הונג-קונג-סינגפור - 10.10.1956
שם הספר  משוט באסיה
שם הפרק  הונג-קונג-סינגפור - 10.10.1956

 

הונג-קונג-סינגפור,  10.10.1956

 

בין המלווים מהונג-קונג – ראש בית"ר לשעבר באחת מהקהילות היהודיות-רוסיות של המזרח הרחוק, אשר דבק באיש מפא"י במסירות רבה.

ארבע שעות טסנו עד בנגקוק על-פני ים סין הדרומית של ג'וזף קונראד וסוֹמרסט מוֹהם. הים למטה נראה שקוף כזכוכית וכאילו חדרה העין עד לקרקעיתו. אחרי כן התרוממנו מעל לתקרת העננים והופקרנו לזיו השמש הנשפך ממעל. כך הגענו לבירת תאילנד זו הפעם השלישית ומשם טסנו עוד ארבע שעות עד סינגפור.

בדרך כתבתי גלויות לרוב, אחת מהן לבן אחותי גאולה הצעיר, הרי גולומב בתל אביב, וזו לשונה:

 

בצאתי מהונג-קונג,

בואכה סינגפור 

לא צילצל הגונג,

אך נפל הפור:

 

כי הבוקר אור,

עננים – מִלְתַת;

ואמרתי: שגוֹר

להָרַי מתת:

 

זו ברכה ביעף

מעולם רחוק –

האדם בו רב,

ומגוּון בלי חוק.

 

ונופו אגדה,

שכולה מתום,

וכל ארץ – הודה

מעולף חלום.

 

מרחבי בראשית,

מרחקי אין סוף,

בלי אחרית וראשית –

כִבְיָם ללא חוף.

 

העבר – נשייה,

וחידה העתיד,

הגורל – תהייה,

אין פותר ומגיד!

 

סינגפור

 

באנו לסינגפור עם חשכה. השלטונות הבריטיים נהגו תשומת לב אדיבה ביותר. מנהל נמל האוויר עלה למטוס להורידנו ראשונים. המזכיר הראשי המתין בנמל. הזכירני כי נפגשנו בעדן ושאל לשלום המוני יהודי תימן שעלו אז "על כנפי נשרים" – "!wonderful that wasn't" [מה נפלא היה הדבר!]. איתו היה עוד פקיד בריטי שייצג את "הנציב הכללי" [General Commissioner] – שליח משרד החוץ הבריטי המנצח על ענייני חוץ וביטחון של הקיסרות ברחבי דרום-מזרח אסיה ובמסגרת .S.E.A.T.O ומושבו בסינגפור. המזכיר הכללי הציג את נציגי הקהילה היהודית: יחזקאל נתן, שהוא סגן יושב-ראש מועצת הסעד היהודית (זהו הארגון הקהילתי הקיים), אחד מזקני העדה מר אליאס (שמו העברי יצחק אהרון שלום אליהו, מצאצאי יוצאי בבל), המזכירה המתנדבת של הקהילה וישראלי מעדת הפרסים, בן-עמי שמו, הנמצא כאן בשליחות כמורה עברי לנוער ומעין מדריך רוחני לקהילה. ניגשו עיתונאים מקומיים ושאלו למטרת ביקורי. האנגלים הודיעו לנו את התוכנית שנקבעה ובישרו כי הכל מסודר גם בקואלה-לומפור, בירת מלאיה.

מחוץ לבניין נמל האוויר חיכו עוד יהודים רבים. בבואנו למלון מצאנו מברק משמעוני ברנגון, המודיע כי גם הביקור במדינת לאוס מסודר – היה זה הפריט האחרון של התוכנית שנשאר מוטל בספק. מהמלון הובלנו לארוחת ערב עם קבוצת העסקנים המקומיים. היה הייתה בסינגפור זו משפחת גבירים ופרנסים מפורסמת, מאיר שמה, שהקימה בית כנסת והחזיקה תלמוד תורה ובכלל נשאה בעול דאגות הקהילה, עד שנתבקשו גבריה בזה אחר זה לפמליה של מעלה, ואילו נשיה הזקנות שנותרו בחיים עקרו מסינגפור ועברו לאירופה. בית המשפחה הזאת עודו על תילו ומשמש מעין בית ועד. בו נערכה הסעודה וסוכנת הבית הישישה הופיעה כמארחת. נקלעתי לאווירה חמה ונלבבת. שאלתי על דוד מרשל – הוא טרם חזר מביקורו בסין. הייתה כאן אחותו, בת ישראל טיפוסית בפניה וגברת אנגלית לכל דבר בדיבורה ובגינוניה. היה כאן זוג צעיר שעשה שנים אחדות בארץ, דוברי עברית שהתחילה כבר צולעת, היו חברים בקיבוץ של "האיחוד" ואחר כך במשק קיבוצי של "הפועל המזרחי". בהיותם במקום השני דגלו עם יתר העולים החדשים בהפיכת המשק למושב שיתופי, אך הצברים מ"בני עקיבא" הכריעו בעד קיבוץ, ואז עברו העירה וסופם שנתגלגלו חזרה לחוץ-לארץ. האישה הצעירה עירערה בחריפות על צורת החיים הקיבוצית – עולי ארצות דוברות אנגלית לא יוכלו בשום אופן להסתגל למשטר זה, היא גם אינה מתאימה לעולים מארצות המזרח; היחידים ההולכים לקיבוץ הם עכשיו הצברים, אבל גם מאלה פורשים רבים, בייחוד לאחר שמופיעים אצלם ילדים. בתוך החבורה היו כמה גברים, כולם בני העדה הבבלית, וכן היה כאן רב המקום, שבּאבּוֹ שמו, יליד הארץ, ישב שנים רבות על כיסא הרבנות במצרים, נאסר והוגלה והתגלגל הנה, דובר עברית צחה, תלמיד חכם יחיד בקהילה זו המונה כשבע מאות נפש – הקהילה הגדולה ביותר במזרח הרחוק, אשר רוב בניה יוצאי הודו מזרע בבל.

השולחן הגדול היה עמוס מטעמים – מעדני בגדד מתובלים בסממני הודו ומאכלות אנגלים משמשים בערבוביה עם המלאיים. ההתעוררות והשמחה היו סואנות וכנות. הורעשתי בשאלות. התברר כי אחת מדאגותיהם העיקריות היא להמרת הדת בארץ, שלפי ידיעות שקלטו הייתה למכת מדינה עקב החופש שניתן למיסיון. טרחתי הרבה להוציא מראשם דברים בטלים אלה ולהפנות דעתם אל עיקרי הבעיות. מה רב היה ההבדל בין חבורה זו לבין החוג הנוצץ שפגשתי במנילה. שם לא שאלני איש דבר וחצי דבר על הארץ, ואילו פה לא היה קץ לצימאון המסובים לשמוע ולהבין. הכל דיברו בדאבון לבב על היעדרו של האח הדגול דוד מרשל, המדינאי המזהיר של סינגפור, אשר אומנם הקדיח תבשילו בהיותו שר ראשי [ראש הממשלה במשטר שלטון בית לקראת עצמאות] והיה מוכרח להתפטר, אך בכל-זאת נשאר האישיות הבולטת ביותר בקרב מנהיגי תנועת העצמאות.

 

העתקת קישור