עם נפילת הפור - במחיצתו של נהרו

 

דלהי,   30.10.1956

 

צפתי מתהום השינה ומייד צללתי בים הדאגה - משנזכרתי מה צפוי לי היום: השיחה הראשונה שלי עם ראש הממשלה נהרו והרצאתי הפומבית, בבירת הודו בחסות "המועצה לענייני עולם".

אך התהייה על תעלומת הגיוס החלקי שהוכרז עליו פתאום בארץ נפסקה כחתף כאשר בטרם פניתי כה וכה טילפן אלי נציג "יונייטד פרס" לשאול דעתי על החדשות האחרונות. עדיין לא ראיתי עיתון ושאלתי מה הן. אמר: צבא ישראל נכנס לחצי אי סיני בתנופה גדולה ואחד מטוריו מתקרב לתעלת סואץ; לפי ידיעות רדיו מהבוקר מתנהלים קרבות במרחק 20 מיל מהתעלה.

את סערת רוחי קשה לי לנסח במילים. אי אפשר לנגן סוּפה. אנו במלחמה! אנו במלחמה יזומה!

חטפתי עיתון וקראתי הודעת דובר צה"ל. שמתי היטב לב להסברה הכלולה בה, כי הפעולה הייתה הכרחית לרגל התקפותיה הנשנות של מצרים ביבשה ובים.

דבר אחד ברור: עלי להתגייס כאן מייד להגנת העניין.

נכנסו דוד, אלישיב ואבי, נדהמים ונרעשים. מהבית אין לנו שום ידיעות ישירות. עוד אתמול הברקנו וביקשנו לדעת את רקע הגיוס, אך טרם נענינו. והנה לכאורה נפתרה חידה זו, אבל נולד סוד חדש, חמור הרבה יותר. החברים שבאו לוועידה בבומביי טילפנו משם להביע מבוכתם ולשאול שמא ידוע לנו פשר דבר. בינתיים לא נותר פנאי לחבר תוכנית מפורטת לשיחתי עם נהרו. בקושי הספקתי לרשום בחטיפה ראשי פרקים מקוטעים.

התחזקתי ויצאתי למוּעדת הדו קרב. ואלה תולדות השיחה הזאת. משום מצב היחסים עם הודו - יותר נכון בגלל היעדר היחסים - לא נכללה ארץ זו במניין הארצות שנתבקשתי לבקר בהן מטעם ממשלת ישראל. אך תוכנית המסע הכילה מלכתחילה השתתפות בשם מפלגת פועלי ארץ-ישראל בוועידה הסוציאליסטית האסיינית השנייה שנועדה להתכנס בבומביי. כיוון שכך, כתבתי אישית לנהרוּ כי אני עתיד לשהות בהודו לרגל אותה ועידה ומאוד אשמח אם בהזדמנות זו אוכל לבקרו בדלהי.

עלי לציין כי עד כה לא נזדמן לי להכיר את נהרו, אבל הייתה בינינו פעם חליפת-מכתבים אישית.

התשובה החיובית, שנמסרה באמצעות הקונסוליה הישראלית בבומביי, הגיעתני ערב צאתי את הארץ. לאחר שבאתי להודו ולפני צאתי לניפאל נקבע הראיון ליום זה לפני הצהרים.

הוזמנתי לבוא למשרד-החוץ, השוכן באחד מאגפי הבניין הממשלתי המרכזי בטבורה של דלהי החדשה, סמוך לבניין הפרלמנט הנהדר.

חדרו של נהרו מרווח ונאה. שולחנו גדול וקשתי. עליו ערימות תיקים וניירות ומספר אגרטלי פרחים. הרושם המפתיע הראשון היה כי אין ראש ממשלת הודו גבוה כפי שהוא נראה לפעמים בתמונות. הרושם השני - כי יש בפניו מידה של רוך אנושי ואין טבועה בהם אותה קשיות של סגפן אשר הייתי מוכן לקראתה, שוב לפי התצלומים בעיתונות.

נהרו פתח בשאלה אם באתי מבומביי. אמרתי כי לדלהי הגעתי מניפאל. עובדה זו עוררה התעניינותו ומניתי את הארצות שביקרתי בהן. היה מוכן להוסיף ולשמוע על המסע, אך בחרתי לעבור ישר אל העניין.

עוד לפני שנכנסתי גמרתי בלבי לפתוח במאורע הבוקר - כי למה יפתח הוא ואיראֶה כמי שניסה להתחמק?

אמרתי כי אנו נפגשים בבוקר שהוקדר על-ידי מאורעות רציניים בגבול ישראל-מצרים. אין לי לעת-עתה שום ידיעה ישירה מממשלתי על מה שאירע, אך אני יודע על פגיעות חמורות בביטחוננו מצד מצרים בימים האחרונים ואני בטוח כי אם נזקקה ממשלתי הפעם לפעולה נמרצת הרי עשתה זאת משום שנאלצה לכך על-ידי התגרות מסוכנת ביותר.

הוספתי, כי אין מאורעות אלה משנים גופה של הבעיה. אדרבא, הם מבליטים אותה ביתר שאת. הבעיה היא היעדר השלום בינינו לבין הארצות השכנות בגלל סירובן העקשני לעשותו. כשלעצמנו היינו מוכנים להסתפק במשטר שביתת-הנשק, ובלבד שיונח לנו לעשות את עבודתנו בשקט, אך הניסיון הוכיח כי משטר זה הושם לאַל על-ידי הפרות שיטתיות מהצד שכנגד.

ראשו של נהרו כנראה רכון תמיד במקצת, אך הוא הרכינו עוד יותר, הקדיר פניו ואמר: באמת, כאשר ראיתי את הידיעות בעיתון הבוקר דוכאתי מאוד. מה תהיינה תוצאותיה של פעולה זו? בזמן האחרון יש רושם כי ישראל אשמה במעשי תוקפנות עוד יותר מהערבים. אני מתבסס לא על מה שמודיעות מדינות ערב אלא על דוחות או"ם.

אמרתי כי אני מבין את מקורות ההתרשמות הזאת, אבל היא מוטעה ומסקנותיה אינן צודקות. כאשר קוראים בעיתונות יום אחד על פעולה ערבית ולמחרתו על ישראלית וחוזר חלילה, מאבדים כל הבחנה. עובדה ניצחת היא כי ראשית כל מחזור חדש של פעולות איבה נעוצה ביוזמה ערבית. אנו פועלים רק בתגובה (reaction by) ולעולם לא יזוּמות. גם איננו מגיבים על כל מעשה ומעשה. רק לאחר כמה התקפות, כשנוצרת, סכנה רצינית לביטחון באם תימשכנה באין מפריע, הננו נזקקים לפעולה. הרושם מסתלף גם משום שההתנפלויות עלינו הנעשות על-ידי כנופיות קטנות לרוב עמוק בתוך שטחנו, אינן זוכות לפרסום רב או אינן מתפרסמות כלל, ואילו פעולתנו אנו "עושה כותרות". לנו אין כנופיות ואין אנו מסתתרים מאחורי המסווה של "כוחות בלתי סדירים". ממילא תגובתנו היא צבאית ורבת רושם. אך אותן ההתקפות "הזעירות" הן רעה חולה אשר בשום פנים לא נוכל להשלים איתה. הן הורסות כל אפשרות של עבודה וחיים, ולא רק באזורי הספר. למעשה כמעט כל ארצנו היא אזור ספר. מי שהסכין בממדיה של הודו יתקשה לתפוס את מצבה של ישראל - ארץ קטנה וצרה, מוקפת אויבים הפוגעים בה בלי הרף כדי לעשות את חייה לגיהינום.

נהרו נאחז בדוגמה של הודו ומרְאָיה לסתור ביקש לעשות ממנה רְאָיה להוכיח. הזכיר כי לפני שנתיים או שלוש נזדמן לו לציין, בתשובה לשאילתה בבית הנבחרים, כי תוך תקופה קצרה אירעו מצד פקיסטן 700 פריצות גבול מזויינות לתוך הודו. אף-על-פי-כן הם לא הגיבו בפעולה צבאית. זאת ועוד. יש להם צרה עם פורטוגל בשאלת מעמדה של גואה.[1] חבל זה הוא חלק בלתי נפרד של הודו. אבל יש להם עסק עם משטר המאמין כי העולם עודנו חי במאה החמש-עשרה, כאשר בּוּלָה של האפיפיור חרצה גורל ארצות. מבחינה צבאית כיבוש גואה מידי פורטוגל הוא עניין של מה-בכך. אף-על-פי-כן הם מתאפקים ובוחרים בדרכי שלום. שיטה זו העניקה להם פרס: צרפת ויתרה מרצונה על המושבה שלה בהודו.

אמרתי כי בכל הכבוד והיקר עלי לשלול את הגזירה שווה, הן לגבי פקיסטן הן לגבי גואה. המושבה הפורטוגלית היא בכלל עניין פעוט אשר ברור כי יסתדר והודו יכולה להרשות לעצמה לנהוג בו אורך רוח. אשר לפקיסטן, הרי ראשית, גם אם הגבול שבינה לבין הודו פרוע, אין זה משפיע אף כלשהו על ביטחון החיים ברחבי הודו, ושניתן גם אם יש סכסוכים בין הודו ופקיסטן ויש לפקיסטן טענות ותביעות כלפי הודו, הרי אין פקיסטן מסרבת להכיר בקיומה של הודו, אין היא מכריזה כי היא במצב מלחמה עם הודו ואין מטרתה להכחיד את הודו ולרשת אותה. המצב אצלנו הוא כי הממשלות הערביות מדברות בגלוי על מסע נקם להשמדת ישראל ומתכוננות לכך בפועל ממש. אבל גם בחשבון קצר מכוונת פעולת הכנופיות המשתלחות על-ידי נאצר להביא לידי התמוטטות ישראל מבפנים.

נהרו הסכים כי אין כאן גזירה שווה. הוא רק תהה איזו שיטה יעילה יותר. הוא יודע היטב עמדת הערבים וסגנון דיבורם: הם לא יכירו בישראל לעולם, הם יילחמו בישראל בעוד חמש שנים, בעוד עשר שנים, בעוד עשרים ושלושים וחמישים שנה, ולעולם לא ישלימו; הנה הייתה ממלכה צלבנית שהתקיימה כך וכך שנים ומה היה בסופה? הוא בקי היטב בכל הדיבורים האלה. אבל הוא רוצה לשמוע ממני מה הפיתרון. הוא מודה ומתוודה כי איננו רואה פיתרון. לכתחילה אפשר היה לחשוב כי במרוצת הזמן תבוא הסתגלות לעובדה שנוצרה, אבל תקווה זו נכזבה. להיפך יש רושם כי המצב הולך ורע.

אמרתי כי הפיתרון. הוא אחד ויחיד: הסדר של שלום על-ידי משא ומתן ישיר. מוקדם או מאוחר - רק כך ייוּשב הסכסוך. אבל אפשר להחיש את השלום על-ידי ריכוז כלל עולמי של דעת הקהל בעדו. במיוחד חשוב גיבוש דעת הקהל של אסיה על-ידי נקיטת עמדה ברורה והשמעת תביעה מפורשת מצד ממשלותיה. אין לזלזל בהשפעת ארצות-הברית וגורמים אירופים, אבל הרבה יותר סיכויים יש להשפעת מעצמות אסיה, ובייחוד של הודו. מעצמות המערב חשודות תמיד על כוונות זרות ועל עשיית סכסוך המזרח-התיכון "קרדום לחפור בו". לא תמיד זהו חשד שווא. הוא הדין לגבי היחס לברית המועצות. לא כן הודו, אשר שום מדינה ערבית לא תאשים אותה במזימות סתר. מכאן המשקל הרב שיש להודו לגבי העולם הערבי ומכאן האחריות המיוחדת המוטלת עליה לגורל השלום במזרח התיכון.

נהרו אמר כי דיבר כבר עם הערבים וכלפי הערבים ברוח זו - הן בשיחות פרטיות הן בפומבי. שאלתו היא - מה בינתיים? מה יתרחש מחר מחרתיים?

אמרתי: אדרבא, תתכנס מועצת הביטחון, תדרוש משני הצדדים להפסיק מייד כל פעולת איבה, אבל באותה נשימה ממש תחייב אותם גם להיוועד מייד זה עם זה לשם משא ומתן על שלום קבע. תכריז כי העולם אינו יכול להרשות המשך קיומה של פירצה כזו בחומת השלום העולמי והיציבות הבינלאומית. כל עוד היא קיימת, שלום העולם בסכנה ועל הנוגעים בדבר לסתום אותה על-ידי הסדר הדדי.

נהרו אמר: אתם שרויים בפחד לקיומכם, אבל גם הם מתייראים מפניכם - פן תשתלטו עליהם.

ניסיתי לעשות פחד זה של הערבים לצחוק. כשנכנסנו לאו"ם מצאנו בו שש מדינות ערביות. עכשיו נוספו לוב וירדן, ואילו סודן, תוניסיה ומרוקו ועומדות על הסף. גם בעיית אלג'יריה ודאי תיפתר במגמה ליתר עצמאות, לא לפחות עצמאות. ההיקף המרחבי של העצמאות הערבית הולך ומתרחב. שטח ישראל הוא בסך הכל 8,000 מיל מרובע לעומת מיליון וחצי מיל מרובע, שהוא השטח הכולל של ארצות ערב אשר מסביב לנו. אשר לאוכלוסייה - הם עשרות מיליונים בעוד שאנו רק קצת יותר ממיליון וחצי. ובמצב זה נפל עליהם פחד ישראל? מצרים בלבד חזקה מאיתנו פי כמה - בכלכלה ובעוצמה הצבאית שבכוח. הם מסרבים ליישב פליטים ערבים בארצותיהם, אם כי התיישבות זו הייתה מביאה להם ברכה עצומה. לעומת זה אנו קיבלנו על עצמנו נטל כבד ביותר של קליטת המונים. שמונה מאות אלף יהודים העלינו לארץ בתקופת העצמאות ומחציתם באו מארצות ערביות ומוסלמיות, רובם הגדול בעירום ובחוסר כל - מעיראק, מתימן, ממרוקו. זהו מאמץ הבולע את כל מרצנו ויכולתנו. אגב מאמץ זה אנו משיגים תוצאות חשובות במפעל של פיתוח. במקום להתיירא מפנינו יכלו הערבים ליהנות מאיתנו. האין זה פרדוכס כי קיים שיתוף פעולה הדוק בינינו לבין ארץ רחוקה כבורמה, בעוד שהארצות שהן מאחורי כותלנו גוזרות על כל מגע איתנו?

אגב סיפרתי קצת על שיתוף הפעולה עם בורמה והזכרתי את תוכנית הפיתוח החקלאי באזור שאן בעזרת טרקטורים מישראל.

הוא שאל פתאום האם אתם מייצרים טרקטורים? אמרתי כי לעת עתה לא - רק חלקי חילוף.

היה בירור קצר על כוחן של ארצות ערב ולבסוף אמר: ודאי שפחד זה שלהם חסר שחר, אבל הוא קיים ועומד ומהווה גורם.

אמרתי כי אם כן הדבר, הרי היא הנותנת שיעשו שלום. אם אנו חשודים על מגמות ומזימות של התפשטות, מדוע לא יכלאו אותנו בתוך שטחנו על-ידי חוזי שלום הקובעים גבולות לצמיתות? גם אם שום חוזה שלום אינו מהווה ערובה מוחלטת בפני תוקפנות, הרי מכל מקום יותר קשה להפר חוזה שלום ולהתנקש בגבול בינלאומי מלעבור את קו שביתת הנשק. אבל הערבים מנסים לאחוז בשני ראשי החבל.

נהרו אמר כי זה הגיוני, אבל לא בכל שולט ההיגיון. הנה דווקא מפי מדינאי לבנוני נזדמן לו לשמוע דברים קשים ביותר על ישראל - פחד עצום מהשתלטותה.

אמרתי כי זהו באמת שיא האבסורד והסברתי את גורמי השיתוף העמוקים שבכוח הקיימים בינינו לבין הלבנון מבחינה אובייקטיבית.

נהרו ענה כי החשש הוא לאו דווקא לכיבוש אלא לחדירה ולהשתלטות כלכלית, משום פיקחותם הרבה ויתרון כושרם של בני העם היהודי. דברים אלה נאמרו באותו חיוך קל המוכר לרבים מאיתנו היטב משיחות עם לא-יהודים באירופה ובאמריקה. היה מעניין לציין כי הערכה זו הדביקה אותנו גם באסיה. המשיך ואמר: אספר לך מעשה, ממנו תבין מהו החשש שהביע אותו לבנוני חשוב. פעם הייתי בלונדון. הדבר היה זמן-מה לאחר עלות היטלר לשלטון, כשרק החלו רדיפות היהודים בגרמניה. נזדמנתי למסיבה עם לאסקי, לאנסבורי ועוד אחדים ממפלגת-העבודה. לאסקי קבל מרה על הממשלה הבריטית בשל ההגבלות שהוטלו אז על כניסת פליטים יהודים לאנגליה. ג'ורג' לאנסבורי הזקן ענה כי אין הדבר כה פשוט. הוא בטוח כי אם יבוא יהודי גרמני ויפתח חנות-מכולת באיזו פינת רחוב, אזי כעבור זמן מועט תיסגרנה באותה סביבה שתי חנויות אנגליות.

כבשתי רוגזי ואמרתי: אספר גם אני לך מעשה שהיה. היה פעם ויכוח בין נציג ציוני לבין ערבי פלשתינאי דגול. הדבר היה לפני שנים רבות, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה[2]. אמר הערבי: אתם היהודים משולים למלח ואילו כל האומות משולות ללחם. למען יהא הלחם נעים לחך דרושה בו מידה מסוימת של מלח. רצונו לומר, שום ארץ לא תוכל לשגשג בלי אחוז מסוים של יהודים. רע מאוד אם אין מלח בלחם - טעמו תפל ואכילתו קשה. אך גרוע מזה אם הוגדשה מידת המלח שבלחם - כי אז לא יצלח לאכילה כלל ואין לו תקנה. ענה לו היהודי: משלך אינו הולם את העניין כלל, שכן כל מטרתו של העם היהודי בארץ-ישראל היא לחדול לשמש מלח לאחרים אלא להיות לחם לעצמו.

הוספתי כי קרל מרכס, שהיה יהודי אך לא הצטיין באהבה יתירה לעמו, אמר אי-שם כי דרכם של יהודים להידחק לנקבוביות, של משק קיים ועומד. כוונתו הייתה לפסוק כי אין ביכולתם של יהודים ליצור משק עצמאי. ההידחקות הזאת לנקבוביות אינה עניין של בחירה חופשית והפיקחות היתירה המלווה אותה, כביכול, אינה תכונה לאומית או גזעית כלל. זוהי מארת גלותנו - תוצאה מוכרחת של חיי ניתוק ותלישות מקרקע המולדת, כריתות מקרקע בכלל, פיזור בעולם כמיעוט בכל מקום. הציונות היא ההתקוממות ההיסטורית של העם היהודי נגד הגורל הזה. מגמתה ריכוז ולא התפשטות, השתרשות ולא פיזור. חזרנו למולדתנו להיות אדונים לגורלנו ולא לחלוש על גורלם של אחרים. הדור הגדל לנו בארץ הוא טיפוס חדש של יהודי - מושרש, בטוח בעצמו, מאוזן באופיו. זהו אדם שבא על תיקונו. נפלא לראות איזו תמורה מבורכת מתחוללת בעם החוזר למולדתו תוך דור אחד. לתאר אותנו כחנוונים החודרים ללבנון הרי זה סילוף גמור של המהות היסודית של מפעלנו. אם בכל הארצות מהווים היהודים שכבה אופקית - סוחרים, בעלי מלאכה זעירים, אנשי ביניים, בעלי מקצוע - הרי בישראל הננו מבנה מאונך. מבנה זה יסודותיו בחקלאות ובמשק המחצבים והוא עולה בקומות של בניין וחרושת ותובלה ומסחר ומגיע לשיאי המדע והאמנות וההגות. אנו עושים את כל עבודתנו במו ידינו, עד לעבודה הפשוטה והגסה ביותר כסבלות בנמלים וכטיאטוא רחובות וניקוי מחראות (בכוונה הזכרתי עבודה זו שבהודו היא מנת חלקם של "האסורים במגע" בלבד). רק חוסר הבנה גמור של תהליכי היצירה ויסודות המבנה החברתי שלנו יכולים להוליד מושגים כה מסולפים כגון אלה שהוא נתקל בהם אצל אותו מדינאי בלבנון.

נהרו לא הרפה מהנושא. כנראה ביקש להסביר כי הכוונה אינה דווקא למספר חנוונים יהודים שיסתננו מישראל ללבנון וידחקו שם רגלי יריביהם, אלא לתפקיד שישראל כולה, בכלכלתה המתקדמת והדינאמית, תמלא לגבי המשק הערבי הנחשל שמסביב לה.

אמר: אביא לך דוגמה אחרת להבהיר השקפתי. אלף שנה נמשכה חדירה סינית והודית לארצות דרום מזרח אסיה - בורמה, סיאם, מאלאיה, הודו-סין וכו'. העמים ילידי הארצות האלו הינם מטבעם שוקטים על השמרים ומסתפקים במועט. די להם במיץ אגוז הקוקוס למשקה ובחופן אורז למאכל. לעומתם הסינים - וכן ההודים, אם כי במידה פחותה מהראשונים - הם בעלי יוזמה ומרץ, חרוצים ושאוּפתָנים. ממילא מובן, כי בני שני העמים האלה, שבעיני עם הארץ הינם זרים מרחוק באו, תפסו עמדות מפתח במסחר ובחרושת ועשו עושר. ההתנגשות בין שני הצדדים נבלמה על-ידי המשטר הבריטי שתקופת שלטונו ארכה שלוש מאות שנה. אבל עכשיו, עם העצמאות, היא מתחוללת בכל הארצות הללו. בעיה זו מטילה צל על יחסי הודו עם כמה מאותן הארצות. אנו רוחשים להן אך ידידות ואדיר חפצנו לחיות איתן בשלום, אך שם רואים את המיעוט ההודי כעמדה קדמית שלנו, כאילו מגמתנו לפרוש באמצעותו את מרותנו עליהם, בעוד שאין דבר רחוק מאיתנו ככוונה הזאת.

אמרתי כי צר לי מאוד לחלוק שוב, אך מה אעשה והתקביל איננו תופס. בעיית הסינים וההודים בדרום מזרח אסיה לחוד ובעיית ישראל במזרח התיכון לחוד. אין שום דמיון בינינו בישראל לבין הסינים במאלאיה או ההודים בבורמה. מאחוריהם שם - מעצמות סין והודו. מאחורינו אין עומד שום כוח חוץ. הם מהגרים בארץ זרה. אנו אזרחים במולדתנו. אם לא תובן ותקובל האמת ההיסטורית הזאת, כי מדינת ישראל היא מולדת העם העברי, אזי אין בכלל על מה לשוחח. מפעלנו נעשה אז לא רק בלתי-צודק אלא פשוט בלתי מובן. הארץ ההיא היא המולדת (birthplace) של עמנו. היא לא ילדה מעולם שום אומה אחרת. עמנו לא אימץ לו שום מולדת אחרת. הארץ חדלה למלא תפקיד בדברי ימי עולם, חדלה לתרום כלשהו לאוצר המין האנושי, עם גלות עמנו ממנה. גם העם היהודי, כעם ולא כצירוף מקרי של יחידים, חדל לתרום לתרבות העולם לאחר שנעקר ממולדתו. מעולם לא שכחנו את מולדתנו ולא חדלנו ממאמצים לחזור אליה. השאיפה היחידה שפעמה בלב כל בני עמנו בכל הדורות הייתה לשיבת ציון. בשביל העם היהודי לא הייתה קיימת ברירה בין ארץ-ישראל לבין ארץ אחרת. הברירה הייתה או ארץ-ישראל או לא כלום. שום כוח שבעולם לא יכול לעקור מלב העם את השאיפה הזאת. יש להבין זאת כדי לדעת מה עמוקים שורשי תנועתנו בנשמת העם ומה עצום כוח הדַחַף (urge) הרתום אליה. אין זו אלא רדידות היסטורית (historical shallowness) מצד הערבים להשוות את מדינת ישראל עם ממלכת הצלבנים. עיניהם טחו מראות את העובדות המכריעות של ההיסטוריה אשר בפניהן הם הועמדו. הם אינם מבחינים בין הרפתקה דתית-צבאית-מדינית שבאה לפתע כפרי איזה יצר חולף שתקף בתקופה מסוימת את העולם הנוצרי, ואפשר פעלו בו גם תאוות מסחריות, לבין חפץ החיים ולהט התקומה הפועמים בקרב עם שלם זה אלפיים שנה. החתירה לשוב לא פסקה בשום דור. היא נמשכת בימינו תוך רציפות גמורה והתקדמות בלתי-פוסקת זה כשמונים שנה. היא עשתה חיל רב עוד בימי השלטון העותמני. היא שהולידה את הצהרת בלפור, ולא להיפך. הדרכים שלנו ושל אנגליה נפרדו מפני שהמדיניות הבריטית קיבלה בשלב מסוים את המשנה הערבית לגבי עתידה של הארץ ומעלה בפיקדון שנמסר לידיה על-ידי חבר הלאומים. כמו שהתגברנו על המכשולים שהונחו בדרכנו על-ידי המשטר העותמני כך נאבקנו עם המשטר הבריטי עד שהוכרה זכותנו לעצמאות על-ידי האומות המאוחדות ולבסוף כבשנו אותה לעצמנו בדם.

נהרו אמר: מקובלת עלי ההנחה היסודית כי תביעת העם היהודי לעצמאות מוצדקת וכי השאיפה הכבירה הזאת (urge powerful very this) מוכרחה למצוא אחיזה ולהכות שורש בקרקע אי-שם.

שיסעתיו: לא אי שם כי אם בישראל!

אמר: ברור, ברור, כי אי-שם זה פירושו ישראל. אך השאלה שהצגתי בעינה עומדת: מהו הפיתרון? הן הפיתרון אינו יכול להיות צבאי.

חזר והביע דאגתו העמוקה להתרחשויות הצפויות, ושיערתי כי הוא חושב על אפשרות כניסתן למערכה של מדינות ערביות אחרות.

אמרתי, כי בבואו לשלול פיתרון צבאי הריהו כ"מַטיף למגוּיר". אבל מה נעשה ונוצרים מצבים על-ידי הצד שכנגד המחייבים פעולה צבאית מצדנו. שום ממשלה לא תוכל להתפרק מאחריות לביטחון תושבי ארצה.

נהרו ענה כי הוא מסופק ביעילותן של פעולות צבאיות אלו, שכן הן מרחיקות את השלום וגורמות להידוק טבעת האיבה מסביב לישראל.

אמרתי כי אין לנו ברירה אלא להחזיק מעמד. חשוב מאוד להחיש את השלום על-ידי גיבוש דעה מאוחדת בעולם למענו, בראש וראשונה באסיה, ועל-ידי הפעלת לחץ מוסרי, ואם אפשר - דווקא ידידותי, על מצרים ושאר ארצות ערב, אך אם הדבר באמת אינו אפשרי, כי אז יימשך המצב הקיים על כל סכנותיו. אנו עומדים בפני איום הולך וגובר. בראש מצרים עומד אדם המוכה שיגעון של גדלות. הוא חותר לפרוש רשתו על ארצות שכנות בצפון מזרח אפריקה ובמערב אסיה. הוא נחל כמה הצלחות מפוצצות ואלו שיכרו וסיחררו אותו. הן מלבות את תאוות הכיבוש הבוערת בלבו. הוא מכתר עכשיו את ישראל כדי לחסלה. הבחירות האחרונות בירדן הרחיבו שטח השפעתו. על הכל מאפילה עסקת הנשק שלו מאשתקד, אשר למענה הוא הקריב את צורכי הפיתוח של ארצו ואת טובתם של המוני העם המצרי ועל-ידיה הוא פתח במחזור חדש של מירוץ זיון. גם אנו נאלצנו להפריש אמצעים נוספים לרכישת נשק, עם כל הקושי והקורבן הכרוכים בדבר.

נהרו חלק על הערכתי את נאצר. האיש עשה עליו רושם אחר.

אמרתי כי כנראה שיטת נאצר היא להבדיל היטב בין הופעותיו כלפי פנים וכלפי חוץ.

בשלב זה של השיחה נתתי דעתי על הזמן שחלף. הדברים ארכו והחלטתי לעבור לנושא אחר. אמרתי כי ארשה לעצמי לעורר בעיה מעשית.

תפס כוונתי מייד ואמר: שאלת היחסים בינינו?

אמרתי: כמובן. היש הצדקה כלשהי למצב זה שאין אתם מדברים איתנו כדבר איש אל רעהו?

נהרו טען כי לכאורה צדקתי: הנה יש להם בדלהי חמישים נציגויות, האחרונה שהופיעה היא נציגות ספרד, ואין כל סיבה לא להוסיף נציגות ישראלית; אין לו שום נימוק הגיוני חזק לסתור טענתי, אבל מעשה שטן - בכל פעם שעלה בדעתם לעשות את הצעד קרה משהו שהכביד.

אמרתי: אבל האומנם תוכל להצדיק את המצב הקיים? הן למעשה אינכם ניטרליים בסכסוך שבינינו לבין הערבים. אתם עומדים לצדם נגדנו. לנו אתה אומר כי תכונן איתנו קשרים דיפלומטיים רק לאחר השלום ואילו עם הערבים אתה מקיים קשרים דיפלומטיים בלי להתנותם בשלום, וזה בשעה שאנו רוצים בשלום והערבים מסרבים. עמדה זו מרחיקה את השלום ומעודדת את הסרבנות הערבית.

לא נשמעה תשובה ברורה אלא חל מצדו מעבר לנושא אחר. הוא עצמו עורר את בעיית באנדוּנג אשר גם אני נתכוונתי לנגוע בה. ביקש להביא ראיה מאותו מעמד עד כמה קשי-עורף הם הערבים, בייחוד כשהם נתמכים על-ידי פקיסטן העושה מהם קרניים לנגח את  הודו - וסיפר במפורט השתלשלות ענייננו תחילה בפרק ההכנות לקראת הוועידה ואחר-כך בעצם מהלכה, הכל כדי להוכיח כי לא היה לו ולאחרים מנוס מהקו שהוכרחו, לדאבונם, לנקוט.

אמרתי: טוב, אך מה המסקנה? הן ועידת באנדונג פסלה את עצמה מכל בחינה מוסרית. היא הפרה במו ידיה את עקרונות היסוד שעליהם הושתתה - כלליות הייצוג ושוויון המעמד של כל המדינות העצמאיות באסיה. והיא עוד הרעה לעשות מזה: לאחר שהעמידה אותנו מאחורי הדלת והמזוזה היא ניגשה לדון ולפסוק בבעיית עתידנו. איזה מופת מחנך היא נתנה על-ידי כך בהלכות ההגינות והיושר בעניינים בינלאומיים? היה זה חילול הכבוד והתכחשות למסורת הרוחנית של אותן מדינות אסיה אשר את מורשתן התרבותית ישראל מעריכה במידה כה עמוקה.

בינתיים ארכה השיחה יותר משעה. פעמיים נכנס כבר המזכיר והניח פתק על השולחן להזכיר כי באו כבר אלה שהוזמנו אחרי. ערכתי עוד בירור קצר בשאלת חופש השיט בתעלת סואץ ובסיום הדברים חזרתי לבעיית יחסי ישראל הודו. שאלתיו מדוע הוא שולל מעצמו אפשרות לעמוד על התפתחות העניינים בישראל ולהשפיע מצדו על מחשבתה המדינית בתמידות ובאורח סדיר? הנה נוצר עכשיו מצב חמור הגורם לו דאגה. אם יהיה להודו מה להגיד למדינות של אזורנו - הן בישראל לא יעמוד לרשותו שום מכשיר למטרה זו. האומנם זהו מצב רצוי להודו?

לא הייתה בפיו תשובה. קמתי ואמרתי כי אנו נפרדים, איפוא, בלי שנהיה terms speaking on [מדברים זה עם זה כאיש עם רעהו]. הוא אמר: הן שוחחנו! אמרתי איננוterm  speaking on לפי משמעות המונח הזה במסגרת היחסים הבינלאומיים המקובלים בעולם התרבותי של זמננו אשר הודו היא חלק כה חשוב ממנו.

בזה נפרדנו. שיחתנו נמשכה שעה ורבע. יצאתי ממנה לא מפורק כי אם מתוח עוד יותר מקודם.

 

בתוך היורה הרותחת

 

חזרנו למלון לארוחת הצהרים. באמצע הארוחה נתקבל מברק גלוי שהכיל את הודעת דובר משרד החוץ על רקע המבצע ומטרתו. מאוד הייתי מאוכזב מאיחורו של מברק זה בשלוש שעות. במקום לקלוע באוויר יכולתי בשיחתי עם נהרו להסתמך על עובדות נוקבות. הודעת הדובר עושה חשבון צדק עם נאצר על כל מעלליו ומסתמכת על מה שאירע בימים האחרונים:

דבר ראשון - נתחדשו פעולות הפידאיין; היו לנו תוך זמן קצר 24 קורבנות - הרוגים ופצועים; נתפסו שלוש כנופיות - שתיים ליד ארז ואחת ליד שדה-בוקר. על כל אלה לא נתפרסם דבר בעיתונות ולא הגיעתנו שום ידיעה ישירה. בהודעה הובלטו ההסגר הימי, ההפרעות לטיס והחרם המסחרי, אך מטרת המבצע הצבאי שהחל אתמול הוגדרה כמשימת טיהור חצי-אי סיני מקני המרצחים וממרכזי ארגון הכנופיות.

המסמר השני שבהודעה - האיום הישיר כלפי ישראל שהיה כרוך בהקמת הפיקוד המשותף של מצרים, סוריה וירדן אשר כפף למעשה את צבאות שתי האחרונות למרותה של הראשונה.

נשאלה, כמובן, השאלה מדוע לא ניתן פרסום בולט לכל העובדות הללו לפני התחלת הפעולה הגדולה. מכל מקום התברר משהו מהרקע הבלתי אמצעי שלה. אך לא היה פנאי רב להרהר ולנחש. הייתי חייב להתרכז מייד בהכנת ההרצאה לאחר הצהרים. עבדתי כשלוש שעות רצופות. הרצאתי במנילה, שהועתקה בסינגפור, שימשה לי יסוד והוספתי עליה הרבה.

ל"מועצה לענייני עולם" של דלהי בניין מיוחד, "סאפּרוּ האוּס" שמו - בית גדול בן שתי קומות העושה רושם רב. נתקבלתי במבוא על-ידי חברי ההנהלה. הוראיתי את הספרייה ונתכבדתי בתה. בבית שני אולמות - אחד גדול מאוד ואחד יותר צנוע, המכיל כשלוש מאות איש. הרצאתי נערכה בשני. כשנכנסתי היה אולם זה מלא מפה לפה. רבים עמדו ליד הקירות ורבים צבאו מכל העברים על הדלתות והחלונות הפתוחים. רוב הקהל היה הודי, אך נראו גם פנים אירופיות ולא חסרו - אם כי באו רק במתי-מעט - אחינו בני ישראל.

נוכח מראה הבניין מבפנים ומבחוץ, הספרייה, האולמות וכל מערכת הפעולות, אמרתי לעצמי מי יתננו מוסד כזה ובניין כזה בירושלים.

בהעיפי עין על הקהל נוכחתי כי אין בקרבו אנשים בעלי משקל. הללו מצויים בחבר המנהלים ובין החברים המרובים, אך נראה כי אינם נוהגים לבקר בהרצאות. השומעים עשו ברובם רושם של סתם שוחרי דעת, טיפוסים "אקסטרניים", וכל מיני יוצאי דופן שיש להם עניין מיוחד בנושא אם מתוך יחס אמיתי או על-מנת למצוא הזדמנות לנגח. אבל הצפיפות והדריכות בישרו קשב טוב להרצאה וחום של ויכוח לאחריה.

גם כאן החלטתי לפתוח בהתייחסות למאורעות האחרונים. קראתי את מברק הדובר מהחל ועד כלה. הפסוקים החריפים נגד נאצר צלצלו כהתגרות צורמת באוזני רבים, שבעיניהם - כמו בעיני מרבית העם ההודי - נאצר הוא אחד הגיבורים הלאומיים של ימינו, אשר מעשי תוקפו בחזית חוץ, כעקירת הצבא הבריטי מאדמת מצרים וכהלאמת התעלה, באו כבשורה גדולה לכל עמי אסיה. בין השאר כללתי בהרצאה ניתוח מפורט של אמנת קושטא בדבר חופש השיט בתעלת סואץ. בתשובה לשאלותי קיבלתי למועד הנכון משבתאי רוזן, היועץ המשפטי של משרד החוץ, את המובאות העיקריות מתוך האמנה. על-פיהן יכולתי להוכיח באותות ובמופתים כי טענת ה"לוחמוּת" של מצרים, זו שנדחתה על-ידי מועצת-הביטחון, אין לה בכלל שייכות לעניין גם אילמלא נדחתה, שכן האמנה אוסרת במפורש כל הגבלות חופש השיט בתעלה גם במקרה של מלחמה אשר הממשלה העותמנית (קרי עכשיו: ממשלת מצרים) היא צד לוחם בה. היה ברור כי סעיף זה וכן סעיפים אחרים האוסרים אפליה כלשהי, בזמן שלום כבזמן מלחמה, באו כאפתעה לציבור, עשו רושם חזק ונתקבלו כעובדות מכריעות שאין להרהר אחריהן.

קריאת ההרצאה ארכה בדיוק שלושת רבעי שעה - חמש דקות פחות מהמכסימום שנקבע לי. הקשב היה דרוך ואיש לא פצה פיו - כאן מולך בכיפה עקרון ההתאפקות ואין איש מרשה לעצמו הפרעה או קריאת ביניים. אך האווירה הייתה טעונה חשמל וזה החל מתיז גצים ומשמיע נפצים מייד עם החל השאלות והתשובות.

היושב-ראש שלי היה ד"ר ל., מי שעמד בראש אחד ממוסדות או"ם באסיה ועכשיו הוא נשיא המועצה הלאומית למחקר תעשייתי. כיוון שביקר בארץ, נשא נאום פתיחה שהיה מלא תשבוחות למפעלנו וקילוסים אישיים, אך מסויג מבחינה מדינית.

השאלות היו כמעט כולן פולמוסיות ורובן עוינות. לא הוצגה אף שאלה אחת תוך רצון לדעת משהו נוסף על ישראל כארץ, כמדינה, כחברה. בחלקה המרכזי של ההרצאה טיפלתי דווקא בכל הגילויים החיוביים של יצירתנו, אך בשאלות שהוצגו לא נשמע לדברים אלה שום הד. כל השאלות בלי יוצא מהכלל נסבו על ציר היחסים - זאת אומרת, ההתנגשות - בין ישראל לשכנותיה, כאילו המדינה כשלעצמה, מפעלה ובעיות בניינה, הישגיה וסיכוייה, אינם מעניינים איש. היה מעמד חי וער ותוסס ורותח, עם הרבה מתחים והתלקחויות. למעשה התנהל ויכוח חריף במסווה של שאלות.

הודי אחד תקף אותי נמרצות ובארסיות גלויה על מעשי תוקפנות שהורשענו בהם לפי פסקי או"ם - בישיבות ועדות שביתת הנשק ומועצת הביטחון. גילה בקיאות מופלגת בפרשה זו והכריז כי גם הפעם אנו חייבים בתוקפנות ואילו ההסבר הכלול במברק שקראתי אינו משכנע כלל ועיקר. אחד, כנראה ערבי, תבע את עלבון החלטת 1947. אחרי שהציג שאלתו נשאר עומד וכשהתחלתי לענות שיסע אותי בשאלה נוספת. אמרתי: סבור הייתי כי סיימת את שאלתך ואולי תניח לי להשיב. אז נשתתק אך נשאר עומד. שאלתי: התואיל לשבת? סירב. אז ישבתי ונאלמתי. רק אז התערב היושב ראש והושיבו ואני קמתי והמשכתי והיו מחיאות כפיים לטובתי. אחר, שנראה אף הוא ערבי, בחור צעיר מאוד, קפץ על רגליו לסתור את דברי על היעדר כוחות אי-סדירים אצלנו וטפח על פני את דיר-יאסין וקיביה - תוך הפגנת איבה אשר רק ערבי מסוגל לה. הודי אחד ביקש לדעת מדוע התפטרתי, והסתמך על ההנחה הכללית בדבר הניגודים ביני לבין בן-גוריון. תשובתי, כי עד שהוא מקשה על התפטרותי, לאחר שעמדתי על משמרתי כ-25 שנים, מדוע אינו תמה על שנשארתי בתפקידי תקופה כה ארוכה, לא הניחה דעתו והפליט ריטון בקול רם כי אני משתמט מלענות. היו גם שאלות "נייטרליות" כביכול, שבכמה מהן היו טמונים מוקשים. רק אחד מילא תפקיד של "תנא דמסייע" בשאלו אם מטרת המבצע המתנהל בסיני היא לכבוש את תעלת סואץ. עניתי בשלילה נחרצת והיו מחיאות כפים.

כמו במנילה כן גם פה נתקבלה בתשואות רמות הכרָזָתי על מדיניותנו לגבי התעלה. אמרתי כי לא מחינו נגד ההלאמה, אין אנו עומדים על בינאום, אבל בכל משטר שיהיה נעמוד על הבטחת זכויות השיט החופשי לכל, בלי שום יוצא מהכלל, לרבות ישראל, ולא להוציא את ישראל. מחיאות הכפיים באו אחרי ההדגשה האחרונה, אך הם התייחסו לנוסחה כולה.

השאלות והתשובות נמשכו באש מצטלבת כשעה - כפליים ומעלה מכרגיל במוסד זה. הייתה זו מסה. כשסיימתי הקיפני הקומץ היהודי, שהיה נרגש ביותר.

מאוחר בערב נודע כי צרפת ואנגליה הפנו אולטימטום למצרים ולישראל - להתרחק כדי 10 מיל מהתעלה, למען יוכל כוח אנגלי-צרפתי לתפוס את האזור זמנית.

שוב נזדמזם נחיל דבורים של השערות וניחושים - ואין פותר.

אחר חצות הביאו הבחורים מחדרם למעלה ידיעות שהצליחו בקושי לקלוט בקול ישראל: צרפת הודיעה במועצת הביטחון כי אם ייעשה ניסיון לגנות את ישראל, היא תשתמש בזכות הווטו. אידן טען בבית הנבחרים כי לישראל נשקפה סכנת כליה עקב מזימות מצרים והיא פעלה בתגובה על התגרות חמורה. נשתנו סדרי בראשית!