בוקר אחד בכלכותה
כלכותה, 23.10.1956
מר מ. וגב' נ., שניהם מתושבי-העיר הוותיקים, באו להנחותנו בסיור המקום.
שמנו פעמינו תחילה להיכל האלה קאלי. יקוד-שמש ממעל עם מחנק וצחנה ודוחק-אדם מסביב. בסימטה נאלחה מוטלים על הארץ קבצנים כרותי אברים ועקומי-גוף, המעוררים בחילה יותר מחמלה. ההיכל עצמו שיא הכיעור והקדרות, מהלך אימים בצבעיו הכהים. מראה פסל האֵלה בפנים, במידה שניתן להבחין בו בין מפלשי ראשי האדם המצטופפים לפניו בתפילה ובהגשת דורונים, מעורר ממש זוועה. אלילות גסה משתוללת כאן בכל. עומד עץ דל עלים, ללא פרחים ופירות, המקובל כנקבה עקרה; על ענפיו הערומים תלויות קווּצות שער שתלשו מראשן נשים עקרות - זוהי סגולה בדוקה להרות ואלו שהנס מתקיים בהן חוזרות ועוקרות את התלתל ונותנות במקומו מטבע של הודיה. בפינת חצר שמאחורי ההיכל – בית מטבחיים לקורבנות, לרוב עזים. ראינו שני גדיים קטנטנים מורבצים זה אחר זה על לוח מיוחד לדבר, כשראשיהם מושענים על סמוֹכה וצווארם בחלל ריק. בחור גברתן אחד מכלי הקודש, מניף מאכלת עקומה, ארוכה כחרב קצרה, ובתנופה אחת עורף את הגדי כהרף עין והראש הכרות חלקוֹת נופל ארצה ומוסיף לפרפר. גדיים אלה הם למאכל הכוהנים ובשייריהם זוכים מאות הקבצנים הצובאים בחלאתם על מקדש פרוע ומטונף זה.
בצאתנו סיפר מר מ. כי מסביב להיכל רקומה רשת עסקי ממון האכולה תאוות בצע. רבים תורמים סכומים ניכרים לחלות פני האֵלה הנזעמת ולשחר חסדיה. תרומות אלו מגויסות על-ידי מתווכים וסרסורים העושים קנוניות עם הכוהנים, ומסחר הקדושה והפולחן עולה כפורח. כן מסתופפות בצל ההיכל זונות למכביר, שצדות ברשתן עולי-רגל הבאים מקרוב ומרחוק להשתטח לפני האלילה הנערצת. מר מ. מעיד על עצמו כי אף-על-פי שהוא יליד המקום בן יליד המקום, הריהו מתפלץ מחדש כל פעם שמזדמן לו לעבור בסביבה זו - כיצד ייתכן בימינו כי יבואו המוני אדם על סיפוק צורכי נפשם הדתיים על-ידי פולחנים כה נבערים בתוך הזוהמה החומרית והמוסרית שמסביב. נראה, כי ייתכן וייתכן.
משם נסענו לחצר משרפות המתים. ההינדוּסים אינם טומנים את מתיהם באדמה, אלא אחת דתם להעלותם באש. לפני זמן-מה נשלם בניינו של קרימטוריון חדיש ומשוכלל, בו מתבצע הכל בכוח החשמל, תוך ניקיון למופת ובלי שקרובי המשפחה יראו דבר, זולת האפר המקובץ המוגש להם לאחר מעשה. אבל אנו הוראינו את המשרפה הישנה, בה מחוסלות הגוויות לפי כל כללי המסורת הקדומה. ראינו שתי מדוּרות – מערכות עצים בנויות מלבנית ואחוזות להבות. על-גבי כל אחת הייתה מוטלת גוויה שכבר קשה היה להבחין בה מעוצם האש המתלקחת. שתי גוויות אחרות היו מונחות במרחק-מה מכוסות בד, ממתינות לתורן. בני המשפחה ישבו על אצטבה פתוחה וחזו בנעשה. שוב פתח מר מ. בתאניה - הנשמע כדבר הזה אשר יבואו הורים לשרוף את ילדם או בנים להעלות באש את אביהם ואמם ויראו במו עיניהם בהתפורר האברים וישמעו באוזנם את נפץ הגולגולת של יקיריהם ואהובי נפשם?
לגיוון יריעת חייה הדתיים של ארץ תהומית זו הובלנו למקדשה של כת ג'יין. זהו חוטר מגזע דת הינדו שחסידיו דורשים את עקרון ההינזרות מאכילת החי לחומרה שבחומרה. בכת זו שתי דרגות של אדיקות - אחת להמון העם ואחת לכוהנים. פשוטי-עם ניזונים רק מחלב ומירקות ואילו כלי קודש אינם אוכלים גם צמחים, שכן יש בצמח מיסוד החיים והם שותים רק חלב ולא עלה בידי לברר מה עוד מותר להם להביא לפיהם. על-כל-פנים מצווים כל בני הכת על זהירות יתירה לבל יגרמו למותו של איזה רמש או חרק ולכן הם אוכלים רק לאור היום ומשקיעת השמש עד זריחתה אין טועמים דבר פן ייכשלו בחשכה ויקפחו חיי זבוב או יתוש; ולפני עלותם על משכבם הם שוכרים מישהו להתנמנם במיטתם שעה שעתים למען יתענגו הפשפשים מבשרו וירוו מדמו ותנוח דעתם - או אז יעלו הם על יצועם ויישנו שארית הלילה במצפון שקט ללא פחד פן יגיח פשפש ממחבואו ויטרידם ויבואו חלילה לידי עברה בשנתם על-ידי מעיכתו בשוגג.
קשה לשער ניגוד יותר חותך ומפתיע בתחום עיר אחת ולמעשה במסגרת דת אחת מזה שבין אותו מקדש קאלי לבין ההיכל הזה של כת ג'יין. לעומת הקדרות והחלאה והפראות והרעש אשר שם - כאן יופי נדיר, ניקיון מבהיק המגיע לדרגת טהרה עילאית, אוויר צח ושקט מופלא. ההיכל בנוי שיש לבן וזכוכית צבעונית ורבות מדלתותיו ומרשתותיו כסף טהור. לפניו גינה צנועה, מלאה פסלים של גיבורי עבר, ובצידה מעון ללינת עולי-הרגל הבאים מרחוק. כת זו מונה כמיליון נפש בסך הכל. גם כאן יושב אליל על כיסאו בטבור האולם הפנימי ובמצחו קורן יהלום גדול. אין להיכנס לחצר ההיכל אלא לאחר חליצת הנעלים - גב' נ., שלא לבשה גרביים, נצרבו רגליה מרצפת השיש הלוהטת מקרני השמש - ואילו לאולם אסורה הכניסה בכלל ואפשר רק להציץ לתוכו דרך דלתות וחלונות. למען האמת השלמה יש להוסיף כי באנו למקום זה שלא בשעות ה"עבודה". זו נערכת בכל יום השכם בבוקר והדבר המציין אותה הוא הכאה בשני תופים גדולים, הנמשכת כל זמן הטכס בלי הפוגה ומחרישה אוזני כל הסביבה. מכל-מקום, אין עורפים כאן גדיים קטנים ואין צובאים כאן קבצנים מוכי-גורל ומורגש ניקיון לא רק על הרצפה המבהיקה, אלא בכל האווירה שמסביב.
הפריט האחרון בתוכניתנו היה ביקור באחת מתחנות הרכבת הגדולות המשמשות מחסה להמוני פליטים מבנגאל המזרחית, שהיא הפלג המזרחי של פקיסטן. עד כמה שעלה בידינו לברר, אין אלה פליטי החלוקה משנת 1948. ההמונים הללו התפזרו על-פני הודו ונקלטו כאשר נקלטו, ורבים מהם שימשו תגבורת לקהל מחוסרי המחסה בכל הערים הגדולות, אשר אתה רואה אותם בלילות מתגוללים על המדרכות ובמבואות הבתים. אלא ציבור הפליטים שלפנינו הוא מעין אוכלוסייה נודדת בקביעות: משפחות הינדוּסיות הנעקרות מבנגאל הפקיסטנית עקב איבת הסביבה המוסלמית, דחיקת-הרגלים הכלכלית ושאר רדיפות, מבקשות להן מקלט בבנגאל המערבית, זאת אומרת, ההודית, וקודם-כל בעיר הגדולה כלכותה, ויש מסתננות מזרחה ומנסות מזלן שנית, או יש מוחזרות לשם על-ידי השלטונות, אך אינן מצליחות או אינן מתאמצות להכות שורש והן נידפות לשוב למערב.
את אשר ראו העיניים בעמק-הבכא הזה יקשה לתאר במילים כתובות. בתוך רשות הרבים, בצל קורת גג-הפלדה המקומר, משני עברי המשעול הצר שנשאר פנוי לנוסעים ולבאים, על-פני כל הרחבה הארוכה, מצטופפים בישיבה ובשכיבה על הרצפה המוני אדם, לרוב משפחות משפחות. על מחצלת של מטר על מטר אתה רואה לפניך משפחה שלמה, אב ואם וילדים, או אם וילדים וסב, או רק האם על ילדיה, או להקת תינוקות בלבד. כאן כל משק הבית - האח המבוערת עם פרימוס ישן לבישול, קערת הרחצה וערימת הסחבות שהיא כל אוצר הלבוש, כרית ושמיכה ומעיל ממורטט; אם מיניקה תינוק וגופיפו כנוצה, אחות כבת שש שוטפת מתוך ספל ראשו של פעוט בן שנתיים, אישה מבשלת נזיד או דייסה כשהפעוטות מסביב מצפים למאכל, זקן קורס ואוכל, בחורים מגודלים ישנים זה בצד זה, משפחה שלמה נמה כשגופות ההורים והילדים מפותלים ומשולבים זה בזה ועולה על הדעת כי כאן ישנים בתור, וזוהי משמרת יום. כללו של דבר, עירום ומחסור ורזון וניוון וניוול – ועצב, עצב בלי גבול, עם כניעה אילמת לגורל. אם יש משמע לפועל העברי "נמקים" - כאן ראיתיו בעליל.
וכאשר יצאנו מתוך גיא הסבל והייסורים הזה לאוויר העולם, אירעה לנו תקרית המהווה חוויה מאלפת וסיפור בפני עצמו. עוד בהיותנו בתוך התחנה הפצרתי כמה פעמים באלישיב כי יצלם קבוצה זו או זו והוא לא נענה, שלא לעורר גירויים, וכפי שהתברר אחר-כך, טוב עשה. אך בעומדנו מול חזית בניין התחנה הוציא את המצלמה וניסה לכוונה כלפי הבניין, ומכיוון שהאור לא היה נוח, גנז אותה שוב. נכנסנו לתוך המכונית, בה נסענו כל הבוקר, ועמדנו לזוז. כשפתאום ניגש במרוצה בחור, בחוצפה ובקולי קולות פתח את הדלת ודרש מאיתנו לצאת: אל לנו לזוז עד שיקרא לשוטר, כיוון שראה את אלישיב מצלם, וזה אסור. מר מ. וגב' נ. טענו כי מותר לצלם ואלישיב טען כי הוא לא צילם כלל, אבל הבחור לא נסוג וחוצפתו גדלה. מר מ. סגר בכוח את הדלת ופקד על הנהג לנסוע, אבל זה היסס, וכשזז - נסע לאט. בינתיים צצו שני שוטרים - הבחור צעק באוזניהם מה שצעק והללו עצרו את המכונית. החל דין ודברים בין מר מ. והשוטרים, כשאותו בחור מרעיש עולמות. כהרף עין הוקפה המכונית אספסוף של מבוגרים ונערים, כולם מהמשוטטים כאן באפס מעשה, שנדבקו למכונית בגופיהם כזבובים אל עוגה. מר מ. התרתח והתעצבן ושידולי כלפיו כי יתנהג בשקט גמור לא הועילו. הבינותיו טוען כי במכונית זו נוסע שגריר ישראל אשר לו מוּעדה לארוחת-צהרים עם מושלה של המדינה. ודאי רק בטעות ומתוך הריתחה לא אמר כי הנוסע במכונית הוא נשיא מדינת ישראל בעצמו ובכבודו. השוטרים היו נבוכים ולא ידעו נפשם. היו רגעים שעמדו כאילו מהצד ואז אמרתי: מדוע איננו נוסעים לדרכנו? אמרה גב' נ.: חס וחלילה - אז אנו אבודים - ההמון יסתער על המכונית, ישיג אותה, ינפצה, ישרפנה, ואנו נספוג מכות רצח; אין לך קיבוץ בני אדם אשר אין להשתלט עליו ואין לשער כלל מראש מה הוא מסוגל לעולל כאספסוף הזה. אמרתי: הן יש שוטרים! אמרה: השוטרים לא ינקפו אצבע, ואם תהיה חקירה - יצהירו כי לא ראו ולא שמעו דבר. לבסוף הובא למקום סמל-משטרה. שמע את הצדדים ופסק כי אנו חופשים לאחוז דרכנו. לחץ ההמון על המכונית התרופף במקצת, הדרך נפתחה קמעה, שוב ניתנה פקודה לנהג לנסוע והוא שוב היסס והביט אחורנית ומאחורינו הייתה מרקחה והשוטרים ציוו שוב לעצור וסופו של דבר היה כי מר מ. ואותו בחור והשוטרים הלכו כולם יחד למרכז המשטרה שבתחנת הרכבתי להביא את העניין כולו לפני סמכות עליונה.
יצאנו בינתיים מהמכונית למדרכה לשאוף רוח - במכונית העומדת היה מחנק נורא - וחיכינו עד בוש כשאנו משמשים נושא להסתכלותם הסקרנית של כל העוברים והשבים והנעצרים. גב' נ. לא התאפקה והלכה אף היא לתחנת המשטרה, שמא תוכל לסייע. הצעתי לאלישיב להילוות אליה. מסר לי את צרור הכסף שבכיסו והלך. היינו כולנו שרויים בעצבנות - בהרגשה של מצור וחוסר ישע. הסתכלתי בפנים שמסביב - קשיוּת וקנאוּת ואפלת יצרים סתומים, לא התמימות של בני עם בורמה ולא הרוֹך של אנשי ציילון. רבים ראו בהימסר לידי אותו תיק עור קטן ובתיתי אותו בכיס. לאחר הסיפורים ששמעתי לא הוצאתי מכלל אפשרות התנפלות לעיני השמש. ניגש בחור ושאל באנגלית קלושה: מאיזו ארץ אתה? החזרתי שאלה: האם אתה מדבר אנגלית? אמר: לא, ושוב שאל באנגלית אותה השאלה. שוב שאלתי את שלי ושוב אמר לא. אמרתי: אם כן לא נוכל לדבר. עמד ונעץ בי מבט קהה ונוקב כאחד, עמד והביט עד שהסתלק. השנאה לזר הלבן מוחשת כאן ביד. מורשת המשטמה שהוליד הדיכוי אופפת אותך בדחיסות חונקת.
סוף סוף חזרה המשלחת - מר מ. ואלישיב והגברת. מייד נסענו והחלו הסיפורים. התברר כי בהחלט מותר לצלם מחוץ לתחנה אבל לא בתוכה, אלא כאשר נודע לקצין כי מ. עצמו הוא אזרח - פסק כי היה מותר לו לצלם גם בתוך התחנה ורק לזרים אסור. מר מ. הגיש תלונה נגד אותו בחור, אך כשדרשה גב' נ. את שמו, סירב הקצין להכריח את הבחור לגלות זהותו. עם זה נודע כי הבחור הוא תלמיד מכללה אשר בעוברו לפני התחנה בערה בו חמתו כשראה איש זר מצלם מראה שבני המקום בושים בו. כשהזדהה מר מ. כבן הארץ מלידה, טען הבחור: אבל חבריך זרים. נתמלא מר מ. התמרמרות אצילה והתריסו הזוהי הדרך להתנהג כלפי זרים? האם על-ידי נימוסים כאלה נרים קרן ארצנו בעולם? נענה הקצין ונתן לו צדק. לבסוף הביע הקצין ביטחונו כי אותו בחור מצטער על התערבותו שלא הייתה כדין, ובזה נתחסלה התקרית. הבחור עצמו לא הצהיר דבר.
מעשה זהו פעוט לכאורה, שילח בנו בכל-זאת צמרמורת ברגעים מסוימים - נוכח ההתערבות הפרועה של בחור עובר ברחוב, הטמטום והמבוכה של השוטרים, והזעם הכבוש והמאיים להתפרץ של המון נבער ומר-נפש. בעיקר מיאנו להירגע תושבי המקום - מר מ. וגב' נ.
אמר מר מ.: אין לכם מושג עד היכן יכולה להגיע הפראוּת. אם מכונית פוגעת בילד או בפרה, שלא באשמת הנהג כלל, מייד מתקבץ המון, מתנפל על המכונית, שורף אותה בו במקום, שובר את עצמות הנהג - ואין דין ואין דיין. המשטרה אינה רואה ואינה שומעת.
הוסיפה גב' נ.: ואין טעם להתאונן - הניסיון מלמד כי לא יצא מזה שום דבר. להגיע פה למשפט צדק הרי זו בעיה בפני עצמה. כשאתה ניגש לבניין בית הדין, מקיפים אותך הולכי בטל ומציעים עצמם כעדי שקר בעד בצע-כסף. נדבקים בך ואינם מרפים ומבטיחים אותך נאמנה כי יעידו נחרצות ובשבועה כל מה שתשים בפיהם - רק תלמד אותם היטב מה עליהם להגיד כי ראו ושמעו, ותוכל לסמוך עליהם, כי לא ייכשלו בלשונם. שוק זה נערך לעיני השמש - ממילא מובן בידיעת השוטרים והשופטים.
אמר מר מ.: השנאה לזרים עוברת כל גבול וכל איש לבן נחשב לאנגלי - זאת אומרת, עוכר הארץ הזאת, אשר איתו יש חשבון של דורות על עלבונות וקיפוחים. הנה אשתי בהירת פנים, אף-על-פי שהיא ילידת המקום. כשהיא עוברת ברחוב נטפלים אליה ואומרים עליה דברים אשר בושה לחזור עליהם, והיא מבינה את הנאמר ודמה רותח, אך היא מוכרחה לשתוק, כי זהו הרע במיעוטו.
אותה שעה עברנו על-פני שורת חנויות. אמר מר מ.: הנה בחנויות אלו מוכרים הגנבים את שללם. אירעה גניבה בביתך - חוש הנה, ועל-פי רוב תמצא את החפץ הגנוב ותוכל לפדותו בכסף מלא. אין כל טעם להזעיק משטרה - החפץ ייעלם ולא תוכל עוד להשיגו. יתר על-כן, לאנשי המשטרה עצמם יש מזה טובת הנאה.
אמרה גב' נ.: בוקר אחד בא מטאטא הרחוב שליד ביתנו ומספר לי מעשה כזה: מלח שירד העירה והשתכר באחד מבתי המרזח נפל על המדרכה בקרבת ביתנו ונשאר שכוב בקיאו כשהוא אובד חושים. ניגש שוטר אל בעל הסיפור והסיתו להריק את כיסי השיכור - הוא, השוטר, יזכה במלקוח וייתן משהו למטאטא הרחוב. זה סירב, אבל עכשיו הוא חושש פן יתנקם בו אותו שוטר ויעליל עליו איזו עבירה.
הגעתי לבית בו הוזמנו לארוחת צהרים ונשמתי לרווחה. סיפרנו המוצאות אותנו ושמענו סיפורים כהנה וכהנה. היינו מזועזעים ממה שנתגלה לפנינו בעולם זה, אשר ההצצה לתוך נבכיו האפלים נתאפשרה לנו על-ידי דחיית הנסיעה לבירת ניפאל. ידענו כי כל אשר ראינו אינו ממצה את היקף החיים, שאינם רק צללים בלבד, אבל לא פיללנו לפני-כן כי הצללים כה כבדים. התיאורים ששמענו אפשר יצאו מוגזמים בדחיסותם, אך גם ממראה העיניים נתרמזו ממדיה העצומים של תעודת חינוך ההמונים המעיקה בכל כובדה על עצמאותה של ארץ קשת גורל זו.
