דלהי, 29.10.1956
בוקר ראשון בדלהי.
בעיתונות ידיעה באותיות שמנות על הכרזת גיוס חלקי בארץ, בעקבות ישיבת ערב שלא מן המניין של הממשלה, בה הרצה בן-גוריון על המצב. הידיעה מתקשרת עם אחרת, על איחוד המפקדות של סוריה, ירדן ומצרים תחת מפקד עליון מצרי.
נתמלאתי חרדה של אי-ידיעה וחוסר ביטחון לגבי המתוכנן והצפוי.
לפנות ערב מסיבה ב"מרכז היהודי". קהילת דלהי קיבלה מהממשלה חלקת אדמה לבית עלמין. הקצוּ ממנה שטח להקמת בית ציבורי. נתעוררה שאלה אם מותר הדבר מבחינה הלכתית - שאלו את בית הדין של הרבנות הראשית בלונדון ומשם פסקו להתיר ובלבד שיוקם קיר גבוה חוצה בין חצר הבית לבין בית הקברות, וכך עשו. את הבית הקימו מתרומות אישיות והוא כולו בן חדר אחד גדול לאסיפות ולחגיגות, וגם לתפילה.
בבואי היה האולם מלא. התיישבו וניצבו כמה עשרות, מנער ועד זקן, אנשים ונשים וטף - עד בני שנתיים, רק יונקי שדיים לא הובאו. הרוב הגדול היו "בני ישראל", אבל נצטרפו כל מיני בודדים ותלושים מיהודי המערב. ישבו במרובע. לאורך שני קירות הסבו כקרואות לחתונה נשים כבודות, כולן שחומות פנים ונוצצות עיניים ושחורות שער ולבושות סארי, ולמראית עין אין ביניהן לבין בנות הודו ולא כלום. אל האימהות נצמדו ילדות פעוטות, מתוקות ללא תיאור. הנערים הצטופפו עצמאיים בפינות שונות, אף נערות עמדו להקות להקות. בבואי לחצתי יד לכל אחד ואחד. קם ראש העדה מר ב. וקרא נאום מהכתב, חגיגי ונמלץ, שופע רגש יהודי לוהט. הנאום היה עתיר שבחים אישיים. כשאמר כי "נלחמתי כארי", ביטא את המילה lion בהדגשה כה נמרצת שנערה אחת, פניה מלאי משובה, פרצה בצחוק רם. אף אני נשאתי נאום, בלתי מוכן לגמרי, שיצא לבבי והסב סיפוק. לילדים אמרתי כי אין להתיירא מפני - אינני חיה טורפת. אחרי-כן ניגשו כמעט כולם, כל אחד לחוד, מי ביקש חתימה ומי היה לו למסור משהו על עצמו ואחדים גם סיפרו על קרוביהם בארץ. רק אישה אחת, לא צעירה, שאלה אם יהיה לה מקום אצלנו כאחות בבית-חולים.
לארוחת ערב אצל ד"ר וגב' סן. הם זוג מאוד הדוק וכל אחד מהם קובע ברכה לעצמו. הוא הודי גמור, רופא דגול, אחד מחסידי אומות העולם לגבינו. היה בארץ, קשור עם ההסתדרות הרפואית, עוזר בכל. היא מעורבת, אביה היה הינדו ואמה מ"בני ישראל", אך התחנכה כיהודייה ורואה עצמה כבת עמנו, לה במיוחד קשרים אישיים חשובים בחברה המדינית ההודית, וביתה מעין "טרקלין" [גב' סן מתה מאז]. להם בת יחידה, שלכאורה רק רבע דמה יהודי, אף בעלה הודי גמור, ואף-על-פי-כן גם היא רואה עצמה יהודייה ונושאת לוחות הברית כענק על צווארה. המסובים היו בעיקר זוגות מעורבים. על בעלי-הבית ועל בתם כבר סיפרתי. באו ש. ר. ואשתו היהודייה הוינאית, שהכרתים בניו-יורק לרגל עצרת או"ם. ש. ר. הוא חבר הפרלמנט, הזדקן מאוד, כנראה חולה אנוש. התעניין הרבה ויעץ לי לקיים מסיבת-עיתונאים בטרם אצא את דלהי - תוכנית המציקה לי בשל אי שליטתי ברקע העניינים בארץ. הייתה גב' נ. - גם את בעלה ההודי הכרתי פעם בניו-יורק וגם כיום הוא שם בשליחות, ואילו היא יהודייה הונגרית, המדברת הינדית ברהיטות ובטבעיות גמורה. היה גם זוג יהודי ממש מבומביי, מהעדה הבבלית, ולבסוף היו שני גברים נפרדים: אחד זקן ומכובד מאוד, שמו פנדיט קונצרוּ, חבר בית הנבחרים ומדינאי קשיש, יושב-ראש הוועדה לחלוקת המדינות, ואחרון אחרון מיודענו נ.
שיחה ממושכת הייתה לי עם המדינאי הזקן שמצאתיו מזוין מכף רגל ועד ראש בטענות ובקטרוגים ערביים. יתר על-כן, הוא נזדמן לימים אחדים לארץ בשנות השלושים וכנראה ראה אז בעיקר ערבים, גם נתקל בעיתונאים אמריקנים שמסתבר כי היו עוינים לנו. אומנם ראה גם את "סגנו" של קיש המנוח, שלא יכול להיזכר בשמו. ובכן, כיצד באתם לתבוע לכם את הארץ לאחר 2000 שנה, מה אילו נתעוררה הודו לתבוע כל מיני שטחים, והן אתם קיימים רק הודות לתמיכה מבחוץ, ואת הערבים נישלתם מאדמתם עוד לפני היות לכם מדינה וכו'. נאבקתי איתו הרבה, תוך היאזרות באדיבות ובסבלנות, וסתמתי מבחינת הוויכוח את כל טענותיו, אך היה ברור כי הספק והטינה נשארו עמוקים. אף-על-פי-כן, עובדה אחת ערערה במידה רבה את בטיחותו בנכונות ידיעותיו ודעותיו. היה מוחזק בידו כי השתלטנו על כל ירושלים, לרבות העיר העתיקה - זאת אומרת, כי המסגד וכנסיית הקבר הינם בידינו - וכשהוברר לו ללא ספק כי טעות בידו, נבוך מאוד.
כחצי שעה לאחר שחזרתי למלון הגיע דוד הכהן מבומביי. הוא בא לשם כחבר משלחת מפא"י לוועידה הסוציאליסטית וקראתיו הנה לברר מפיו מה שאפשר על מצב העניינים בארץ לקראת המבצעים של מחר - פגישתי עם נהרו והרצאתי ב"מועצה לענייני עולם" [Council Affairs World - מכון להרצאות ולמחקר בעניינים בינלאומיים]. סיפר משהו על רקע מבצע קלקיליה והערכת תוצאותיו, אך על הגיוס לא ידע דבר ונבצר ממנו לפרשו. לא מן הנמנע כי חושבים על פעולה גדולה - הכל ייתכן - אך ייתכן גם כי גייסו רק גדודים אחדים, לזמן-מה ועל כל צרה.
ובכן נשארתי כשהייתי - תוהה על התעלומה, מרגיש אך לא בטוח כי משהו מתרקם, אובד-עצות לדעת מה ולמתי, ואם בכלל.
