בלב האי ציילון, 20.10.1956
בשעה מוקדמת יצאנו בלוויית הפקיד המחוזי של מחלקת-ההתיישבות. שוב נתקלנו בעובד ממשלתי צעיר, משכיל במקצועו, מסור בלב ונפש לתפקידו, אדוק בעניין שהוא עוסק בו וכולו לוהט להסביר ולהראות. המפעל כפול:
א) שיקום הבריכות, אליהן מוּטים מי-נהרות ממרחקים, עם התקנת תעלות-השקיה ראשיות;
ב) העברת מחוסרי-קרקע ממחוזות צפופים והנחלתם באזור זה.
הווה אומר, הפרחת אזור שומם ופיזור האוכלוסייה בעת ובעונה אחת. התוכנית כולה מכוונת ליישוב 30,000 משפחות, עובדים כבר שמונה שנים ויושבו כ-10,000. בתחילה היה צורך למשוך אנשים להתיישבות ולדבר על לבם. עתה קמה תנועה ויש לחץ גדול של מועמדים. כאשר ניגשו לפעולה מצאו "קוֹרסים" שנאחזו על דעת עצמם והפכו לבעלי חזקה. לאלה הקציבו 8 אקרים למשפחה, 3 ב"אדמה שפלה", בהשקיה, לגידול אורז "ברפש", ו-5 ב"אדמה גבוה", לדגנים ולקטניות ולירקות ולמטעים, הכל גידולי בעל. מאז הקטינו את היחידה למתיישבים החדשים עד 5 אקרים, 3 בעל ו-2 שלחין. מצאו כי היחידה הקודמת מופרזת ובקרב הראשונים "פרצה" רווחה יתירה - עד לקניית מכוניות, ואין לדבר על אופניים ורדיו. מי שזכה בשטח עודף - זכה, ואין נוטלים ממנו, אך הבאים אחריו מקבלים פחות. גם אצל הללו עולה ההכנסה כאן עשרת מונים על מה שהייתה במקומם הקודם, שם התפרנסו רובם מעבודה שכירה אצל אחרים ושכרם היה נמוך ביותר. הקרקע ניתנת בתשלומים לשיעורים ומששולם כל מחירה, היא קמה לנחלה למתיישב כקניין פרטי.
ראינו תעלת מים גדולה וסיירנו בכפר חדש. הפקיד המנחה, שהיה נלהב כעמיתיו בחבל לכיש ובפרוזדור ירושלים ובכל מקום אחר בארץ, הפציר בנו כי ניסע מרחק-מה לראות בעבודת ביעור הג'ונגל - איך עוקרים עצים על שורשיהם לאחר ששרפו את השיחים ועשבי הבר - אך לא הספיקה שעתנו.
ויהי בעומדנו על תעלת ההשקיה, כשהמים הרבים זורמים ושוקקים בה, ונישא עינינו ונֵרֵא להקת נערות בוקעת מתוך הג'ונגל, כבנות אגדה שוכנות יער היוצאות ליהנות מזיווה של שמש ולשחק במרחב האחו. מי הן ומה הן? כולן צעירות ונאות בלבוש הסארי, ומהגות ומצפצפות וצוחקות טמילית וניכר בהן שהן בנות תרבות. ניגשתי ושאלתי: היש דוברת אנגלית? ענו במקהלה: כולנו - מי אתן? - מורות - מאין? מג'אפנה (עיר בצפון האי). מה מעשיכן כאן? - מסיירות באזור ההתיישבות ובעתיקות. - מכמה בתי-ספר אתן? - מבית-ספר אחד! - כמה תלמידים? - 800 - מה השכלתכן? - בית-ספר תיכון ובית-מדרש למורות ויש גם בוגרות מכללה. - מה תורינה? - אנגלית וחשבון ומדעים - כל דבר! - מה דתכן? - נוצריות. - האין בחור אתכן? - יש ויש - הנהו. - רק אז ראיתי בחור מצניע-לכת, עומד מן הצד ומצלמה בידו, אף הוא מורה.- היש בכן נשואות? - יש אחת, הנה! ואז שאלו: מי אתה? אמרתי: נחשנה מאין אני - מארץ אסיה בקצה המערב. לא מצאו. כשאמרתי מישראל - פרצו קריאות התפעלות. הוסיפו ושאלו מי אני. אמרתי. קראה אחת בעליצות, שמחה להזדמנות להפגין בקיאותה: במקומך בא מיסטר בן-גוריון? שאלתי: למדנות זו מנין? נפגעו כולן: כלום אין אנו קוראות עיתונים? אבל השכלתן הגיעה אחורנית רק לחילופי ראש הממשלה האחרונים ולא ידעו כי אני בעצמי באתי פעם במקום בן-גוריון. נפרדנו והלכנו לדרכנו - לאחר שהזמינוני מאוד לבוא לג'אפנה ולבקר בבית-ספרן - והנה אחת רצה אחרינו ושואלת אם אסכים להצטלם איתן. נעניתי. הבחורות הצטופפו מסביב והבחור הנציח את הפגישה [הבטיחו לשלוח תצלום ולא קיימו].
שאלתי את פקיד ההתיישבות אם קמות, בכפרים החדשים "אגודות פיתוח". אמר הן. שאלתי מה התיאום בינן לבין השלטון המקומי. אמר: זאת לא אדע, זה חורג מתפקידי, אבל הנה השר שלי מבקר במחוז, אולי תשאלהו. מי השר? שר החקלאות והפיתוח הקרקעי, ודווקא היום מתקיים כינוס מחוזי תלת-חודשי של פקידי האזור הכפרי בהשתתפותו. אמרתי כי עלינו לבקש ראיון. נסענו למרכז המחוז בעיר פונולארוּאה. הכינוס כבר החל. השר טרם הגיע, קצין המחוז ישב ראש. הוציאוהו אלינו - בחור גבוה, חולצה פתוחה. אמרתי כי מכיוון שנזדמנתי למחוז בהיות השר כאן, ברצוני לברכו לשלום, אם רק פנויה שעתו. אמר כי אך יבוא השר ימסור לו ויודיעני.
חזרנו לבית המרגוע וקראנו עיתונים. לא עברה שעה קלה וצילצל הטלפון. נסענו והוזמנו מייד להיכנס פנימה. החדר מלא - כארבעים איש, רובם צעירים, גם נשים אחדות. השר ישב ליד קצין המחוז שניהל את ההתייעצות. הסביר כי הוא נמצא כאן לא כשר אלא כנבחר המחוז והוא משתתף תדיר בפגישות אלו המיועדות לתיאום הפעולה בין הענפים השונים של המינהל - מחוז, אוצר, חקלאות, קרקעות, חינוך, בריאות וכו'. התפתחה שיחה ביני לבינו כשהכל מקשיבים בעניין. אמר כי אחת הבעיות שהם מטופלים בה היא העמקת הדמוקרטיה. השרים נבחרים והריהם נתונים לביקורת הפרלמנט והעיתונות ויש להם אופוזיציה ועליהם להיות ערים וקשובים לדעת הציבור. לא כן הפקידות, בייחוד במחוזות, שנשארה מסוגרת בדל"ת אמות של משרדיה - אומנם היא מטפלת בצורכי העם ובאה במגע ישיר עמו, אך אין היא נתונה לביקורת ציבורית, ואין מתפתחת בה רגישות לדעת הקהל. הם מחפשים דרכים לתיקון המעוות הזה. את קצינוּת המחוז כשלעצמה בדעתם לבטל - זהו שריד מהשלטון הזר אשר ריכז בידו הכל ובאמצעות המינהל המחוזי שלט על כל שטחי החיים של העם. עכשיו יש צורך רק בפקידות לענפים מסוימים ובשלטון עצמי.
שאלתיו בדבר התיאום בין מינהל אגודות הפיתוח לבין מפעל הקואופרציה והשלטון המקומי. אמר כי הבעיה היא בין הראשון והשלישי, שכן השני תפקידיו וסמכויותיו מוגדרים. הפיתרון הוא להעביר את אגודות הפיתוח הכפריות ממשרד הפנים למשרד השלטון המקומי. כשיימצאו תחת גג אחד ממילא יקום התיאום ואולי יתמזגו. למדתי כי משרד הפנים אינו חולש על השלטון המקומי; כי יש בציילון משרד מיוחד לענייני השלטון המקומי; כי מכיוון שאגודות הפיתוח הכפרי הן מורשת הממשל הקודם ונתרכזו בהן נאמניו, לכן המגמה עכשיו היא כנראה להבליע אותן בשלטון העצמי ועל-ידי כך גם למנוע כפילות, גם לבער את קני מרותה של מפלגת השלטון הקודמת.
שאלתי כמה שאלות בדבר ההשקיה - ישב ליד השולחן המהנדס הממונה עליה - והבעתי הערכה רבה למפעל שראיתי. אמר השר: אילו אתם כאן, הייתם מחוללים מהפכות באי הזה, שלעומתן מה שאנו עושים הוא כאין וכאפס. אמרתי: לא היא. אילו היינו כאן, יושבים על שפעת מים ברוב חלקי האי, לא היינו עומדים בפני אתגר ולא היינו מגיבים על-ידי גילוי יוזמה ומרץ; אלא ארצנו ענייה ומצאנוה יבשה ולכן התאמצנו. ברשותו קמתי ונשאתי נאום קצר, בו הודיתי על שהכניסוני בצל קורתם ונהגו בי אמון ואחווה וסיפרתי על ההבדלים בין ציילון וישראל ועל המשותף ביניהן. ובייחוד הבהרתי את עניין שיבת העם העקור לארצו המוזנחת והשרשתו מחדש בקרקע על-ידי הפרחת שממותיה ובעיית העלייה וקליטתה והתיישבותה.
שבנו לבית המרגוע ולקחנו משם את איש מחלקת העתיקות של מחוז זה, אשר בא ללוותנו. שוב אותו טיפוס של פקיד צעיר ומשכיל - והפעם זכינו בידען מופלג, שראשו אוצר בלום של ידיעות היסטוריות וארכיאולוגיות, ובלי הרף הוא פולט שמות ותאריכים וסברות של מומחים והשוואות והסתמכויות. ראינו פסל מפורסם בעולם – "הבוּדא השכוּב" - וכמה מקדשים וחורבות. בדרך עברנו על פני אותו מקום אליו ביקש להובילנו איש ההתיישבות - בו נעשית עבודת העקירה והפינוי של ג'ונגל בראשית. שוב חזרנו לבית המרגוע ויצאנו חזרה לקולומבו, נסיעה של 135 מיל.
המסיבה בצירות הבורמנית נתקיימה כדין והיה נאה מאוד מצדם שסידרוה ובזה הפגינו ידידותם לישראל במרכז אסייני חשוב זה. היה זה ה"מיבצע" האחרון שלנו בציילון.
