הודו [א]

בדרך מציילון לניפאל

קולומבו-כלכותה,  21.10.1956

המראנו מקולומבו בשבע בבוקר וטסנו צפונה. עברנו את האי ואת הים ועלינו על תת-יבשת הודו: ארץ שטוחה ללא נוף, חוּמה כמעט ללא יוֹרֶק - איזה ניגוד לציילון! לא ייפלא כי מאז ומעולם נהרו מפה כה רבים לאותו אי גן עדן. עד היום נמשכת "עלייה חורנית" [כך נקראה בשנות ה-30 חדירתם לארץ של ערבים מחורן שבסוריה, נדחפים ע"י המחסור שם ונמשכים ליהנות מהעבודה הרבה שנוצרה פה בכוח היוזמה וההשקעה היהודית] זו מהודו לציילון, הגורמת כאב ראש מתמיד לממשלת האי ומשמשת שורש של מתיחות וחיכוכים בין קולומבו לבין דלהי. נחיתה ראשונה על אדמת הודו - בעיר בעלת שם ארוך ומורכב, שבקיצור קוראים לה פּריצ'י. בעיתון "הינדוּ" היוצא במאדראס - אחד מארבעת או מחמשת העיתונים היומיים החשובים ביותר של הודו בשפה האנגלית - מאמר ראשי על יחסי ישראל-ירדן לרגל המאורעות האחרונים, שהפתיעני בבקיאות מחַבְּרו, בחריפות ניתוחו ובאיזון שיפוטו. הוא מופנה בעיקר נגד אנגליה, אבל במידה רבה גם נגד הערבים, תולה בהם את קולר היעדר השלום, מוקיע סירובם ליישב פליטים בארצותיהם ובכלל אינו נוטה להם חסד כלל וכלל. הנעימה השלילית היחידה נגד ישראל היא רק בשל מעשי התגמול, אבל גם זו אינה עוינת, אלא רק ביקורתית.

הניתור השני הביאנו למאדראס והשלישי לבומביי. כאן פגשונו ליד המטוס קונסול ישראל אבי כספי ורעייתו, נציג הסוכנות חצור ונכבדי העדה היהודית. מנהג הודו הוא לקדם פני אורח במחרוזות של פרחים ולתלותן על צווארו. על צווארי נתלו לא פחות מחמש. בתוך בית נמל-האוויר המתין קהל יותר רב. מספר יהודי בומביי 18,000 ומספר ארגוניהם אף הוא ח"י ונציגי כולם היו פה, בבלים ו"בני ישראל" כאחד. כן הופיע ד"ר פאריק, מזכיר המפלגה הסוציאליסטית בבומביי, אשר שאלני בשם מנהיג המפלגה אשוק מיטא אם בשובי לבומביי ערב הוועידה הסוציאליסטית אהיה מוכן להרצות בפומבי מטעם המפלגה על כל נושא שאבחר. עניתי בחיוב ותליתי את התאריך בראיוני עם נהרו, שמועדו טרם נקבע.

נסענו העירה לבית כספי. בומביי כשהייתה - תערובת מזרח ומערב ובליל ריחות ורחובות הומים, גברים לובשי-לבן ונשים עוטות סארי. מצאתי פה שפעת דואר מהארץ - מכתבים ועיתונים. לאחר חנייה של כמה שעות יצאנו לכלכותה, במטוס מדגם "קונסטליישון" של קווי-האוויר ההודים העושה דרכו עד טוקיו. המטוס הענקי היה מלא עד אפס מקום, כל הסגל הודי, הטייס בשיא היעילות, השירות והמזון למופת. כל הדרך קראתי עיתונים מהארץ. ארבה לי בהם מהלומה כבדה - לא תשעה אלא שמונה-עשר נפלו בקרב של קלקיליה, בכללם חמישה קצינים. לכלכותה הגענו קרוב לחצות וגם כאן פגשונו יהודים טובים, בהם ידידים מביקורי הקודמים לפני כארבע שנים.