סינגפור - 11.10.1956
שם הספר  משוט באסיה
שם הפרק  סינגפור - 11.10.1956
כותרת משנה  סינגפור

 

סינגפור,  11.10.1956

 

בעיתוני הבוקר כותרות מרעישות על מהומות דמים שפרצו אתמול בהונג-קונג. כשיצאנו שם לנמל האוויר הייתה העיר מקושטת במקומות רבים וכדורי הסביר כי זהו יום "העשור הכפול" (Tenth Double), זאת אומרת, עשרה בחודש העשירי, והוא חגם השנתי של הלאומנים הסינים. ובכן, כטוב לבם של אלה בחג, יצאו לעשות שמות באנשי חרמם ה"אדומים" ושלחו ידם בהצתת מועדוניהם ובתי ספרם. הללו הגיבו ופרצו תגרות רחוב. התערבה המשטרה וירתה והפילה חללים ואז התלקחה האש ביתר שאת ויצא הקצף על הזרים. נעשו שמות בבתי מסחר מערביים והנזק נאמד במיליונים. זרים שנלכדו בנחשולי ההתפרעות הוכו והיו בסכנת מוות. נראה, כי המהומות פרצו שעה-שעתים לאחר צאתנו – באותה עיר, אשר כה התפעלתי משלוות סביבתה.

הבוקר היה פנוי ויצאתי לבדי לרחוב. החנויות הזכירו את פורט-סעיד – מלאות כל טוב, והחנוונים עומדים בפתח ומזמינים להיכנס "רק כדי לראות", אבל אין בהן דבר מתוצרת המקום, אלא הכל סחורה אנגלית ואמריקנית ויפנית, ושוב מעשי שנהב והובנה ואותן הצלחות ואותם הפילים. החום היה בעיצומו, השמש קפחה באכזריות ומיהרתי לחזור לחדר הקריר.

איש "רויטר" טילפן לאלישיב כי צה"ל התקיף את הכפר הערבי-ירדני קלקיליה – בכוח רב, לרבות תותחים. או"ם ביקש להפסיק אש וסירבנו. הקרב נמשך. איש "רויטר" שאל לתגובתי ונמנעתי מלהגיד מילה.

ארוחת צהריים אצל המושל סיר רוברט בלֶק. בין האורחים השר הראשי [התואר Minister Chief נקבע בקיסרות הבריטית לראשי ממשלה של מושבות הנהנות כבר משלטון-בית וטרם הגיעו לעצמאות גמורה] לים יוּ הוֹק, סיני קטן קומה וצנום ורוטט ככספית, המזכיר הראשי הבריטי, ראש המועצה המחוקקת של המושבה, שהוא בן גזע מעורב, נציג של "טיימס" הלונדוני שהיה פעם בירושלים, ויחזקאל נתן כנציג הקהילה היהודית, הם ורעיותיהם.

 

שעטנז-לאומים וסבך בעיות

 

במידה שהיו שיחות מדיניות הן נסבו ממילא על עתידן של מלאיה וסינגפור. מהו הרקע? עיקרו הוא סבך היחסים ויחסי הכוחות בין שני יסודות האוכלוסייה האחוזים ומשולבים זה בזה – המלאים והסינים – שאינו מאפשר שום מוצא פשוט וקל. במלאיה הפדרלית, זו העומדת להגיע לעצמאות בסוף אוגוסט 1957, יש למלאים רוב על פני הסינים, אבל מציאותו של מיעוט הודי מורידה רוב זה ומעמידה אותו למעשה על מחצית האוכלוסייה (50 אחוז מלאים, 38 סינים, 12 הודים – בסך הכל כ-6 מיליונים). לעומת זה, בסינגפור הבריטית יש לסינים רוב גדול (80 אחוז סינים ו-15 מלאים בקרב 2 מיליונים). לפיכך מתנגדת המפלגה השלטת במלאיה, שבראשה עומד הנסיך המלאי המוסלמי ה"טוּנקוּ" (נסיך) עבד אל-רחמן, לאיחוד הפדרציה עם סינגפור, כיוון שזה יהפוך את היסוד הסיני לרוב במדינה המאוחדת. נוח לה, לאותה מפלגה, כי תישאר סינגפור מופרדת ממלאיה וכפופה, לשלטון בריטי – יען ההפרדה מרחיקה סכנת ההשתלטות הסינית מבפנים, ואילו המרות הבריטית, הנשענת על בסיס צבאי, ימי ואווירי, משמשת תריס-מה בפני פלישה סינית מבחוץ. אכן, עמדה זו אינה מוצקה לחלוטין, שכן בתוך מפלגת ה"טוּנקוּ" יש מיעוט סיני ניכר. לעומת זה, דוגלת מפלגת הבודה של סינגפור, לפחות להלכה, בעצמאותה הגמורה של סינגפור ובאיחודה עם מלאיה. על מפלגה זו נמנים איש החידות והמאוויים דוד מרשל, שביקש לדחוק את הקץ ונפגע, והשר הראשי הנוכחי, המפוכח והמעשי, המוכן לדחות את הקץ ולהחזיק מעמד. האיחוד כרוך ממילא בעצמאות לשטח המאוחד כולו, ואילו עצמאות פירושה חיסול הבסיס הבריטי. כנגד זה, צימות [לצמת - להמשיך לצמיתות, perpetuate] ההפרדה מאפשר קיומו של הבסיס, בהנחה שתסתפק סינגפור בשלטון בית נרחב ותניח ענייני חוץ וביטחון בידי האימפריה – כפי שמוכנים לים יוּ הוֹק וחבריו להניחם, מכל מקום לעת עתה. יתר על כן, מבחינה כלכלית ראשונית מתחייב מיזוג סינגפור עם מלאיה, שכן אין הראשונה אלא עמדה קדמית – או עורפית – זעירה של מרחבי השנייה. אך אם שיקולי גזע חורצים התעלמות מציוויי הכלכלה ה"טבעית", כי אז מוכרחה סינגפור הנפרדת להידבק בבסיס הבריטי כיסוד של כלכלה "מלאכותית". הווה אומר, הברירה הכלכלית לפני סינגפור היא או איחוד או בסיס – בלי זה ובלי זה אין לה קיום. על כל פנים, הבסיס הבריטי משמש עכשיו לסינגפור מקור מחיה ללא תחליף.

מכאן, שקיימת הקבלת-מגמות בין הבריטים והמלאים. העמדה הבריטית הרישמית היא, כמובן, בעד המשך ההפרדה והשמירה על הבסיס. אך יש אנגלים, גם בעמדות גבוהות של שלטון, שאינם רואים מנוס, בסופו של חשבון, מאיחוד ומעצמאות גמורה, שכן "בטווח ארוך מוכרח רצון רוב האוכלוסייה להכריע". מה יהא אז על הבסיס הבריטי? התשובה היא כי יחול שידוד מערכות במחשבתה המדינית של אנגליה, שיעלה בד בבד עם המגמה הכללית של ההתפתחות הבינלאומית. מה שביקשה אנגליה לקיים באמצעות חבר העמים הבריטי מוטב יהיה לה להבטיח במסגרת יותר רחבה של העולם המערבי, זאת אומרת, תוך קבלת הדין של הגמוניה אמריקנית. הבעיה היא כיצד להבטיח כי מלאיה וסינגפור כאחד ישתלבו ויתאזרחו דווקא בעולם זה. התשובה היא כי הדבר לא ייתכן בלי עצמאות לשתיהן, שפירושה בטבע הדברים מיזוגן לחטיבה אחת. כאן מתעוררת השאלה מה יסייע יותר לתהליך ההשתלבות בעולם המערבי, ויש פנים לכאן ולכאן. לכאורה, במלאיה נפרדת, שהמוסלמים בה העיקר, עלולה להתפתח כבידה [גראביטציה] טבעית אל העולם הערבי – שפירושה נייטרליזם עוין כלפי המערב (וגם איבה לישראל). התשובה הניתנת על כך היא כי ה"טוּנקוּ" הוא אישיות רחבת אופק, הנקייה מכל שמץ של קנאית דתית. נניח. אך גם הסיכוי ההפוך אינו מרנין. השתלטות הרוב הסיני עשויה להפעיל כבידה למוקד אחר. היא פותחת פתח לקבלת מרות מבחוץ, שתסתום את הגולל על כל תקווה מערבית (וגם לישראל לא ייטב ממנה). לזאת התגובה היא כי באמת גאים הסינים ברובם על שייכותם לגזע שהקים מעצמה כה אדירה, ואומנם פועמת בקרבם נהייה נפשית אחריה, אך יש לקוות כי דווקא הודות לעצמאות ולשילוב הגושים הלאומיים זה בזה תתפתח במשך הזמן לאומיות מלאית שתמנע את ההידרדרות במורד הקומוניסטי. תורה זו בדבר התגבשותה של תודעה לאומית משותפת בין שני גזעים ניצים לא היה בה כדי לשכנע. שמענוה פעם אצלנו וראינו מה היה בסופה. הכלל, לא נפתרה הבעיה – מכל-מקום בארוחת צהריים זו.

בשובי למלון קראתי בעיתוני אחר הצהריים את מברק "רויטר" על קלקיליה במלואו. מסופר על התקפה ישראלית יזומה, שנערכה במחץ רב על כפר ערבי, כאילו "סתם ככה" – רק לא ברור אם על מנת להחריבו או לכובשו, או כדי לגרות את הצד שכנגד לתגובה חריפה שבעקבותיה תתלקח תבערה גדולה. אף אני תהיתי: האומנם זהו התגמול על הריגת החמישה בדרך סדום?

אותה אישה צעירה, המלאה חימה על הקיבוץ, התנדבה לעזור במזכירות אנגלית. לאחר שסיימנו את המלאכה אמרתי לה, כי משונה בעיני יחסה העוין לקיבוץ – כאילו היא שמחה לאידו. האומנם היא שוטמת את השנים שבילתה בארץ? מניין לה כי ילדיה – לפי שעה שניים – לא יקומו יום אחד ויעלו לארץ כחלוצים וייכנסו דווקא לקיבוץ והכל יתחיל מחדש?

היא השתפכה בווידוי ממושך. אין כל שנאה בליבה, אבל היא בהחלט טעתה לגבי הקיבוץ והוליכה אחרים שולל. היא ובעלה היו הראשונים לתנועת "הבונים" בסינגפור וחינכו קבוצת נוער לעלייה ולקיבוץ. נערים ונערות אלה, משעלו ובשום אופן לא יכלו להיקלט בקיבוץ, באו אליה בטענות. רובם נשארו בארץ, אבל לא בכפר. משנקעו מהקיבוץ איבדו אחיזה בחקלאות. היא משוכנעת כי עולי ארצות דוברות אנגלית אינם מסוגלים מטבע ברייתם להכות שורש במשק קיבוצי. הפסקתיה וניסיתי להוכיח כי היא מכלילה שלא כדין; אין להביא ראיה מסינגפור על ארצות אחרות; קיימים ועומדים קיבוצים של עולי אנגליה, דרום-אפריקה וארצות-הברית. נשארה בשלה: על כל פנים, כשנולד הילד הראשון הרגישה כי ימיה בקיבוץ ספורים. וכאן גילתה עוד שורש למשבר. בעלה לא היה מלכתחילה דתי ביותר, אך משראה פעם בשר חזיר בחדר האוכל של הקיבוץ – הזדעזע והתקומם ונתחוללה בנפשו מהפכה. הדבר נתן לו דחיפה משונה והוא הלך ונעשה חרד יותר ויותר עד שעבר איתה לקיבוץ דתי. שם הם ניסו להיאחז ולהישאר בחקלאות, אבל רק בתנאי שהמשק ייהפך למושב שיתופי. הרוב היה נגד והם עברו לירושלים. בעלה השיג דירה בשכונת פאג"י – בסביבה אנושית זרה לה לחלוטין. בעלה עבד בבניין עד שאירעה לו תאונה, ידו נתחבלה, הוא איבד כושר עבודה גופנית קשה, מצא עבודה משרדית, המשכורת לא הספיקה אבל הייתה לה בסינגפור ירושה מאביה, בתחילה שלחה לה אמה למילוי החסר ועם זה הפצירה בה לחזור, לבסוף חדלה לשלוח, עד שהחליטו לחזור ולגאול את הירושה ולנסוע... לארצות-הברית. לאמריקה? שוב לנדוד? לעשות את שני הילדים דווקא לאמריקנים? מדוע לא לחזור לארץ? – נכון, היא מבינה כי אין טעם בנדודים, אבל אין דבר, הם יראו קצת את העולם, הם עוד ישובו לארץ, הם בטוחים כי בסופו של דבר יעלו שוב עם הילדים; מה לעשות, כך התגלגלו הדברים, אל אצטער, הנה היא גילתה לפני את הכל ותודה ששאלתי.

לבסוף: מחר יום ו' והם הוזמנו על-ידי הגב' נתן לארוחת-ערב, והיא יודעת כי אהיה שם ונפשה יוצאת לבוא ולשמוע עוד על הארץ, אך ספק אם יסכים בעלה לנסוע בשבת – הוא נשאר זהיר במצווה קלה כבחמורה. אינה מבינה מה קרה לו, כשנישאו לא היה לגמרי כה אדוק, אבל עברה עליו רוח וכל שידוליה כי נסיעה בשבת אינה עבירה כה חמורה ללא הועיל.

ארוחת ערב אצל הנציב הכללי הבריטי, סיר רוברט סקוט, יורשו של מלקולם מקדונלד, שעבר לניו-דלהי כשגריר. בין האורחים העיתונאי הבריטי הנודע וחבר פרלמנט לשעבר וֶרנון ברטליט, ליברל ותיק, אשר איווה את סינגפור למושב לו ולרעייתו והעלה את רמת אחד העיתונים המקומיים על ידי מאמריו. נפגשנו רבות בלונדון וגם היה בארץ. היו כאן כחצי תריסר יהודים – אחיו ואחותו של דוד מרשל, הרב שבּאבּו שהוכן לו אוכל מיוחד, יחזקאל נתן ואשתו – וכן הקונסול היפני ומספר אנגלים מתושבי המקום. מפי אחד האנגלים שמעתי התנבאות על עתידן של מלאיה וסינגפור – מתחייב ביניהן הידוק רב ואין השאלה אלא אם ייכנסו בברית הנישואים כדת וכדין, זאת אומרת, יתמזגו רשמית, או יחיו יחד ללא טקס, זאת אומרת, יתקשרו רק למעשה. אגב כך האריך דיבור על אי האמון אשר כל אומות דרום-אסיה רוחשות כלפי הסינים, ולא רק עקב נהיית רבים מהם אחרי פקין, אלא משום שהם מוכשרים וערומים ויוזמנים ואנשי מסחר מובהקים המתחרים בהצלחה בעם הארץ וכובשים מידו עמדות, ועם זה אין להם שום הרגשת אזרחות ואחריות ציבורית והזדהות עם גורל הארץ בה הם יושבים ועושים חיל כה רב, אלא עינם לביצעם וליבם לסין, "ואם מותר לי לומר את האמת בלי לפגוע ברגשותיך, הריהם מכונים בפי כל "היהודים של המזרח הרחוק". איש שיחי זה טען ביחס ליהודים, כי כוחם בניתוח אבל לא בבניין, בהוקעת עוולות אך לא בפיתרון בעיות. שאלתי אם קלטה אוזנו שמץ מהשמועות שפשטו בעולם ולא ברור לי אם הגיעו גם לסינגפור, כי בישראל עשו ועושים היהודים גם עבודת בניין כלשהי. מיהר להתנצל, וכמובן הוא יודע כי ביצענו מפעל כביר והוא לא התכוון וכו'.

 

העתקת קישור