דמשק,  ערב שבת,  ה' אדר ב', ע"ו  [10.3.1916]

 ידידתי היקרה,[1]

 

השעה כבר מאוחרת ואני עייף למדי, אך שרוי אני במצב רוח מרומם במקצת - הסבר להלן - וע"כ איני רוצה משום-מה לדחות את כתיבת מכתבי זה אליך למחר - כשם שעושה אני זאת ביתר מכתבי, ולשם זה ויתרתי הפעם על הַקפדתי תמיד שלא לכתוב על נייר תלוש ממחברת - באין נייר אחר איתי עתה; עליך לדעת, כי גם מנורת החשמל שבחדרי נתקלקלה ופסקה מלהאיר ואיני חס על נֶפטם של בעלי הבית, יהודים כשרים - חבל על ממונם של ישראל ההולך לאיבוד![2]

חוב רובץ על יַדעוּתי[3] ואותו רצוני לפרוע עתה. בוודאי גרם לך צער מכתבי הקודם. כך נראה לי הדבר, משום שאני עצמי נתייסרתי הרבה אחר שַלחי אותו. יתרון גדול לשיחה על הכתיבה: בשיחה מביעים גם הדיבור, גם השתיקה שבה, בגווניהם הרבים, את המכוּון בתכלית הדיוק, ובכתיבה לא כן הדבר. שם הנוסחה היא מאובנת והיא עלולה תמיד להביע או פחות מדי או יותר מדי.

 את מבינה את דברי. זה שנפלט מעטי במכתב ההוא תחת השפעת סערת הרוח שליוותני בצאתי מיפו הוא לי למורת רוח, יותר נכון - אינו לפי רוחי. אני מניח את העניין בתקווה שתביני - תסלחי - והדבר ימָחק מזיכרון העבר כלא היה.[4]

 צורך גדול, עצום, חש אני לדבר איתך ולהרצות לפניך על מעשַי. התרגלתי כאילו לתת לפניך דו"ח על צעדַי ופחד גדול תוקפני, פן תחשדיני בבגידה באותם העיקרים שהראיתי עצמי נאמן ומסור להם לפניך. אני מכוון לעצם המעשה של בריחתי מיפו.[5] מבלי חשש להילכד במליצה אומר לך את אשר הרגשתי אז: אני היכרתי בעצמי כאילו עמדתי על עֶמדתי באונייה טובעת עד הרגע האחרון ועזבתיה רק כשפסה כל תקווה להצלתה. כך היה המצב אז באמת. בנסעי דמשקה היה מי שדרש ממני לנסוע[6] על-מנת להחליט שם לעזוב את ביה"ס ולא לשוב יותר ליפו. אך אני לא רציתי ובדמשק סידרתי את הדבר כך, שהשארתי לעצמי את היכולת לשוב [ארצה] ואת החופש לתת אח"כ תשובה חיובית או שלילית בנוגע למשׂרה. בדרך נודע לי כבר, כי נסיעתי היא אבסורד באשך לא אוכל לצאת יותר מיפו בדרך כשרה. בבואי נתברר האבסורד עוד יותר. מקום לפקפוקים לא היה. החרב הייתה מונחת על הצוואר. צריך היה להציל את האפשר. ברחתי מיפו כמתוך התבערה,[7] והנני בדמשק.

 בימים האחרונים החלה יַדעוּתי החולה ליסרני. ראיתי, כי עניין הצבא נמשך ועדיין איש מחברי לא נלקח. ילין בא הנה ונסע בתקווה בטוחה, כי מורי ביה"ס הנמוכים יהָנו מאָרכּה[8]- אומנם  ח ו ץ  מ א ל ה  שהם  ב ג י ל י - אבל עד אשר נזכרתי בהגבלה קטנה זו התהלכתי יום תמים עכוּר-רוח. חשבתי: הנה גורלי. עזבתי את ביה"ס וגרמתי לו נזק מבלי שאביא תועלת רבה לעצמי, כי הרי יכולתי להישאר ביפו במשפחתי וגם לא לפגום בביה"ס. אך זוהי שטות שאינה עומדת בפני בחינת הדעת הצלולה. כאמור, יַדעוּתי חולה ואני מנקר ומחטט בה יותר מדי.

 בעצם הדבר עליך לדעת, כי לו הייתי מסור לגמרי לעצמי, לגמרי - במלוא מובן המילה - כי אז הייתי נשאר בביה"ס עד הרגע האחרון, ואח"כ הייתי הולך לצבא, ודווקא לבעל-בק[9] ולו גם היו שולחים אותי אח"כ למערכות בגדאד או סואץ. אני מדגיש זאת. זיכרי, כי שום דבר לא דחפני לרדוף אחר משׂרה חוץ ממשפחתי. אני לא ויתרתי, כל זמן שהיה ביה"ס "בָּרִי" ועבודת הצבא "שֶמא". מכיוון שנעשה השמא האחרון ל"ברי", שוב לא הייתה כל נפקא-מינה לגבי ביה"ס. נשאר רק הוויתור הקטן על הפרינציפ שלי,[10] שאינו מָשְׂכָּל כל כך. הוויתור הזה היה לטובת משפחתי, למניעת יָגוֹן מאמי - וזאת עשיתי. עתה הבינות.

 מישיבתי בדמשק, ומעבודתי פה, בתור דברים כשהם לעצמם, הנני שבע רצון. לו הייתי, למשל, חופשי גם מן הצבא וגם מביה"ס, לא הייתי מתאווה לעצמי בזמן זה לדבר טוב ומעניין מזה. בוודאי יפליאוך דברי אלה. לי יש סיפוק גדול, גדול מאוד, סיפוק שלא חשתי עוד כמותו מעולם, בעבודתי כאן. אני נמצא באטמוספירה שלי, אני רואה בעיני התגשמות - אומנם בצורה מוקטנה מאוד - של אותם הרעיונות שהגיתי על עתידי.[11] על כל פנים, אני עושה צעדֵי ניסיון שכל אחד מלמדני דבר-מה להבא, מלמדני ממש ולא להלכה. אני עושה דבר-מה, אני נושא אחריות, יש רגעים שבי תלוי איזה דבר, וזה הרבה מאוד! אני מכיר אנשים, אנשים לא קטנים, אנשים המחזיקים את גורלנו, כולו או קצתו, בידיהם. על האנשים האלה אני צריך לעשות רושם, וטיב הרושם תלוי בי, זה מסור לשכלי ולטקט שלי.

 בראשית מכתבי הפלטתי על מצב רוחי המרומם - זה למה? הערב הייתי בפעם השנייה תורגמן בשיחה עם ג'מאל פשה.[12] הפעם היה דבר חשוב לענות בו - עניין החיטה של הוועד היפואי, שעמדה לרדת לטמיון והודות לשיחה זו ניצלה כמעט בטח, אם לא כולה - הרי רוּבה.[13] והנה - את מכירה אותי ותאמיני לי – לא עיוורתני השמחה שזכיתי להתייצב לפני שר גדול, השליט הבלתי מוגבל על ארבע וילַיות ובתוכן על כל ארצנו,[14] כ"א -

 שבת בבוקר. אמש הפסיקוני במקום זה יצחק הוז[15] ועקיבא[16] באו מן הראינוע לכבוד שבת, ובכן:

 כ"א מפני ההכרה שנשאתי אחריות על עצמי והצלחתי. עשיתי או גרמתי להיעשות מעשה, ומעשה לא פעוט. אלו אינן כבר שאיפות וחלומות, כ"א מעשים חיים ממש, וזה טוב.

 נדמה לי שתמול בערב עוד נמשך חוט מחשבותי למרחוק ועוד היה והיה מה לכתוב לך. עתה ניתק החוט ולכן אפסיק הפעם.

 אני חוזר על בקשתי - כי תכתבי - אבל באותו התנאי.

 

שלום, משה

 

אם אין דברים נוראים, תוכלי לכתוב בדואר.

 

מעני: Damascus Palace Hotel, Damas[17]

 

[1]  צפורה מאירוב, לימים רעיית מ"ש. על הקשר שנקשר בין מ"ש וצ"מ ר' בהקדמה, עמ' 33 (ור' נצ"ב).

[2]  על מגורי מ"ש בדמשק ר' מכתב 3, הערה 12.

[3]  הכרתי.

[4]  במכתב לא-מתוארך של מ"ש מדמשק, שקרוב מאוד לוודאי כי בו מדובר, נאמר:

צפורה! היש מכאוב כמכאובי? היש ייסורים כייסורי כאב עצור, דמעות חנוקות, כֹסֶף שלא נִמְלָא? אך למה לדבר, את מבינה, את מרגישה. יקרה, אהובה, כמה רציתי לראותך. איזו סערה עמומה הייתה בי, כמה ביקשתי מרגוע אצלך, לרגע אחד, רק לרגע אחד. בלילה הייתי אצלך, התרוצצתי בחצר, דפקתי בתריסי חלונך - חושך, דממה, אכזריות. איני מבקש סליחתך על מה שעשיתי לך, הלא את לא תאשימי אותי, חשבתי אחת ויצא אחרת.

איני יכול לכתוב לך כהלכה. הכאב עודנו חריף, נוקב. אני לוחץ את ראשך אל לבי, מעביר ידי על שערותיך, מרחיקך קצת ומסתכל עמוק עמוק בעיניך. מה אעשה - ואני אוהב אותך.

 היי שלום, אם חטאתי במה שהוא, סלחי. אם  ת ר צ י  ל כ ת ו ב - כתבי, ואז אל תתביישי למסור ע"י רבקה או ע"י דב, העיקר - אם  ת ר צ י,  וָלא, אל תכתבי בשום אופן. היי שלום. אני רואה אותך, משה.

[5]  מדובר ביציאה חפוזה של מ"ש לדמשק, ככל הנראה כדי שלא להחמיץ את המשרה שהוצעה לו שם ע"י וילבושביץ, וכדי שכבר יחזיק במשרתו זו בהתפרסם צו הגיוס הצפוי.

[6]  סביר שהדרישה באה מוילבושביץ (ר' הקדמה), אך הדחף לעשות זאת ולהתמקם בדמשק, כמפורש להלן, בא מאמו של מ"ש.

[7]  אחרי שהות קצרה בדמשק חזר מ"ש ארצה כדי להגיע לכלל החלטה סופית בבית. אולם מייד עם בואו ארצה נתחוור לו שאם לא ימהר, לא יוכל עוד לצאת לדמשק, ולכן הייתה לו יציאתו השנייה כבריחה מתבערה. על ביקור חטוף זה בארץ מעיד פתק לא מתוארך:

צפורה! אל תתפלאי, שמעי במנוחה: אני נמצא פה. באתי תמול בערב ונוסע היום שוב. מציאותי פה אינה ידועה בכלל. רציתי להתראות איתך. באתי אליך, אך היה חושך. אם יש את נפשך - חכי לי בשעה 10-10 וחצי על הדרך בין יער שרונה ובין הגשר [על נחל מוצררה] - אני אלך לפתח-תקווה [כדי לצאת צפונה ברכבת מתחנת ראש-העין].

אפשר גם שב"תבערה" נרמז חוק גיוס חדש, הפעם לצבא (ולא לגדודי עבודת הכפייה - "עמליה" - שגויסו החל מתחילת המלחמה), אשר חל על "העותמאנים החדשים" (מתעתמני 1915). נראה שחוק זה הוא שגרם לעסקן אליהו "ברלין (ר' נצ"ב) לצאת עם החכם-באשי (הרב עוזיאל) ירושלימה, בוודאי להשתדל על דבר המורים של הגימנסיה" (מב"ה, 20.2.1926, עמ' 248); דומה ששליחות זו לא צלחה. ייתכן שבהקשר זה הודבקה בחוצות ת"א כרזה רשמית בעברית (הובאה לעיל בע' 38), לאמור: "מכבוד ראש פקידות הג'נדרמריה ביפו קיבלנו את הפקודה האמורה מטה: כבוד מוכתר עדת היהודים בת"א. על-פי פקודת כ' הקיימקם וקוֹמַנְדַן המקום מחייבים אנו אותו לתפוס את האנשים הרשומים מטה ולמסור אותם לפקידות הג'נדרמריה". שני ב"רשימת הנדרשים", שהכילה כ-250 שמות, היה "משה בן יעקב שרתוק", אפשר שמכאן תחושת ה"תבערה". אולם מאחר שכרזה זו לא תוארכה קשה לעמוד על עניינה; ייתכן שהיא מוקדמת יותר וכוונה לגיוס ה"עמליה". ככלל, מועדי הגיוסים השונים, חלוּיותיהם ומספרם, טעונים עיון והבהרה (ר' הכרזה בא' דרויאנוב, ספר ת"א, 1936, עמ' 226).

[8]  גם דוד ילין (ר' עליו בהקדמה, עמ' 15 הע' 19; נצ"ב) הלך לדמשק להשתדל לפטור את תלמידי הסמינר בי-ם מחובת הגיוס, אך ללא הואיל (מב"ה 16.3.16, עמ' 259).

[9]  לשם נשלחו ראשוני המגויסים הארצישראלים, בוגרי בתה"ס התיכונים, להכשרתם המזורזת בבי"ס לקציני מילואים.

[10]  ב"פרינציפ" הכוונה, כנראה, להתגייסות לצבא בארץ בהתפרסם צו הגיוס, בלא לפרוש מן הציבור ע"י ניסיון להשיג משרה בדמשק, שתפטור את בעליה משירות בצבא, ואכן במכתבה מ-4.3.1916 למ"ש, לדמשק, שאלה צפורה: "כיצד הסתדרת ואיך אתה חי? המפטרת משרתך מן הצבא?" (אמ"ש, ור' עוד בעניין זה במכתב 5).

[11]  לפתח את כישרונותיו לקראת פעילות במישור הלאומי, כפי שהחל לעשות בצאתו ללמוד משפטים בקושטא בשלהי 1913.

[12] מקץ 37 שנה, כשרשם בן-אלול מפי מ"ש את קורותיו בשביל "דבר השבוע", ניסח זאת כך: "עד המלחמה היה היישוב העברי אבטונומי בהרבה שטחים ונהנה מהגנה קונסולרית. פתאום נפלו שתי החומות האלו. היישוב הועמד פנים אל פנים מול השלטון העותמאני המרכזי. צריך היה להופיע לפני גמ'אל פשה (ר' נצ"ב). משה נסע בראש משלחות אל ג'מאל לדמשק. הייתה זו התחלה של[ו] [ב]ייצוג היישוב העברי" (בן-אלול, 10.12.1953).

[13] המחסור במזון בא"י גבר והלך ככל שהתמשכה המלחמה עד כדי מכת רעב. "בחורן ובבשן עוד עתה רבה כמות החיטה [---] אומנם המסילה תפוסה בהעברת הצבא וצורכי המלחמה, אבל גם זו היא מצורכי המלחמה שלא ירעבו התושבים [---] בוודאי סוף סוף גם זה יבוא כאשר יימָצאו אנשים, אשר יהיה הכוח בהם לעורר את תשומת לבם של הפקידים הגבוהים על הצורך הגדול בהספקת מזון להערים ביהודה ובגליל" (מב"ה 2.1.1916, עמ' 217); "בליל השבת שעבר עברו דרך תחנת עפולה לדמשק מר קראוזה, מנהל מקווה-ישראל, ומורשה של יק"א בארץ מר [אברהם] בריל. הם נקראו לדמשק מאת ג'מאל פחה להשתתף במועצה שם ע"ד הספקת חיטה לתושבים. נוסע היום לדמשק גם מר א' אהרונסון, שגם אותו הזמינו. [---] ג'מאל פחה נוכח [---] שבלי עזרת עסקני ציבור לא יעצור כוח להילחם ברעב, העושה כבר שמות בארץ" (שם 10.1.1916, עמ' 224); "חיטה, חיטה, חיטה. קשה כקריעת ים סוף להשיג חיטה, להביא חיטה מן החורן [---] עסקני יפו קנו חיטים בעבה"י בסביבות אדרעי בשביל ועד הקמח ביפו" (שם, 16.2.1916, עמ' 246-245 ואילך).

[14]  וילַיֶת - פלך, היחידה מינהלית הגדולה ביותר בקיסרות העותמאנית. נראה שג'מאל שלט על וילַיות ביירות, צידון-דמשק, עבה"י וסיני.

[15]  אחיו הבכור של דב הוז. חבר "השומר", בפב' 1916 הלך לעבוד בדמשק אצל ג' וילבושביץ (ר' נצ"ב).

[16]  עקיבא גינצבורג - בוגר מחזור א' של ג"ה וחבר ההסתדרות המצומצמת. יצא יחד עם מ"ש לקושטא ב-1913 ללמוד משפטים (ר' נצ"ב).

[17]  משרדו של ג' וילבושביץ התמקם במלון זה.