סינגפור-מלאיה - 10.1956
שם הספר  משוט באסיה
שם הפרק  סינגפור-מלאיה - 10.1956
כותרת משנה  סינגפור

 

סינגפור,  10.1956

 

טיילנו בעיר וראינו גנים נאים, גם סרנו לראות אחת משכיות החמדה, כביכול. שסינגפור מצוינת בהן – גן תערוכה משונה המשתרע על פני שטח רחב, כולו מעלות ומורדות, גבעות ובקעות, מישורים ומערות. זהו מעין בית נכות לפולקלור סיני – ערב רב של פסלים, יחידים וקבוצות שלמות, עשויים חומר נייר וצבועים ססגונית, מגושמים ביותר ולרוב מפליצים בכיעורם, משמשים תצוגה לדמויות אגדיות וסמליות ולסיפורי מעשיות עממיים, גם מדגימים משלים ופתגמים על-ידי "תמונות חיות". אוסף ענקי זה של גלמים ומפלצות וצלמי בלהות הוקם על-ידי משפחה סינית עשירה לזכר הוריה והוא נשאר רכושה הפרטי, אך פתוח הוא לקהל – להנאתו ולהשחתת טעמו.

ניגשנו לאחד מבתי הספר הסיניים בו התלמידים המונהגים על-ידי קומוניסטים עורכים שביתת שבת. רחוב ריק ושקט. ג'יפ בודד של המשטרה בצילו של אילן עבות. השוטרים יושבים בו בטל. בחצר מוקפה גדר, מוצנעת מעיני עוברים ושבים על-ידי מטפסים, יושבים ועומדים כמה מאות נערים ונערות בני ט"ו–י"ז, בגדיהם לבנים, והם משוחחים בשקט או משחקים מעגלות-מעגלות. מצאנו מיפלש ושאלתי נער: "עד מתי?" ענה: "עד שננצח". שאלתי: "ואם לא תנצחו?" אמר: "תיכנסו לחצר והמנהיג שלנו יסביר לכם". מכיוון שהנהג אמר למשטרה מי ומי נוסעיו, ויתרתי על ההתערבות הבלתי מוסמכת.

 

מאלאיה

 

במדינה שעל סף העצמאות

 

לפנות ערב יצאנו למאלאיה – טיסה של שעה ורבע. שוב עשינו דרכנו מעל למישטחי-ירק – שדות אורז וחורשות גומי ועצים ושיחים אחרים. הרבה עמלתי עד אשר שיננתי לעצמי את שם בירתה של ארץ זו. מילא, את שמה של סינגפור ידעתי מילדותי, אם גם מעולם לא פיללתי כי אגיע לנמל זה, אבל על קיומה של קוּאַלה-לוּמפוּר – שתי התיבות מלעיל - לא חלמתי כלל.

פָּגשנו אנגלי חסון ורחב גרם, בהיר פנים ושיער, שפניו כספר הפתוח, פרנק בּריוּאֶר שמו, מ"מ סגן המזכיר הראשי. לפי צבעי דיוקנו אפשר היה לחשוב כי רק תמול-שלשום הגיע מלונדון, אך הוא בארץ זו כבר עשרים שנה. הסיענו העירה לבית המלון. עוד מלמעלה עשתה העיר רושם נאה והיא לא הכזיבה למטה: ירק רב, שיכונים מתוכננים כהלכה, ארדיכלות חדשה של טעם וגם הישן אינו מבייש. בכל פינה סימני עבודת בניין רבה. עם כל אלה מזכיר הרחוב הראשי את מצרים, ואילו המלון – על טוהרת סגנון איסמעאיליה שעל תעלת סואץ, רק חדר הרחצה קיים ועומד והמים קולחים, קרים וחמים.

לא הספקנו לפנות כה וכה, וכבר הגיע מ"מ המזכיר הראשי, שהוא עכשיו ראש וראשון בשלטון המושבתי. המושל כאן הוא סר ג'ון מק-גיליברי, לשעבר אחד מעוזרי המזכיר הראשי בשלטון המנדט בירושלים ואחר כך יועץ למשלחת הבריטית לאו"ם ב-1947. הוא בחופשה ואף המזכיר הראשי איננו. גם זה שבא להובילנו הפעם הוא טיפוס אנגלי מובהק, אך שונה מהקודם: דק גו, צר פנים, שנון חוטם, זעיר עיניים ו"מכופתר" כולו. בא לקחתנו למסיבה שערך לנו השר הראשי, המכונה בפי כל טוּנקוּ (נסיך), אשך בבחירות האחרונות למועצה המחוקקת זכתה מפלגתו  המאלאית-סינית, ב-51 מקומות מתוך 52, והוא המועמד להיות ראש ממשלה ראשון במלאיה העצמאית. מנהיג לאומי זה פגָשַנוּ על מדרגות ארמונו, המתנוסס לתפארה מעל פסגת גבעה רמה ונישאה. נכנסנו לתוך רווחה ופאר – שוב ושוב אני נוכח לדעת מה מאוד אנו מצניעים לכת בארץ לעומת אורח החיים וסגנון ההופעה של שלטונות אסיה החדשה. אין כוונת הדברים להציע שינוי הקו, אלא רק לקבוע עובדה ולהפריך השוואות מוטעות. הטונקו הופיע לפנַי כהתגלמות אסיה: פנים כהים ביותר, שרטוטים עבים, גבה קומה, לבוש ארוכים, ראשו מכוסה תמיד. הסימן היחיד לתרבות מערבית הם המשקפיים, מהם גם גנדי לא יצא נקי. הוא מסביר פנים, דובר אנגלית בשטף, קופץ מאיש לאיש ומעניין לעניין, כל הליכותיו של בעל בעמיו, נראה כשליט במצב ובטוח בכוחו – וזה לאחר שחזר, כפי ששמענו, אך לפני שעה קלה מצפון הארץ, שם ניצח בעצמו על מיבצע צבאי לביעור אחד מקיני המורדים הקומוניסטים.

המסיבה הייתה מצומצמת: שרים אחדים, יושב ראש המועצה המחוקקת, אנגלים מספר והקונסול הכללי האמריקני. כל אלה, שנשארו מעומדים כמנהג האנגלים, עטו על הישראלים כעל שלל רב וגילו סקרנות ערה ביותר – היה ברור כי שמוע שמעו גדולות ונצורות על אותה ארץ, כמעט אגדות, וברצונם לבחון ולבדוק.

נזדמן לי לשוחח עם שר צעיר, סגנו של שר המסחר, הממלא מקומו של שר החקלאות. גילה התעניינות נבונה במפעלנו החקלאי, שתה בצמא כל מה שסופר לו ושאל הרבה ולעניין. האמריקני הצטרף אלינו ודיבר בהתפעלות על עבודת הפיתוח המפתיעה שרואה כל אורח פורח האץ לדרכו בכביש ירושלים–תל-אביב, שם כה חותך ההבדל בין המדורג והנטוע לבין הפרוע והחשוף.

יושב ראש המועצה המחוקקת שאל למשטרנו הפרלמנטרי וסיפרתי על הכנסת וסדריה. התרשם בשומעו כי החברים הערבים חופשים לנאום בשפתם ויש סידורי קבע לתרגום מערבית לעברית ולהיפך. לא היה ברור לו קודם, כי יש בישראל מיעוט ערבי מגובש. משעמד על עובדה זו שאל ליחסים בין יהודים לערבים בתוך הארץ ואם אין צרות והתנגשויות. לעיניו היו דוגמאות מחיי הודו וארצות אחרות, וכשאמרתי כי מאז קום המדינה לא אירע אף סכסוך דמים אחד בין הרוב והמיעוט, התרשם עוד יותר.

במסיבה היו גם גברות. הוצגתי לפני הגב' עבד אל-רחמן – מאלאית נמוכת קומה, צנועה ונעימה, דוברת רק בלשונה. היו גם מאלאיות שדיברו אנגלית וכן היו אירופיות וכולן ישבו רוב הזמן בחדר אחר ורק גברת ישראלית הייתה חסרה.

חזרנו למלון ואכלנו ארוחת ערב לבדנו. תהיתי על התפריט המאכזב מרה – מה ארוכה ומה תקיפה ידו של המטבח האנגלי הישן נושן שהשתלט ממרחקים על מאלאים תמימים אלה וכפה עליהם נוסח בישול נפסד ונוקשה, ממנו אין הם מעזים לסטות כחוט השערה, פן ייחשבו, חלילה, לבני בלי תרבות: מרק בּוֹבְריל, "סטייק" עבה ועירום עם רסק תפוחי אדמה ואפונה ירוקה – תחליפם כרוב שלוק ולמעלה מזה אין הדמיון מרקיע – ללא שום סלט או ירק חי אחר, ולקינוח סעודה "פודינג" קמחי תפל.

 

העתקת קישור