על קברו של גנדהי

 

דלהי,   31.10.1956

 

פני העיתונות – מלחמה! המאמרים הראשיים מרשיעים את ישראל, לא כולם אך רובם בשצף קצף. הודעת הדובר לא הופיעה כלל, אך אחד המאמרים הראשיים מסתמך עליה - זאת אומרת, היא הגיעה למערכת, שימשה חומר למאמר, אך נגנזה מפרסום. הידיעות של אמש מופיעות ביתר פירוט. ברור לכל כי הוּצתה מדורה וברור כי אנו הצתנוה.

מסתמן קרע בין אנגליה וצרפת מזה וארצות-הברית מזה. פרץ ריב חריף בין הממשלה והאופוזיציה הפועלית באנגליה.

להיום נקבעה לי כאן מסיבת-עיתונאים. פשוט הושם עלי מצור של עיתוני הודו והסוכנויות וכתבי היומונים הגדולים ברחבי תבל. לוויתן, כביכול, נצוד ברשתם - האומנם ישלחוהו לחופשי? להשתמט אין כל טעם, אבל להופיע ללא תדרוך ברור מהארץ הרי זה להסתכן בסיבוכים.

במשך הבוקר הגיעו ידיעות רדיו: הצעת ארצות-הברית במועצת-הביטחון לגנות את ישראל הוכשלה על-ידי וטו אנגלי-צרפתי - בפעם הראשונה בתולדות או"ם נבעה פרץ כזה בחזית המערב; המצרים דחו את האולטימטום של אנגליה וצרפת; ישראל קיבלה על עצמה לא להתקרב לתעלה מעבר ל-10 ק"מ; כוחות בריטיים וצרפתיים נכנסו לאזור ומטוסיהם מפציצים שדות-תעופה מצריים; צה"ל נמצא במלוא התנופה של כיבוש חצי-אי סיני.

ובינתיים אנו בדלהי, בירת הודו, והתעוררה שאלה אם לא נצא לחזות בשכיותיה - מקדשי דת הינדו, מסגדים מוסלמיים, "המצודה האדומה" המפורסמת, ובמרחק-מה מהעיר ההיכל המפואר תאג' מחאל. החלטתי להינזר מכל אלה: אנו אורחים לא קרואים בבירה הזאת, אין לנו שום מעמד בה, לא יהיה לי טעם בהנאה ממנה. רק לגבי מקום אחד נהגתי יוצא מהכלל והוא מצבת גנדהי - מקום קבורת אפרו. אמרתי לעצמי כי זכרו של אדם זה הוא מעל לכל מחיצה רשמית ומעצור נפשי. נסענו לשם ונחלנו אכזבה. אומנם המרחב העצום שמארבעת רוחות המצבה – מישורי מדשאות המשתרעים למרחוק - מרהיב על-ידי הצירוף הנדיר שיש בו של גדלות מרוממת עם פשטות סגפנית, אך המצבה עצמה מעוררת סלידה בחוסר כל יראת-הכבוד שבה למראית-עין: בנייה רשלנית, עבודת עץ מגושמת, היעדר כל טעם וכושר ביטוי. מישהו החמיץ כאן הזדמנות היסטורית וגילה קהות וקוצר יד.

בשובנו מטיול קצר זה למלוננו, עוד לפני הצהרים, מצאנו עלון-תוספת לעיתון-בוקר ובו אישור לידיעות שקלטנו ברדיו. תהינו: אנה פני אנגליה וצרפת מועדות - למיגור נאצר? ומה אם לא ייפול? לכיבוש התעלה? ומה אם יחדשו המצרים את פעולות הטרור? ובכלל, איך יחזיקו שתי המעצמות מעמד צבאי במצרים בניגוד לאו"ם? הצהרות אידן כי שתי הממשלות ראו חובה לעצמן להתערב כדי להקים חיץ בין צבאות ישראל ומצרים מצלצלות פה כדיבורים נבובים, שאינם מעידים בעיני הקוראים על כישרון רב בהמצאת תירוצים.

לפי ידיעה סתומה מוושינגטון שוקלת ממשלת ארצות-הברית התערבות צבאית במזרח התיכון.

ידיעה מרנינה: אוניית מלחמה מצרית שהתקרבה לחיפה נשבתה על-ידי חיל-הים הישראלי!

ארוחת-צהרים עם נ., הפעם לפי הזמנתו. אומנם ראיתיו כבר פעמיים, אך אין מנוס ואחרי הכל הריהו תמיד מעניין ולומדים ממנו משהו, אם כי שיחתו מעייפת בשטף הסואן שלה.

עם לחיצת הידיים אמרתי: "צדקת ממני! הנה המשבר בוא בא. באמת לא פיללתי". עיקר שיחתו נסב על מצרים. מה יהיה שם? אמר בדיוק מה שהרהרתי בדרכי לארוחה: אין כל סיכוי להחזקה צבאית בתעלה נוכח התנגדות מצרים אלא אם כן יש נכונות לכבוש את קהיר. בדרך זו, אמר, מוכרחים האנגלים והצרפתים לשבור את הראש. הוא לגמרי לא בטוח בנפילתו של נאצר. להיפך, הרודן עשוי להתחזק דווקא על-ידי הפגיעה בו.

נתקבל מברק כי יעקב אבנון ממשרד החוץ יצא לדלהי לוועידת אונסקו ובידו מכתב אישי אלי. משמע שלא אקבל לפני כן תשובות על שאלותי.

 

ישראל בנקודת-מוקד

 

כך נכנסתי למסיבת עיתונאים ללא ידיעות, או הנחיות נוספות מהארץ. המסיבה הייתה רבת כמות וחשובת איכות: נציגי כל גדולי עיתוני הודו, כל הסוכנויות ההודיות, רויטר, א. פּ., יו. פּי., א. פ. פּ., טיימס הלונדוני, ניו-יורק טיימס ועוד. הודעתי בפתח דברי כי אין המסיבה יזומה מצדי אלא מצאתי כי זוהי הדרך הנאותה להיענות להמון תביעות שהופנו אלי מצדדים שונים, אשר בשום פנים לא יכולתי לספק כל אחת מהן לחוד. כן הבהרתי כי אין אני דובר ממשלתי, אלא מחווה דעתי האישית, במידה שהעיתונאים מעוניינים לעמוד עליה.

נשאלתי מייד אם נכונה הגירסה כי אנגליה וצרפת עודדו את ישראל ליזום את פעולתה בסיני. עניתי כי אני "משוכנע בהחלט, כי ממשלת-ישראל בלבד אחראית לפעולתה". את המבצע עצמו הסברתי כתגובה מוכרחת על חידוש פעולות הפידאיין והוספתי כטעם נוסף את האיום הכרוך בהקמת הפיקוד המאוחד. אשר להתערבות אנגליה וצרפת - הרי תמיד אמרתי כי "הפירצה קוראת לגנב", זאת אומרת, כי היעדר השלום בין מצרים וישראל, או בין ארצות ערב כולן ובינינו, יש בו פיתוי להתערבות זרה בענייני המזרח התיכון, והערכה זו של המצב נתאמתה הפעם. יתר השאלות חלו על בעיית הפליטים, החלטת העצרת מ-1947, השיט בסואץ ובמפרץ אילת. הנוכחים רשמו הרבה וקלטו עוד יותר. הייתה הזדמנות חשובה של הסברת רקע המצב ויסודות עמדתנו לא רק למען הפרסום לאלתר אלא לשם הבנה יותר מעמיקה של העניינים כהכנה לטיפול בהם לעתיד לבוא.

בין מיבצע למיבצע - כריך של אמנות.

בהיותי אמש ב"'סאפרו האוס" נודע לי כי מתקיימים שם השבוע, מדי ערב בערבו, קונצרטים של מוסיקה הודית. החלטתי ללכת לקונצרט של הערב כדי לקבל מושג מעולם צלילים זה - גם כדי להפיג במידת-מה את המתיחות. התוכנית הייתה מוסיקה הודית קלאסית ועלי להודות כי נחלתי ממנה אכזבה       ניצחת. אפשר לא הוכשרה אוזני לקלוט את הצלילים ועל-כל-פנים למדתי לקח בתורת היחסוּת של הטעם האנושי. הייתי בעיני כשומע לראשונה משהו מהשתפכות נפשו הבראשיתית של האדם הקדמון. האזנתי לשירת אישה בלוויית כלי-נגינה משונים - יללה ממושכת ומדכאה בחדגוניותה, כאילו מושכת הזמרת חוט אין-סופי ישר מתוך הנשמה ואינה מגיעה לדלותה, סוטה לרגע קט מהקו הישר תוך סלסול עולה ויורד ושוב חוזרת ומושכת. הייתה זו מנגינה שכאילו כל מהותה וטעמה לא היו אלא עצם ההתמשכות, ללא כל סיום ומסקנה. משכה ומשכה ופתאום קטעה והפסיקה ונשאר הד הקול כמנסר בחלל ותלוי על בלימה. היא עצמה והנוגנים שמסביבה ישבו על הרצפה. הכלים קדומים אך משופרים בחידושים. יצאתי באמצע התוכנית ותמהתי על הקהל העצום, שמילא את האולם הענקי של בית סאפרו עד אפס מקום, כיצד הוא יושב ומאזין, מרוכז ודרוך, מוכן ומזומן להוציא את כל ארבע השעות של הקונצרט עד לאחר חצות.