קוּאלה-לוּמפוּר,  14.10.1956

 

בא [פרנק] בְּריוּאֶר, המלוונו כאן בכל תנועותינו, ונסענו לארמונו של הטוּנקו – אותו מקום שהיינו בו אמש לקבלת פנים ראשונה. משום יום א', שהוא יום המנוחה אף על פי שלמוסלמים יש כאן רוב קטן, קיבּלָנו בביתו ולא במשרדו. רק לאור היום נוכחתי לדעת מה נהדרת תנוחתו של בית זה. מראש הגבעה עליה הוא שוכן נגול מראה שגיא של מרחבי אין קץ – רכסי הרים זה מאחורי זה ובקעות רחבות בינותם, והכל ירוק! הנסיך פגשני כידיד ותיק, בלבביות שופעת. הוגש קפה חם ופתחנו בשיחה.

הסברתי שליחותי. הבעתי את קורת רוחה של ישראל מהתקדמותה המהירה של מאלאיה לקראת עצמאות ואת העניין הרב שיש לנו בקשרי ידידות עם ארץ חשובה ועתיקת תרבות זו. אנו מעוניינים מאוד להציג עצמנו לפניה, להכירה ולעמוד על בעיותיה. ציינתי שלושה הבדלים עיקריים בין גורלנו וגורלם.

ראשית, הם יושבים בארצם מאז ומקדם, מושרשים באדמתה ונהנים מרציפות תרבותית שלא הופרה מעולם – ואילו אנו חוזרים למולדת לאחר ניתוק של אלפיים שנה, נאחזים מחדש בקרקע אשר הפך שממה בהיעדרנו ומתאמצים לגבש אומה משבטים שנתרחקו זה מזה בגלל פיזורם זה דורות.

שנית, הם זוכים בעצמאות תוך תהליך של שלום, בהסכמה גמורה עם השלטון הזר המעביר להם את סמכויותיו בהדרגה מתוכננת ומסייע בכל לשלטון הלאומי להשתלט על העניינים – בעוד שאצלנו עקר השלטון הזר ללא כל הסדר עימנו והפקיר את הארץ לתוהו, אלא אנו נענינו לאתגר והכרזנו על עצמאותנו ועיצבנו את משטר שלטוננו יש מאין, ועשינו כל זאת תוך מלחמה שאיימה להכחידנו.

שלישית, מבחינת הביטחון עומדת בפניהם רק הבעיה של דיכוי כנופיות מורדים בתוך הארץ, ואילו מבחוץ אין מאיימת עליהם שום סכנה – אם נתעלם לעת עתה מהסכנה ארוכת הטווח הצפויה אולי לאזור כולו ברבות הימים [מצד סין] – בעוד שאנו מוקפים אויבים מכל עברי היבשת המתנקשים תדיר בגבולותינו ומזדיינים בלי הרף לחידוש תוקפנותם נגדנו.

אבל המפעל שאנו מגשימים הוא פרי סבל ותקוות ותפילות של אלפי שנה – בו מתקיים חזון נבואי – הוא כורח קיומו של עם עתיק יומין אשר שב לתחייה – ואנו עושים מאמץ גדול של בניין ופיתוח וגם שוקדים על חיזוק כוח המגן שלנו ועם זה מושיטים יד של ידידות לכל האומות השוחרות שלום, וקודם כל למדינות אסיה שהגיעו והעומדות להגיע לעצמאות בתקופה אחת איתנו.

כאן נטל הטוּנקוּ את רשות הדיבור. סח בפשטות ובשטף – וברגש עמוק אשר שיכנע בכנותו. הוא מבין קשי מצבנו, אך רואה מצב ארצו קשה פי כמה. כנגד תוקפנות מבחוץ אפשר להיזקק לעזרה מבחוץ בלי שיפגום הדבר בריבונות, אך אין עצה כזו כנגד אויב מבפנים. מדינה שלקתה בפגע כזה חייבת לעמוד על נפשה בכוחות עצמה ואינה יכולה לייחל לשום סעד וישועה מאחרים אם רצונה לשמור על עצמאותה. והנה, מבחינה זו הוא עומד בפני רעה חולה. אומנם חלה התקדמות. היו זמנים שהכנופיות הקומוניסטיות הפילו חיתיתן על חבלי ארץ שלמים. עכשיו הן מסתתרות בעובי הג'ונגל. אפס דבר זה מכביד עוד יותר את המלחמה בהן. הן גחות מסבכי יער, עושות שמות ונעלמות לתוך מחבואיהן וקשה לדלוק אחריהן ולהשיגן. אף על פי כן, המיבצעים הצבאיים נגדן אינם פוסקים. רק אתמול הוא עצמו, כשר הפנים האחראי לביטחון בתוך הארץ – בתיק זה הוא מחזיק נוסף על הראשות – ניצח על פעולות כאלו בצפון הארץ וחזר ישר מהן לביתו על מנת לקבל פני. זהו עסק טרדני שאין לו סוף, הקזת דם בלתי פוסקת, בזבוז אנשים ואמצעים. מבחינה צבאית זהו עניין של רדיפת רוח.

מה מאוד היה דומה תיאורו לזה ששמענו ברנגון!

 - אבל אין זה הכל, המשיך. ישנה צרה הרבה יותר מושרשת וחמורה. הנה, דיברתי על שבטי ישראל המתקבצים מאפסי ארץ. אבל הן אלה כולם יהודים, בני עם אחד ושותפים לתודעה לאומיה אחת. לעומת זה, צאו וראו מה המצב במאלאיה. היש עוד ראש ממשלה בעולם שנקרא כמוהו לגבש אומה בתנאים כה קשים? הן כמחצית האוכלוסייה אינם מאלאים כלל! כאן גולל את בעיית השעטנז הלאומי לפרטיה, את התרוצצות הלכי הרוח השונים בתוך הארץ ואת סבך המשיכות והכְּבידות הפועלות בקרב המיעוטים הסיני וההודי. מה פלא אם במצב זה אין הוא גורס איחוד עם סינגפור? הוא נקב באוזנינו ספרות אחרות במקצת מאלו שלמדנו בסינגפור: 51 אחוז מלאים, 35 סינים, 14 הודים.

כל הצרה הזאת, אמר, של הרכב אוכלוסייה כה מסובך, הוא בעטיים של האנגלים. עכשיו אנו בטוב איתם, הם סמכו ידיהם על עצמאותנו ותבוא עליהם ברכה, אבל יש לנו חשבון על העבר. ארץ זו עשירה בבדיל ובגומי ותמיד נזקקה לתוספת עובדים מבחוץ. במקום להביא הנה אינדונסים, שהם מאלאים בגזעם ומוסלמים בדתם, ולכן היו מתמזגים איתנו לבלי הכיר, הביא השלטון דווקא יסודות זרים לנו בגזע ובדת, בכוונה תחילה שלא נוכל להתמזג למען יוכל הוא להפריד ולמשול. נוצר כאן מצב שהוא בכייה לדורות.

שאלתי אם אין הוא סבור כי גם אם לא ייתכן איחוד מדיני עם סינגפור, מתחייב ליכוד כלכלי, שכן השטחים משלימים זה את זה והפרדה גמורה תזיק לשניהם. אמר: בהחלט, זוהי מדיניותו, וסיפר משהו על תוכניותיו בכיוון זה. בכלל, אמר, הוא גורס שיתוף כלכלי בינלאומי מרחיק לכת ורואה אותו מתפתח בשלושה מעגלים מתרחבים והולכים: קודם כל, שיתוף עם ארצות האזור של דרום-מזרח אסיה – קשרים הדוקים ביותר עד לביטול מחיצות מכס בין ארצות אלו; שנית,  מערכת קשרי שיתוף פעולה עם כל ארצות אסיה; לבסוף – שיתוף רחב בהיקף עולמי.

אמרתי כי אלה הם דברי אלוהים חיים ולוואי שנתברכו המנהיגים הערבים בחזון כזה של זיקה הדדית בין ארצות שונות ובהבנה של כורח השיתוף ההדוק ביניהן. סיפרתי על התפתחות יחסינו עם בורמה: על מומחינו העובדים שם ועל שליחי בורמה הבאים ללמוד מניסיוננו, ועל תוכניות הפיתוח המשותפות, ועל הסכם שיתוף הפעולה הכלכלי שנחתם בינינו ואשר מאז יצאתי את רנגון נתאשר על-ידי הפרלמנט הבורמני ברוב גדול כשרק הקומוניסטים הצביעו נגדו – אות ומופת נאה לדבקותם של אלה בעיקרון שיתוף הפעולה החופשי בין אומות עצמאיות. הצגתי מערכת יחסים ידידותית ונאורה זו נוכח חומת השנאה והטמטום שהקימו מדינות ערב סביבנו ומשטר הזיון המוגבר, ההתנקשויות הבלתי פוסקות, סכנת המלחמה, בזבוז נפשע של אמצעים מוגבלים ויקרים וחבלה ממארת במאמצי הפיתוח, אשר מושלי ארצות ערב אחראים לו. הבעתי תקווה כי אישים בעלי אופק רחב וגישה חיובית מובהקת כמוהו יצליחו להשפיע על מדינות ערב בכיוון הנכון – קודם כל לטובתן-הן. הנה, תיכנס מדינתו לאו"ם מייד עם הכרזת עצמאותה בסוף הקיץ הבא – אנו נשמח לקדם כניסתה בברכה – ותהיה לה ההזדמנות לנקוט עמדה בזירה הבינלאומית לגבי בעיות השלום במזרח התיכון. חשוב מאוד שיהא ברור למדינות ערב, כי מדיניותן השלילית, העקרה וההרסנית – לבלתי הכיר בישראל, להכריז כלפי פנים כי לעולם לא ישלימו עם ישראל ולהצהיר כלפי חוץ כי הן מוכנות לשלום, אבל רק אם ישראל תתחבל ותתמוטט – אינה מתקבלת בשום פנים על דעת אומות אסיה, השואפות לשלום, ליציבות, לפיתוח ולשיתוף פעולה.

הקשיב היטב ושאל ליחסינו עם תורכיה. אמרתי כי היחסים תקינים וסיפרתי פרטים. במיוחד הדגשתי את יחסי המסחר. אמר כי הוא רואה בדרך כלל מופת בתורכיה בשביל התפתחותה העתידה של ארצו. חשבתי כי בשבילו תורכיה היא דוגמה של ארץ מוסלמית אשר קם בתוכה משטר ממלכתי חילוני ומתקדם. אמרתי כי תורכיה של היום היא פרי חזונו ותנופתו של כמאל אתא תורךּ, שידע מה סוד כוחה. עוד לפני תבוסת תורכיה בסוף מלחמת-העולם הראשונה, הטיף כמאל, אומנם בחדרי חדרים, כי יש להסתפק באנטוליה, שהיא תורכית ממש, לוותר מרצון על שליטה בארצות שאינן תורכיות ולהינזר מכל חלום שווא לשוב ולכבוש אותן. הוספתי, כי נאצר ודאי משער בנפשו כי הוא גדול במצרים ממש כשם שכמאל היה גדול בתורכיה, אבל הוא עושה ההיפך ממח שעשה כמאל – במקום להתרכז הוא שואף להתפשט ותחת לדאוג לעמו הוא שקוע במעשי התגרות והתרברבות, וחותר להטיל מרותו על ארצות אחרות, אשר חרדתן מפניו והתנגדותן לו הולכות וגוברות.

השיחה התגלגלה על יחסי מסחר. אמרתי כי הנה אנו קונים אצלם גומי, אומנם בכמויות לא גדולות, אבל הולכות וגדלות, בעוד שהם אינם קונים אצלנו כמעט ולא כלום. נחוצים להם דשנים – אנו מוכנים למכור. נחוצים להם מלט, צינורות ועוד מצרכים שאנו מייצרים. אילו היה פה נציג ישראלי קבוע, היה מברר את האפשרויות. עלה בדעתנו להציע מינוי קונסול ישראלי בקואלה-לומפור. עם בוא העצמאות אפשר יהיה להעלות את דרג הנציגות מקונסולרי לדיפלומטי. תגובתו הייתה חיובית ללא היסוס. אמר: אדרבה, רעיון טוב מאוד, אנו מוכנים. אמרתי כי כיום עלינו לפנות בוודאי אל הבריטים, שכן הם עדיין השלטון הרשמי. אמר: הן. אמרתי: אבל בשבילנו מינוי זה פירושו התקנת יחסים עם מדינת מאלאיה, העומדת על סף עצמאותה, ולא עם השלטון הבריטי החולף, ולכן פניתי אליו תחילה כדי לדעת יחסו. אמר כי הוא מקדם את ההצעה בברכה.

השיחה ארכה והייתי מוכן לקום, אבל הוא אמר כי יש לו לשאול משהו.

שאל: "מה זאת ציונות?" אמרתי, כי זוהי תנועת השיבה של העם היהודי לארצו וחידוש חייו העצמאיים בה. תיארתי את תהליכי העלייה וההתיישבות, הארגון הלאומי והפעולה המדינית, שקדמו להכרזת העצמאות, והגדרתי את מדינת ישראל כפרי חזונה ומאמציה של התנועה הציונית.

שאל: "ומה כל הדיבורים האלה על רצונכם להתפשט?" אמרתי כי זוהי רעות רוח – הדבר נוגד ניגוד גמור את עיקר מהותה של הציונות, שכל שאיפתה היא לרכז את היהודים בארצם ולא להביא לידי פיזורם מחדש בארצות לא-להם. זוהי אחת מתואנות השווא שנזקקים להן אויבי השלום במזרח התיכון בבואם להצדיק את מדיניותם השלילית.

לבסוף שאל בדבר משטר הדתות בישראל והסברתי.

בסיום השיחה אמר: "רצוני כי תדע עמדתי היסודית. אני מאמין כי כל אומה זכאית לעצמאות ולארץ משלה, ולו גם קטנה. כל אומה זכאית להיות חופשית ולעמוד ברשות עצמה. זהו יחסי לעניינכם".

כשנפרדנו אמר כי עוד נתראה היום.

 

גומי ובדיל - והתיישבות פנימית

 

עם תום הביקור, ובהתאם לתוכנית, יצאנו לסיור בסביבות העיר. ליווּנו בריוּאר ועוד פקיד אנגלי, קצין המחוז, אוסטרלי לפי מוצאו, היה בימי מלחמת העולם בארץ, לבוש מכנסיים ישנים וחולצה פתוחה, קל וזריז, ניכר בו כי הוא שקוע בעבודתו ומסור לה בלב ונפש, מין אנדריוס[1] של ימי המנדט במהדורה עוד יותר עממית ופשוטה. שני אלה שפרה עליהם מאוד נחלתם בארץ זו ובשירות ממשלתה והם מקווים ומתפללים כי השלטון העצמאי ייאות להשאירם בתפקידיהם, לפחות לתקופת-מה.

נסענו קודם-כל למטע גומי – אילנות רמים ותמירים, שגזעם מצייר באוויר עקומות "זָרימות" (streamlined) לתפארת. ראינו נערות סיניות מכורבלות מכף רגל ועד ראש בגלימות עבודה שחורות וראשן אף הוא חבוש סודר שחור לבל תשתזפנה יותר מדי מקרני השמש היוקדת – איך הן נושאות את המחנק הזה בחום הגדול זוהי שאלה אחרת, החלה גם על הבדוויות שלנו. הללו עוברות מעץ לעץ, חותכות בקליפתו קרוב לקרקע פצלה היוצרת מחשוף לא גדול, תולות לידו קערית חרס קטנה וכעבור זמן חוזרות ומריקות לתוך דלי או נאד את הקערית שנתמלאה נוזל לבן וסמיך הנראה כחלב שמן. זוהי כל הפרשה החקלאית של משק הגומי, ומכאן ואילך מתחילים תהליכי הייצור החרשתי. כל ניסיונותיו של אלישיב לצלם את הבחורות בעבודתן ליד העצים או בשאתן את הדליים עלו בתוהו – כולן הסבו פניהן מהמצלמה וליתר ביטחון נצטעפו בשולי גלימותיהן.

הפריט השני היה מיכרה של בדיל נוסח סין, להבדיל ממיכרות בדיל חדישים המצוידים במיתקני מכונות מורכבים. מירבצי הבדיל אינם עמוקים – הם מתגלים במקומות הימצאם על-ידי גריפת שכבת העפר העליונה ואז כל התהליך הוא שטיפת העפרות ושיקוע המתכת מתוך החול והחצץ. לתכלית זו פיתחו הסינים מקדמת דנא מיתקני עץ פשוטים הפועלים ביעילות.

הגומי והבדיל הם שני מקורות העושר העיקריים של מלאיה, שנתפסו לרוב בידי האנגלים ושאר אירופים מזה ובידי סינים והודים מזה, ואילו להון וליוזמה המלאית יש אך חלק זעום בבעלותם ובניצולם. מקור ההכנסה העיקרי של תקציב המדינה הוא הבלוֹ המוטל על יצוא שני החומרים האלה. מצבה הכספי של הממשלה וחייה הכלכליים של הארץ כולה תלויים אפוא בתנודות מחיריהם של שני מצרכים יקרי ערך בשוק העולמי. מלחמת קוריאה האמירה את המחירים והביאה רווחה עצומה לארץ כולה, ואילו השתפרות סיכויי השלום בעולם גרמה ירידה ודלדול. כן הולכת ועזה התחרות הגומי המלאכותי בטבעי. בתקופות גאות עולה השכר והממשלה יכולה לשפר שירותיה, ואילו בימי שפל אי אפשר להוריד שכר ולצמצם שירותים על נקלה, ואז נוצר משבר במפעלים וגירעון באוצר. עם התקרבות הארץ לסף העצמאות והתבססות משטר של בחירות, נעשה השלטון רגיש יותר ויותר לדעת הקהל. התביעה להעלאת רמת החיים נעשית יותר תקיפה והקושי לפגוע בה הולך ומחמיר. התוצאה היא כי עם כל היות מלאיה ארץ עשירה, שרוי אוצרה במשברים בלתי פוסקים.

הפריטים הבאים של תוכנית סיורנו היו יישובים חדשים. בכל מאלאיה מתנהלת עבודת התיישבות ושיכון. לבני דלת העם מחוסרי הקרקע שבכפרים מוצעת התנחלות בקרקעות פנויים או מפונים מהג'ונגל. המטרה משולשת: הגברת הייצור אגב גיוון החקלאות, חיזוק הביטחון, וחילוץ חומר אנושי נזיל ותוסס מציפורני הקומוניזם הלוחם, שכנופיותיו פעילות בתוך הארץ. לדברי בריואר, יושבו עד כה, מאז גמר מלחמת העולם, כחצי מיליון נפש – מספר מכובד מאוד – אם כי הוא מוסיף כי לא כל מה שנעשה הצליח והממשלה למדה ולומדת משגיאותיה והשיטות הולכות ומשתכללות.

ראינו יישוב חדש במהלך בניינו – צריפי עץ למגורים, הנבנים לזמן ארוך, עם צריף בית ספר ועוד מיבנים ציבוריים, בכלל זה מסגד. יישוב זה מיועד לקלוט איכרים שנושלו מאדמתם לרגל איגום נהר לפיתרון בעיית אספקת המים לעיר הבירה. בדרכנו חזרה העירה סרנו לראות מפעל חדש של שיכון. היישוב החקלאי שראינו הוא למען המלאים, ואילו השיכון כולו סינים מקרב הפליטים שזרמו לעיר הבירה בשנים האחרונות. נכנסנו לאחד המעונות – משפחה גדולה, מסודרת כיאות, על רמה הרבה יותר גבוהה מששיערתי, לרבות שעון קיר ורדיו ושאר תשמישי תרבות. אצל הסינים נראים בכל סימני יוזמה וחריצות וחתירה לעלות ולהתקדם. אין ספק כי נכונה הגירסה בדבר המיעוט הסיני, כי הוא כובש עמדות מפתח בכלכלת הארץ ומשתלט על מסחר ותעשייה, בעוד שהרוב המלאי קופא על שמריו בחקלאות נחשלת. ליד השכונה צמח יש מאין בית חרושת לסיגריות – אחד המשתכנים גייס הון והקים מפעל זה המעסיק כמה גברים ונשים מתושבי המקום. אגב כל אלה ראינו בעליל עד כמה מקובל וחביב קצין המחוז על הבריות הללו.

ארוחת צהריים בארמון המושל הבריטי מטעם ממלא מקומו, עם הטונקו בעצמו ובכבודו וגנרל בריטי המפקד כאן על הצבא והקונסול הכללי האמריקני ועוד שניים. הגנרל היה נלהב מהרמטכ"ל הישראלי וביקש לדעת תולדותיו. השיחה מסביב לשולחן נסבה רק על ישראל. כתום הארוחה דיברתי עם מ"מ המושל על הקונסוליה. עלינו לפנות בעניין זה למשרד החוץ בלונדון.

סוף-סוף נתגלה יהודי – כנראה היחיד בבירה זו. בא למלון עם אשתו. מוצאו מגרמניה, היה בארץ, למד באנגליה, קיבל שם משרה במלאיה כמרצה בארדיכלות בבית הספר הגבוה להנדסה. אדיר חפצו לשוב לארץ ובינתיים הוא שואל במה יוכל לעזור כל עוד הוא פה.

עם בריוּאר ורעייתו נסענו למסיבת קוקטייל אצל משנהו של הטוּנקוּ – שר האוצר הסיני קולונל לי. הקהל היה רב, גברים ונשים, כל ה"שמנת" האירופית והסינית של הבירה עם תוספת זעומה של מאלאים. לפי הרושם היה כאן רוב אנגלי משני המינים – מנהלי בנקים וראשי חברות בדיל וגומי ואנשי מסחר ופקידי ממשלה, הם ורעיותיהם. היו גם שרי החינוך, התחבורה, המסחר והתעשייה ושוחחתי עם כולם. גם אלישיב היה פעיל במלוא הקיטור. האנגלים חקרו ודרשו על כל עניין הנוגע לישראל ובייחוד ביקשו לשמוע מה העצה במשבר סואץ. בינתיים נודע על הכשלת היוזמה במועצת הביטחון על-ידי הווטו הסובייטי, והאנגלים היו מלאי מרירות על השבר שלאחר גאון בהשתלשלות עמדת ממשלתם. לבסוף הגיעו הטונקו ורעייתו – הייתה זו פגישתנו הרביעית תוך כ"ד שעות. הוא בילה שוב רובו של יום הרחק מחוז לעיר – בכינוס אזורי של פעילי מפלגתו – נאם ארוכות וענה על שאלות מרובות, שלדבריו התישו כוחו, אבל בא ער ורענן ומייד הפך לנשמת החברה. האנגלים הקיפוהו ובייחוד חיזרו אחריו הנשים. באלה הימים נתפרסם בעיתונים תיאור מכוניתו החדשה – "קרייסלר" משוכללת ביותר שעלתה לממשלת מלאיה 27,000 דולר. עתה, שהגיעה לביתו של קולונל לי, אמר מישהו: "הלא זוהי המכונית החדשה!" מייד זינקו האנגלים החוצה, גברים ונשים, הזינו עיניהם בפאר הראווני והשמיעו קריאות התפעלות. אחד חזר ואמר: "אכזבה גמורה - אין מקלחת!"

אי אפשר היה להשתלט על כל שוחרי הידיעות על ישראל ולהשביע את סקרנותם. אין זאת כי את העולם כולו תקף בולמוס ההתעניינות במדינה קטנה זו ואין סוף לשואלים ולשאלות. שוב נתבלטה החמצת ההזדמנות שהייתה כרוכה בהיעדר גברת ישראלית. עדיין עלינו ללמוד ולהעריך את התפקיד המיועד לאשת השליח בסיורים כאלה.

זוג אנגלי אחד דבק בי במיוחד. האישה נעימה ונפשית, הגבר אף הוא אהוד מאוד, מאותו סוג של אנשים בריאי בשר, שלפי תורה אשר לא נבדקה מדעית מעידה שמנוּתם על טוב ליבם. היה בשאלות שניהם על ישראל משהו מאוד אמיתי ולבבי. שאלתיו "דוגרי" אם הוא יהודי וענה בשלילה. נשארתי לא משוכנע. האישה הייתה על כל פנים לא יהודייה, אבל מנין החום ששפע ממנה לישראל?

בהיפרדי סופית מהטוּנקוּ אמרתי לו כי שוחחתי עם מ"מ המושל על הקונסוליה ועכשיו נפנה רשמית בלונדון. שאלתי אם נוכל לומר שם כי דיברנו איתו ומצידו יש הסכמה. אמר: "בהחלט, איזו שאלה יש בדבר, לכבוד ייחשב לנו לקבל אצלנו נציג של ישראל".