סינגפור,   12.10.1956

 

המהומות בהונג-קונג נתחדשו. הוצתו כמה מכוניות של זרים אשר נקלעו לתוך ההמון המתפרע. ילד אנגלי ואשת הקונסול השווייצרי נשרפו חיים.

בעיתונות דוּח נוסף של "רויטר" מירושלים המכיל תיאור יותר מפורט של מיבצע קלקיליה. ובכן ההתקפה נערכה על תחנת המשטרה שליד הכפר ולא על הכפר עצמו. המטרה הייתה אפוא להרוס את התחנה ולא לכבוש או להבריח את היישוב. ואף אומנם הושגה מטרה זו תוך התגברות על התנגדות עזה, בה, נפלו מאנשינו תשעה. והעיקר שהתברר מאותו דוח, כי לפני יום-יומיים נרצחו באותה סביבה שני יהודים – עובדה שלא נתפרסמה כלל לפני כן בעיתונים שהגיעו לידי והמסבירה היטב מדוע נערכה התקפתנו דווקא על תחנת המשטרה של קלקיליה. אבל הצרה היא כי הידיעה הראשונה, הסתמית, הייתה מנוסחת בהדגשה וזכתה להבלטה רבה, ואילו ההסבר הנוסף נתפרסם כלאחר-יד וספק אם יש בו כדי לעקור את הרושם המוטעה. אילו הופיעה הידיעה על רציחת השניים במועדה, אפשר הייתה כל התמונה משתנה, אבל כנראה בשביל סוכנות ידיעות זרה, או מערכת עיתון אי שם בעולם, לא הרי הריגת שני תמימי דרך מהמארב כהרי התקפה צבאית על יעד חשוב, והדברים ידועים ויגעים.

שיחה עם השר הראשי של סינגפור במשרדו. איש ער וזריז, שופע פיקחות ומרץ, כולו שקוע בענייניו והם רבים ומסובכים – אין לשער כלל מרחוק עד כמה כל ארץ וארץ מלאה סיבוכים כרימון – ואין דעתו פנויה לתהות ולשאול על הוויות ובעיות של אחרים ולכל היותר הוא מוכן להקשיב ולקלוט.

בעצם הימים האלה קפץ פה על הממשלה משבר חדש. ההסתה הקומוניסטית השתלטה על בתי הספר התיכונים שבעיר. נשתרבבו לתוכם נערים ונערות שמעל לגיל והללו אירגנו ועד של כל בתי הספר הסינים שהחל מכתיב למורים ולמנהלים תנאים לגבי סידרי הלימודים ומפתח פעולה מדינית בתוך כותלי המחלקות. הכל מאשימים את דוד מרשל על אשר בהיותו שר ראשי הזניח מכשלה זו ולא החניק אותה באיבה, והנה עתה הפכה רעה חולה – כשם שברנגון מאשימים בליברליות נפסדת כזו את או נו. עכשיו קם שר החינוך בממשלת לים יוּ הוֹק וגירש כמאה תלמידים מבתי הספר ופירק את הוועד. רוב התלמידים ענו בשביתת שבת בתוך בתי הספר. השר הכריז כי אם לא יקבלו את הדין הוא יסגור את בתי הספר הקיימים ויפתח חדשים, אליהם יתקבלו רק אותם התלמידים שיתחייבו על משמעת. המערכה בעיצומה, העיתונות סוערת והציבור מתוח לראות איך ייפול דבר.

במלון המתינה לי גברת הודית. הציגה עצמה תחילה כנשיאת אגודת הנשים בסינגפור, שמשתתפות בה כל העדות, אך משפתחה בשיחה גילתה, כי היא בהאית – "והלא מרכז דתנו נמצא אצלכם, ואני ביקרתי בארצכם עוד ב-1935, והן אתם חוללתם נפלאות, ואנו כולנו מסורים לכם בלב ונפש, וברור לנו כי על-ידי תקומת ישראל נתקיימו הנבואות, ואות ומופת הוא כי האלוהים עכשיו לימין העם היהודי שהוא עם סגולה". סיפרה כי היא ממוצא פרסי ואביה הבהאי עקר מפרס והתיישב בבומביי והיא נולדה וגדלה ונישאה שם לאיש מעדת הפארסים, שהם בני דת זורואסטר – הדת הקדומה של פרס מלפני בוא האיסלאם – והיא גיירתו לבהאיות, ולימים הוטלה עליה שליחות לנדוד לסינגפור כדי להפיץ כאן את דבר ה' לפי תורת בהאוּללה נביאו, ובעלה רופא בשירות ממשלתי וחבל כי איננו בעיר, שאם לא כן היה בא איתה, ומה מאוד שמחה בהיוודע לה מהעיתונות כי אני כאן, והיא מאושרת להביע באוזני רחשי ליבה לישראל.

דיברה בשצף קצף על הרדיפות שרדפו פעם המוסלמים את הבהאים, וכשאמרתי לה אל באפך, הנה בכל זאת נתן הסולטן התורכי מקלט לבהאוללה בתוך קיסרותו וייחד לו מושב בעכו – הגיבה כפצועה בליבה, ואיך זה הושליתי לחשוב כי חסד גמל הסולטן לראש הכת הנערץ, ונהפוך הוא, כי יד אחת עשה עם השאח לדכאו ולרדת לחייו; שכן השאח פנה אז אל הסולטן בהצעת קנוניה, אמר כי הנה בפרס נשקפת סכנה לאחדות האיסלאם מהמינות שמפיץ ברבים הנביא החדש, היות ושיעי הוא ככל מוסלמי פרס ודבריו עשויים למצוא מסילות, אך לא כן אם יוגלה לתורכיה, שברובה היא סונית, שם אין לו סיכוי לזכות באמון וכל תורתו והטפתו יהיו להבל ולריק ויצא קירח מכאן ומכאן; לזאת ניאות הסולטן ובהאוללה גורש על-ידי השאח והוסגר לידי התורכים ונכלא על-ידי אלה במצודת עכו ובעמל רב עלה בידי חסידיו להמתיק את רוע הגזירות שגזר עליו שלטון העריצות של הקיסרות העותמאנית.

כאן פתחה את החריט והוציאה חוברת אנגלית פרי עטה, ועניינה פירוש חדש לתורת בוּדא, שכוונתו להוכיח כי תורותיהם של בוּדא ובהא מתיישבות זו עם זו, שכן הלא מודעת היא כי הבהאיות מעיקרה אינה שוללת את היהדות, את הנצרות ואת האיסלאם, אלא מתיימרת לצרף ולמזג את יסודותיהן הצרופים והנעלים והנצחיים של דתות אלו, ועתה באה המחַברת להראות באותות ובמופתים כי מיזוג זה ייתכן גם עם תורת בוּדא. פתחה את החוברת והצביעה על עמוד וקראתי בו הלל נרגש ונמלץ למדינת ישראל ולפועלה בפיתוח הארץ – הסברה ציונית אדוקה ונלהבת. החיבור מכוון כלפי אותם הסינים שבסינגפור הדוגלים בדת בוּדא, שכן בקרב אלה היא מצליחה לעשות נפשות, ואילו המוסלמים, קרי המאלאים, ליבותם ערלים והריהם כחומה אטומה, מסוגרים בקנאותם החשוכה. בנחשלות ממארת זו של המאלאים היא נתקלת גם בפעולתה כיושבת ראש של אגודת הנשים – תפקיד שהיא ממלאת בנפרד משליחותה כמבשרת דת. עיקר מטרת האגודה להביא לידי איסור חוקי של ריבוי נשים, אך תעמולתה נתקלת בהתנגדות עקשנית של העדה המאלאית, אשר הממשלה, שבראשה עומד סיני, חוששת להתגרות בה על רקע ענייני אישות ודת, ונמצאת מפקירה את האישה. מטרה שנייה היא להגן על האישה מפני גט שרירותי. ודאי ידעתי, כי כל בעל מוסלמי רשאי לתת כריתות לאשתו לפי שרירות ליבו. אחוז הנישואים המוסלמיים המתבטלים על-ידי גירושין חד-צדדיים מגיע ל-55. המוני נשים צעירות וחסרות ישע מושלכות לרחוב, שום חובת מזונות אינה חלה על הגבר, ונגע הזנות מאונס פּוֹשֶׂה.

כשאמרתי לה כי בישראל נאסר ריבוי נשים על-ידי חוק, וכי עמדנו בעניין זה בפני מחאותיהם של מוסלמים ישראלים והסתמכנו על התקדים של תורכיה, שהיא ארץ מוסלמית ואף על פי כן חקקה חוק העושה ריבוי נשים לפשע – אורו עיניה ואמרה כי הדבר נותן לה חומר למחזור חדש של הרצאות, ואין כישראל אומה נפלאה בעולם! לבסוף התאוננה על הנשים היהודיות בסינגפור, שאינן נותנות יד לפעולת האגודה והבטחתי לה לנזוף בכמה מהן ולעורר אותן להצטרף.

 

שוב סמינר על ישראל

 

ארוחת צהריים מטעם השר הראשי באחד מבתי המלון. נתאספו כעשרה – סינים ומאלאים והודים, כולם חברים וראשי סיעות במועצה המחוקקת, אחדים מסיעת הרוב, הנקראת מפלגת העבודה, ואחדים מראשי האופוזיציה, הליברלית או השמאלית. כבר בשיחה שלפני הארוחה התבלט סיני צעיר, מנהיג השמאליים, לי קוּאַן יוּ שמו, אישיות ידועה לא רק בסינגפור אלא גם באנגליה, שהפתיע בברק שכלו, במהירות תפיסתו, בחריפות לשונו ובהיקף התמצאותו הבינלאומית. גילה גם בקיאות מופלגת בענייניה של ישראל, לרבות מהותה ותולדותיה של הציונות והמערכות שקדמו להקמת המדינה. פרץ בינינו ויכוח על כוחה של אמונה בתנועה לאומית וחברתית. הוא, המוחזק למרקסיסט, טען כי העם היהודי, שנתקיים דורי דורות רק בכוח האמונה, קם והחזיר את עצמו לעצמאות בארצו שוב בכוח האמונה בלבד – ואילו אנוכי ביקשתי ליחד ערך-מה בתהליך זה גם לגורם ששמו כורח היסטורי: המצוקה, הרדיפות, השחיטות, סכנת האבדון. ארכו הדברים ולבסוף אמר: "יהי כן, אבל משנרתמתם למפעל, הן רק בכוח האמונה הצלחתם לבצעו!" על הנחה זו לא עירערתי. שאל על תחיית השפה העברית – איך נתגשם המפעל הנועז הזה וכיצד אנחנו מנחילים את הלשון להמוני העולים. גם אחרים התעניינו בבעיית הלשון, הופתעו מהישגי העברית, התרשמו ממעמד הערבית בישראל ובייחוד התפעלו מהשתחררותנו הגמורה משלטון האנגלית והתקשו להאמין כי אין לשפה זו שום מעמד רישמי בארץ והחוקים אינם מתפרסמים בה כלל. להלן היה בירור יסודי של בעיית השלום עם הערבים וכן הוצגו שאלות רבות על משטרנו הפנימי – שיטת הבחירות, הרכב הכנסת, צביון הקואליציה הממשלתית.

גם ליד השולחן היה העילוי הסיני ראש המדברים. הוא והשר הראשי עקצו כל הזמן זה את זה, לכאורה ברוח טובה, לפי מיטב המסורת של התרבות המדינית הבריטית. העובדה כי לים יו הוק הזמין לארוחה זו לא שרים כי אם פרלמנטריים, ולא רק את חבריו אלא גם את ראשי יריביו, העידה על סגנון היחסים. שוב נתגלגלה שיחה על תולדות התהוותה של מדינתנו וגם פה ניסיתי להבליט ולהסביר את העבודה העצומה שנעשתה לפני העצמאות – את האסכולה הקשה בה למדנו לעצב ולהוקיר ערכי כלכלה, חברה ותרבות ואת השורשים העמוקים של הדמוקרטיה שלנו הנעוצים ברקע הטרום-ממלכתי של חיינו ומפעלנו. נזכרו בווין מזה והמופתי מזה והסברתי כל פרשת החלטת 1947, חשיבותה העקרונית אז והתרוקנותה מתוכנה המעשי מאז וחוסר השחר שבתביעה הערבית לחזור אליה. הרצאה זו הייתה חדשה לגמרי לרוב המסובים. לי קואן ין שאל על בגין. הדגשתי כי לגבי מפא"י יש שתי סיעות שהן מחוץ לתחום הקואליציה, וכדי להוציא כל אשליה מלבו הרחבתי דיבור על מק"י ותיארתיה ככת מנודה ושנואה בקרב העם.

מישהו שאל מה אמת בטענת הערבים כי פנינו להתפשטות. חזרתי על מישנתי בעניין זה, בהנחה כי הטענה כנה:

א) גולמיות מחשבתם המדינית של הערבים הגורסת התחזקות רק כהתפשטות בשטח, ללא הבנה כי עיקר גידולנו הדינמי הוא אנכי ולא אופקי, גם בחקלאות וכל-שכן בתעשייה;

ב) התעלמותם מתלותנו הבינלאומית שאולי אין דומה לה בעולם – הן משום זיקתנו לתפוצות והן משום הצורך בעזרה ממושכת לפיתוח – ואשר יש בה בלם מרחיק לכת נגד כל תאוות כיבוש תוקפני;

ג) הסתירה בין האשמתם אותנו במזימות כיבוש וסירובם לעשות עימנו שלום, העשוי להציב תריס בפני יצר זה;

ד) הסתירה בין פחדם, כביכול, מפני חריגתנו מהתחום הקיים ובין תאוותם לקרוע מאיתנו שטחים ולצמצמנו במסגרת עוד יותר צרה המוכרחה, לשיטתם, רק להחיש את ההתפוצצות.

מזה עברה השיחה לתפקידו של נאצר במזרח התיכון. לי קואן יו אמר: "אבל תודה כי גם אילמלא נאצר לא היה עניין השלום ביניכם לבין הערבים כה פשוט". אמרתי: "ודאי, אך אז לא היה מוכרח להתחדש מירוץ הזיון וסכנת המלחמה הייתה פחותה בהרבה".

לכשהלך שאלתי: הוא קומוניסט? ראיתי מבוכה. אחד נטה לענות בחיוב. אחר ענה בביטחה לאו - הקומוניסטים מנצלים אותו ואילו הוא התחבר אליהם משום שאיפתו למנהיגות.

ארוחה זו הייתה סמינר יסודי, אבל שומעי השיעור לקו בחוסר הכנה.

אחר הצהריים ניגשנו לחגיגה עממית גדולה לרגל פתיחת מגרש הספורט החדש לנוער, נרחב מאוד ומצויד בכל השכלולים, פרי יוזמתו של מלקולם מקדונלד כשהיה פה "נציב כללי". הושבתי ליד ליידי סקוט. הסתכלתי והנה בצידה השני יושב מלקולם מקדונלד, שבא במיוחד מדלהי לחגיגה זו. אמרנו שלום זה לזה. לא ראיתיו משנת 1939 – ימי ועידת סנט ג'יימס ופרסום "הספר הלבן". השיחה האחרונה בינינו הייתה על מאסרם של המ"ג.[1] ראשו האפיר מאוד.

בחורי סינגפור, כולם "צבעונים", מוצקי גו ואדירי שרירים, הראו נפלאות ונועזות באתלטיקה, בתרגילי התעמלות, בפירמידות ובתכסיסי קרב פנים אל פנים שהינם מורשה מימי קדם.

עזבנו את החגיגה באמצע ללכת לקבלת שבת בבית הכנסת. מצאנו בית גדול וריק. בקושי התלקטו חמישה-עשר איש, רובם קבצנים זקנים, טיפוסים מן "הדיבוק", ומיעוטם בחורים בני טובים אומרי "קדיש". הרב שבּאבּוֹ בעצמו עבר לפני התיבה. אמר כי לתפילת שבת בבוקר באים יותר מלקבלת שבת, אך עוד יותר רב מספרם של מתפללי "מעריב" במוצאי שבת, שכן זהו ערב יום א' והסוחרים פנויים אז יותר.

לארוחת ערב אצל יחזקאל נתן. היו כל בני המשפחה, על שאינו בן-ברית שבתוכה (חבש כיפה ל"קידוש" כדת), ועוד מוזמנים אחדים מבני המזרח והמערב – קומץ יהודים נידחים ותלושים וכולם נאחזים בציפורניהם במשהו מיוחד ומרומם ויוצק תוכן לתוך הנפש הריקה, והם שואלים לעניין ושלא לעניין, ומפריעים איש לרעהו ולמשיב, וסוחטים את האורח ערב ארוך כאילו ללא רחם, ואחרי הכל נשאר ליבם רעב ושוקק, ולמחרת הם שוקעים שוב בחיי חולין ונשמתם היהודית מפרכסת כל עוד רוח חיים בה, עד להזדמנות הבאה.