץ נקטו נוסחה כמעט זהה בלשונה עם זו שנתקבלה בוועידה: שמירת ריבונות מצרים, הסדר בחסות או"ם, חופש שיט לכל.

מועצת הקונגרס בכלכותה קיבלה החלטה המביעה "'התמרמרות ומורת רוח" על "פלישת ישראל למצרים" ועל ההתערבות הצבאית של שתי המעצמות. היא מופנה בעיקר נגד שתיים אלו, אבל אנו איננו יוצאים מקופחים, חלילה, אלא שוקלים את חלקנו בנזיפות: "התקפה מזוינת נערכה על מצרים בתואנה כי ישראל פלשה לתוכה. תחת לבלום את המדינה התוקפנית, התקיפו שתי המעצמות את שנפלה קורבן לתוקפנות". ידידי המחודש מבומביי, שראיתיו פה לפני צאתו לכלכותה, הופיע כתומך בהחלטה והבטיח את רבו ואלופו כי 370 מיליון הודים ניצבים מאחוריו בעמדה שנקט לגבי המשבר הבינלאומי.

וסוף-סוף נשמע קולו של נאצר, לאחר שנדם כמה ימים. קשה לתאר דברי הבאי יותר עלובים ומגוחכים. מדינות ערב שהינן בעלות-בריתו היו מוכנות להילחם לימינו, אבל הוא דחה עזרתן כיוון שלא רצה בפתיחת חזית ישראלית חדשה נגד ירדן. סעוד התקשר איתו טלפונית והעמיד צבאו ואוצרו לרשות מצרים. תשובת נאצר הייתה כי כל דאגתו אך לירדן ואילו את ההתקפה הישראלית על מצרים יש בכוח צבאו לבלום בלי עזרה. קוותלי אף הוא הציע עזרה, אך נאצר סירב שוב, כדי שלא לסבך את סוריה. להלן עוד כזבים חסרי שחר על חיל האוויר המצרי, שלא הוחרב אלא הוסתר. אם כל הצטיינותו של חיל האוויר היא שהוא מצליח להסתתר - מה בצע בו? הסיום מאוד חלש - רצונו של נאצר הוא בשלום, אך לא בכניעה.

היה זה שידור ברדיו של קהיר אשר נמשך שעתים.

 

מה היה אומר גנדהי?

 

יצאתי לאותו קולג' בו נערכה הבוקר חגיגה לכבוד יום או"ם. בהזדמנות זו נגול שם הלוט מעל תמונת גנדהי שניתנה לקולג' במתנה. הוזמנתי לנאום בטכס זה על-ידי אגודת הסטודנטים, שנציגיה ביקשוני ומצאוני בוועידה והפצירו בי כמה פעמים כי אבוא. נסעתי דרך ארוכה מאוד, אך סוף סוף הגעתי. כיבדונו קודם כל בארוחת בוקר מאוד מגוונת ואחר-כך הובילונו לאולם האסיפה. בכל המוצאות והמבואות, בגינות הדשא ובמסדרונות ועל המדרגות הצטופפו תלמידים ותלמידות, ערים ועליזים, הצהילו פנים ומחאו כף. מכל ראשי המשלחות בוועידה הוזמנו שלושה - בּא סוה, שהריר ואני, אך שהריר לא הופיע. כן הוזמנו אנשי חוץ – שפר, בראונטל ובקריץ' היוגוסלבי. האולם נתמלא מפה לפה ורבים צבאו על החלונות. היושב ראש, רקטור המכללה הרים בנאומו על נס את סמכות או"ם כתריס בפני תוקפנות לאור ההתרחשויות האחרונות. שמות של ארצות לא הזכיר. בּא סוה קרא נאום קצר מעל הנייר וגילה את הלוט. שפר אף הוא דיבר קצרות. בהגיע תורי נתקבלתי במחיאות כפיים לא מרעישות אך חמות למדי. אמרתי כי איני מתיימר להיות מהבקיאים במיוחד בתורת גנדהי, אבל קראתי אבטוביוגרפיה שלו ("נפתולי עם האמת") וסייעתי להוצאתה בתרגום עברי וכן קראתי את הביוגרפיה המצוינת של גנדהי מאת ידידי לואי פישר והתרשמתי מאוד משני הספרים ומהאישיות המוצגת בהם וניסיתי כמידת יכולתי ללמוד לקח מאותו אדם יחיד-סגולה - להיאבק עם המגרעות והחולשות של אופיי. המשכתי כי תמה אני אם גנדהי היה גורס את זכותה של ישראל להגנה עצמית כפי שאנו גורסים אותה, אבל מה נעשה ויש לנו, הישראלים, תכונה משונה ומיוחדת במינה זו - אין חפצנו להיהרג על לא דבר. כאן פרץ צחוק רם והיה מטח של מחיאות כפיים. אמרתי כי כל משאלתנו היא כי יותן לנו לחיות בשקט ולעשות את העבודה שקיבלנו על עצמנו, אבל הצרה היא כי מפריעים לנו בלי הרף ואנו מוכרחים לעמוד על נפשנו כדי להבטיח לעצמנו חיים ואפשרות של יצירה. זהו פשר המאורעות האחרונים במידה שאנו היינו שותפים להם ורצוני לקוות כי גנדהי היה מבחין בין אומה קטנה מוקפת שונאים המנסה להגן על עצמה על-ידי הדיפת הסכנה הנשקפת לה לבין מעצמות אדירות הבאות מרחוק לפרוש מרותן על סביבה לא להן. כאן נשמע רחש של אהדה.

סוף דברי הקדשתי לתפקיד הנוער המשכיל בארצות אסיה אשר זכו בעצמאות זה מקרוב. אמרתי כי לכל האומות הללו, שנלחמו כה רבות וקשות על עצמאותן, להיות להן ממשלות משלהן, מורכבות מאישים שהם עצמן ובשרן, הבקיאים היטב בצורכיהן ובמאווייהן; לכל אלו, משהשיגו את העצמאות וקמו בתוכן ממשלות לאומיות - נשקפת סכנת האשליה כי הממשלות תעשינה הכל ואילו אותם המוני המשכילים הצעירים, אשר קודמיהם היו בשורות הראשונות של לוחמי החירות, הריהם חופשים עכשיו לנפשם, פטורים מעול מצוות, ורשאים לפנות איש לעברו ולדאוג לרווחתו האישית. המדינה היא אומנם מכשיר כביר, אך יש משימות שתקצר ידה מלבצען באין תנועה חברתית רחבה המגייסת את הרבים למאמץ חלוצי-התנדבותי המכוון להרמת המוני העם משפל מדרגתם על-ידי השתלבות בחייהם והזדהות גמורה עמם.

לא הייתי בטוח אם קלעתי לאיזו מטרה מעשית בדברי האחרונים. אך כשישבתי אמר לי היושב ראש כי דיברתי מאוד לעניין (point the to much very).

בראונטל נשא נאום נפלא להגנת ישראל. אמר בתכלית הפשטות: אני מתעב את משטר נאצר, שהוא רודן צבאי המתנכל להחריב את מדינת ישראל – נווה המדבר הסוציאליסטי היחיד בכל אותו חלק תבל - אבל לבו מר עליו בשל התנהגות הסוציאליסטים הצרפתים.

אחד מחברינו אמר על בראונטל כי הוא כה "נקי" מכל תודעה יהודית שאין לו שום מעצורים נפשיים לדבר על ישראל כלבבו. טוב שהוא כעומד מן הצד אמר את הדברים החריפים והבוטים על נאצר. אילו אני נקטתי לשון כזו הייתי מקומם את השומעים נגדי תחת למצוא מסילות ללבם.

נסעתי לוועידה. המליאה עמדה בקבלת החלטות ארגוניות ומדיניות. הייתה הופעה טובה לברקת, בהגישו להצבעה את אחת ההחלטות המרכזיות במכלול הארגוני, שהייתה פרי יזמתו. גם רחל צברי עשתה עבודה חשובה בוועדה לענייני האישה ולמעשה קבעה את תוכן ההחלטה שהוגשה למליאה, אך בהגיע מועד ההגשה נפלה מצווה זו בחלקה של אישה יפנית.

כשבאנו למלון לארוחת הצהרים הביא אבּי מברק מירושלים: נוסח השידור של בן-גוריון בחצות ובו חילופי האיגרות בין אייזנהאור ובולגאנין לבינו. בתשובה לבולגאנין יש "מסמר" והוא מסמך צבאי מצרי שנפל לידינו - צו מפקד הדיביזיה השלישית שתאריכו פברואר 1956 - ממנו ברור כי הצבא המצרי בסיני נצטווה לעמוד הכן למלחמת השמד בישראל. הבין לא יכולתי מדוע לא פירסמו הסוכנויות באסיה את תוכן תשובתנו לבולגאנין, ובייחוד חרה לי כי נגנז המסמך המרעיש הזה. החלטתי לעשות מאמץ מיוחד להבטחת פרסומו.

לאחר שהניסיון להחדיר ל"טיימס אוף אינדיה" את הגירסה המוסמכת של תמצית נאום בן-גוריון בכנסת לא נשא פרי - העיתונים סולדים בידיעות מ"מקור פרטי" ומעדיפים מברקים המתקבלים מהסוכנויות - אמרתי לאבּי להתקשר עם עורך העיתון ולבקש ממנו טובה בשמי: ישלח נא אלי דוָוח אחראי ואני אכתיב לו ידיעה עובדתית שאני מעוניין מאוד בפרסומה ואחרי-כן יראה וישפוט אם ראויה היא לדפוס או לא.

לארוחת צהרים עם אבּי אצל ראש לשכת המסחר ההודית. ארוחה זו צמחה מהפגישה שהייתה לי עם הודי זה בקבלת הפנים של פראג'ה. הוא עצמו משמש קונסול כבוד של אוסטריה בבומביי ולכן הזמין גם את שפר. בא גם אותו ישיש מכובד שהרבה להתווכח איתי ועוד כמה הודים מאותו מעמד וקונסולים אחדים. הזקן פתח שוב בחקירותיו החשדניות. הוצאתי מכיסי את המברק הטרי וקראתי באוזניו את הפקודה המצרית. התלקח: מדוע לא הופיע הדבר בעיתונות? אמרתי כי אני מנסה להחדירו. אמרו אתה מוכרח להביא מסמך כזה לידי פרסום אפילו תצטרך לשלם לעיתון כסף. מששמע קטע זה הרגשתי כי נשתנה כל הלך רוחו; כאילו עבר את המשבר ולבו נפתח להבין ולהאמין. כל החבורה התרכזה סביב העניין הישראלי ושאלו בלי סוף.

עיתוני אחר הצהרים רועשים על סכנת המלחמה. ברית-המועצות הציעה "מתנדבים"' למצרים ורבבות נרשמים בשגרירות המצרית במוסקבה. חרושצ'וב אמר באיזה נאום כי התוקפנים - אנגליה, צרפת וישראל - חייבים לבוא על עונשם החמור. ארצות-הברית מעמידה כוחותיה במצב הכן. התמונה הכללית היא כאילו סכנת הפלישה הרוסית למזרח התיכון בעינה עומדת. בינתיים עושים מאורעות הונגריה שמות בקומוניזם המערבי - על-כל-פנים בקרב האוהדים והגרורים. ובהודו עצמה יש הצלחה מרעישה לפעולתה של סוכנות התעמולה האנטי-קומוניסטית היעילה ביותר בעולם כולו, הלא היא ממשלת ברית-המועצות. לעומת זה קוצרת ארצות-הברית תהילות ותשבחות.

חזרתי לוועידה, שוב בדיוק ברגע בו נקראתי לעלות על הבמה ולנאום - הפעם כדי לברך בשם מפא"י את אוּ בּא סוה להיבחרו מחדש כיושב-ראש הארגון.

 

ועידת בומביי ננעלת

 

לפנות ערב, שעה קלה לפני הנעילה, הופיע בוועידה ראש ממשלת ציילון בנדרנאיקה. נתקבל בתשואות רמות וכל הקהל קם. בעוברו בשביל התיכון בין השורות לחץ את ידי. נשא נאום כנראה טיפוסי לו - שפעת לשון, הרבה הברקות, זעיר-שם זעיר-שם איזו אימרה נוקבת ולא מחושבת עד הסוף, בעיקרו מלבב וכובש אהדה. השמיע הצהרות של הזדהות עם הסוציאליזם וכמובן הקדיש זמן רב למאורעות היום, הן במערב-אסיה הן במזרח-אירופה. היה זהיר בנגיעותיו בנו ולמעשה לא עלה שם ישראל על שפתיו, אבל ברור היה מה הוא חושב עלינו כשאמר- ויש לו כישרון לאמור דברים בכובד משקל ובמלוא הרצינות כשהוא חדל להיות לץ מבריק - כי פשע הוא נגד המין האנושי אם גם בבלי דעת ושלא בכוונה גורמים לזעזוע העלול להביא לידי התלקחות עולמית. הרים על נס את הניצחון המוסרי של מצפון העולם, כפי שהוא מתגלם בעצרת או"ם, על התוקפנות ויצרי המלחמה. ההצבעה בעצרת - הפגנה זו של דעת-הקהל העולמית, שהתבטאה בהרמת ידיים ותו לא - הכריעה את הכף ואילצה ממשלות מרדניות לקבל את הדין. חשבתי: רחמנא ליצלן! תוקפנות ותאוות המלחמה של ישראל מזה - ודעת הקהל נושאת המוסר והמצפון מזה, וכוח הזרוע הגס שלנו נכנע להכרעתו הרוחנית של הארגון הבינלאומי.

הכנס השני של הוועידה הסוציאליסטית האסיינית נסתיים. היה בו לקח כי שקר התכנון והבל ההתכוננות. לא כוונות אלא עובדות קבעו תוכנו.

מייד לאחר הסיום – קבלת פנים ענקית מטעם עיריית בומביי רבתי, שנערכה בפארק הגדול הנושא שם אשת נהרו המנוחה. הושבתי שוב ליד השולחן הראשי והשכילו לדחוק אותי ככריך בין היוגוסלבי מזה והפקיסטני מזה. למזלי לא הופיע השני ומעבר לכיסאו הפנוי שוחחתי עם גברת הודית - חברת העירייה, אחראית לענייני החינוך, בעלה רופא נַתח, לה בן העומד לסיים בית-ספר לרפואה ושתי בנות נשואות, פעילות במקצועותיהן, אחת רופאה ואחת עורכת דין. דוּבר על בעיית צירוף חיי משפחה עם עבודה מקצועית ועסקנות ציבורית, על בעיות החינוך העממי והתיכון ועל שאלת שפת ההוראה הזרה בבתי-הספר הגבוהים - מכשלת כל הארצות הללו.

ראש העיר קרא נאום נוקשה מהכתב, הרים את קרן הסוציאליזם והזכיר לפראג'ה כי הקונגרס הוא המבצע את הגשמת הסוציאליזם ברחבי הודו, תוך גישה מציאותית, ופעולה חיובית, בלתי פוסקת. הזמין את בּא סוה כאורח ראשי לשאת דבריו וזה קם וחטב מספר קיסמי מילים וישב. אז קרא לבנדרנאיקה שישב משמאלו והלה נשא נאום ארוך ונרחב, ליצני ונמלץ, כיד הדברנות הקלה הטובה עליו, ושוב הייתה כאן תערובת של היתול ורצינות. פתח בהלצה שהייתה ממש "על הגבול". בחלק הרציני של הנאום התייחס למאורעות המזרח התיכון ושוב הייתה כאן מזיגה של עדינות נגיעה עם עומק נעיצה. דיבר בין השאר על משבר חמור שנגרם על-ידי פעולה נמהרת, ואמר כי יש כאן לקח לכולנו - עלינו להתאזר בסבלנות אם רצוננו לשמור על העולם מחורבן. גם זרק הערה כי יש ארצות קטנות שאין הכל מכירים אותן, אך חובה על הכל ללמוד ולדעת אותן. הכל לא במפורש אלא במרומז, אך כל המרומז היה ברור.

"טיימס אוף אינדיה" שלח אלי כתב נבון שרשם מפי מילה במילה את נוסח המסמך המצרי משובץ בתוך תמצית תשובת בן-גוריון לבולגאנין.

בערב סעודה רבתי אצל אבּי ורחל כספי - כארבעים יהודים והודים ואחרים. בין הבאים ג'יי פי. ישבתי איתו והפצרתי בו כי יבוא סוף סוף לארץ. הבטיח ל-1958. יש לו תוכנית לכל שנה ושנה - עבודת בהודאן במחוזות השונים. התהלכתי משולחן לשולחן וישבתי פה ופה. נתקלתי במנהלת בית-ספר אחת, יהודייה בבלית נשואה לצרפתי, אישה מאוד מכובדת ומשכלת, מנסה להסביר לנכבד סיקי את עיקרי תורת משה. עשתה זאת בטעם, אך יותר מדי תוך דבקות מילולית במקור ודייקנית סיפורית בפרטי המעשים בלי לחדור למהותם העמוקה של הדברים. בהזדמנות נאותה נטלתי ברשותה את החוט מידיה והתחלתי מרחיב דיבור על תוכנה המוסרי של היהדות כפי שהוא משתקף בתורת משה. התרכז מסביב חוג גדול והקשיבו כתלמידים. אחר-כך שאל נכבד הודי אחד כיצד תיפתר בעייתנו עכשיו והפלגנו לנבכי מדיניות ההווה ולגבהי חזונות העתיד וקהל השומעים הלך ורב. אחר-כך, כרגיל, הסתלקו הלא-יהודים לראשונה ונותרו אחינו בני ישראל ותבעו עוד ועוד, עד שהלכו גם היהודים בני המקום ונשארה רק החבורה הישראלית.

התיישבנו להתייעץ. זה ימים מתנהלת שקלה-וטריה בתוכנו פה וביני לבין ירושלים אם כדאי לי לנצל את ההפוגה שבין גמר ועידת בומביי לבין פתיחת ועידת בנגקוק לשם ביקור חטוף בדלהי, לרגל ועידת מדינות קולומבו [ארגון זה נוסד בקולומבו בירת ציילון ומזה שמו. משתתפות בו הודו, ציילון, בורמה, פקיסטן ואינדונסיה. הפעם הודיעה פקיסטן כי לא תוכל לבוא] המתחילה שם מחרתיים. ירושלים הפצירה בי מאוד לעשות זאת, שמא אפשר יהיה להשיג מוועידה זו צעד למען משא ומתן של שלום בעולמנו, אף שלחה לי תדריך לשיחות. לא גרסתי כל הימים האלה את בולמוס האמונה באפשרות של שלום קרוב, שתקף, לפי כל הסימנים, כמה מאנשינו בארץ דווקא בעקבות המהלומה האנושה שהונחתה על ראשו של נאצר. אף-על-פי-כן לא ראיתי עצמי פטור ממאמץ של השפעה בכיוון זה ולפחות מניסיון של מגע אישי עם ראשי המתוועדים בדלהי, ורק פיקפקתי אם יעלה בידי לראות שוב את נהרו, החוזר מכלכותה ישר לוועידת דלהי. דעת החברים הייתה בהחלט בעד הנסיעה. כסה היה סבור כי יש פחות סיכון בה מאשך בהימנעות ממנה. אם כך, עלי לטוס מחר ולא אוכל להשתתף באסיפה ההמונית מטעם הוועידה הסוציאליסטית שתתקיים מחר אחר הצהרים, בה מוזמנים לנאום כל ראשי המשלחות.

קרוב לאחת האזנו לקול-ישראל. ובכן קרה האסון - אסף שמחוני איננו, הוא וחבריו נספו.

רק בשתים אחר חצות הגעתי לקשר עם אלישיב בדלהי - הוא שוהה שם שוב לרגל ועידת אוּנסקו - כדי לקבוע איתו סידורי ביקורי.

 

העתקת קישור