הונג-קונג

מושבה בריטית המתחרה בישראל

הונג-קונג,  9.10.1956

הגענו הנה ב-10 בבוקר. מהמטוס ראינו היטב את האי המפורסם וכן את מחציתה השנייה של העיר, אשר על יבשת סין, ושמה קאוּלוּן. פגשה אותנו קבוצת יהודים ובראשם [הורייס] כדורי ו[ויקטור] צירינסקי. הורייס כדורי הוא אחד משני האחים, בעלי נכסים ומפעלים גדולים בהונג-קונג; לשעבר ישבו בשנחאי והם בניו של סר אלי כדורי המנוח, שהיה אחיו של אותו כדורי שמעיזבונו הוקם בית הספר החקלאי שלרגלי הר תבור. המשפחה כולה הם יוצאי בגדד והיו שם בתי ספר ומוסדות קהילה שהוקמו על-ידיה. ויקטור צירינסקי, יהודי רוסי מיוצאי המזרח הרחוק, הוא נציג כבוד של מחלקת העלייה של הסוכנות והוא מכוון את נסיעתם של יהודי שנחאי במידה שהם מצליחים לצאת.

הובאנו למלון "פנינזולה" הגדול – תערובת של סגנונות אנגלי ומזרחי. במלון זה, השייך למשפחת כדורי, הוזמנו להתאכסן כאורחיה. בחוץ היה החום בעיצומו, מבהיל ומהביל מרוב לחות, ובחדרים הופעלו מייד מיתקני הקירור – סגולה בדוקה להקלת החיים, אבל גם להצטננות מחמת ההפרש הרב בין מידות החום. התברר כי הכרך הגדול הונג-קונג, שאוכלוסייתו מתרבה במהירות מסחררת, לוקה בחוסר מים. המקור היחיד למי שתייה ורחצה הם מאגרי מי הגשמים ועד שיושלם מאגר גדול נוסף נוהג כאן קיצוב חמור.

חיכתה לנו מכונית שהובילתנו אל מזח ספינת הדוברה, השטה כל היום הלוך ושוב בין היבשת והאי. תוך רבע שעה היינו בהונג-קונג ממש וניגשנו ברגל למשרדם של האחים כדורי ומשם נסענו בלוויתו של הורייס. הרחובות שראינו מזה ומזה – ספק אירופים ספק אמריקנים עם נופך-מה של המזרח – מלאים בנייני עסק גדולים ובנייני שלטון כבדי פאר וחנויות גדולות וקטנות למכביר ותעבורה רבה ותנועת המונים. כאן נמל חופשי ומקובל כי הכל כאן בזול ורבים האורחים, התיירים ועוברי האורח העטים על המציאות וקונים מכל הבא ליד: אריגים ותלבושת וכלי-בית ומזכרות ועתיקות וכלי עץ ושנהב ותכשיטים ומצלמות ושעונים ומשקפות, וצעצועים ועוד ועוד.

יצאנו משאון העיר לשלוות סביבתה ונסענו בכביש הכותר את האי מסביב, סלול כהלכה על-ידי השלטון הבריטי ולפי מיטב כושרו ומסורתו, על מעלותיו ומורדותיו ופיתוליו. האי כולו גבעות ובקעות וחופים תלולים הצונחים לתוך מים רדודים ועל הכל פרוש מעטה ירק רצוף ורענן. בכל המסע הזה נוכחתי שוב ושוב לדעת איזה אוצרות של יופי שפך הקדוש-ברוך-הוא על כדור הארץ הזה בפינותיו הנידחות לכאורה, וכן הוברר לי בעליל, כי לא תמיד קילקל והשחית האדם את תפארת בורא תבל אלא יש ותרם לה משלו. כך סיפר כדורי כי כל היערות המכסים את מדרוני הגבעות ופסגותיהן ומתלכדים למישטח של חורש עבות המצניע כליל את הקרקע שמתחתיו – כל אלה מעשי אדם הם, הכל נטוע במתכוון; אבל עשרות שנים חלפו וגשמים רבים ירדו וכל מה שניטע נבט וצמח ושלח שורש ופרש ענף, והשמים והארץ ממשיכים פועַל אדם ומאדירים אותו לעולמים. לאחר שהקפנו מחצית האי הגענו בקצהו השני לבית מלון, שם סעדנו בצהריים על טוהרת התפריט האנגלי השמרני. המלון מזמין למרגוע והמראות הנשקפים ממנו על הים מזה ועל האי הירוק והרענן והציורי בנופו מזה מרהיבים עין ומרוממים נפש. מי יתנני, אמרתי, יומיים-שלושה פנויים בתכלית להינפש כאן ולהתענג על השקט.

כדורי סיפר בינתיים על עסקיו שלו ושל אחיו לורנס המסייר עכשיו בחוץ-לארץ: יבוא ויצוא וקבלנות בניין וחרושת ובתי מלון ועוד. עטרת תפארת עיסוקיו היא הקרן שהוקמה ביוזמתו ליישוב הפליטים הסינים שזרמו למושבת הונג-קונג והציפוה מאז גמר המלחמה העולמית. אוכלוסיית הונג-קונג גדלה תוך תקופה קצרה זו ממיליון נפש לשלושה מיליונים – גידול הרבה יותר מהיר משל ישראל. לגבי קליטת הפליטים השליכו השלטונות יהבם בעיקר על גידול התעשייה, שהתקדמה בשנים אלה בצעדי ענק הודות למשטר הנמל החופשי מזה והיבוא העצום של הון פרטי סיני מזה. אבל האחים כדורי ראו צורך בפעולה נמרצת ליישב פליטים על הקרקע. כלום לא מזיקתם הקלושה לארצם ישראל שאבו את ההשראה הזאת? נחלצו ותרמו סכום הגון והשיגו מהממשלה התחייבות על תרומת דולר נגד דולר ועכשיו כל גאוותם על מפעל זה. הממשלה מבצעת גם מפעלי שיכון גדולים – ראיתי תצלומים המזכירים בהרבה את שיכוני משרד העבודה שלנו, אך ביתר צמצום וצפיפות. פעולה זו מפגרת אחרי הריבוי, ולכן צצו בפינות שונות "מעברות", שהקימו הפליטים עצמם בנקיקי הרים ובחגווי סלעים ובכל מקום פנוי – קיני נמלים או מאורות שפנים של משכנות אדם, נאלחים ודחוסים עד מחנק, פחונים ובדונים וסוכות נצרים, מקורות פשע ומחלה וסכסוכי דמים וקורבנות מוּעדים לשיטפונות ולשריפות. עיקרו של דבר הוא כי לא תעסוקה אלא שיכון הוא עוקץ הבעיה[1].

מה גורל צפוי להונג-קונג זו, שאינה אלא אבעבועה קטנטונת על גופה הענקי של סין ואף על פי כן מחזיק בה מעמד השלטון הבריטי ואין איש ממרה בה את ציוויי ווייטהול [ממשלת לונדון] [הרחוב בלונדון המהווה את מרכז השלטון ובו שוכן, בין השאר, משרד-המושבות] והיא כמדומה המושבה הבריטית היחידה באסיה שאין מותווה בשבילה שום התקדמות לא רק לקראת עצמאות אלא גם לשלטון בית? על נשמת האוכלוסייה הסינית נאבקים בה שני הכוחות היריבים – הלאומנים של צ'אן קאי שק מזה והקומוניסטים של צ'ו אן לאי מזה – אך כאלה כן אלה אינם מציגים תביעה לעצמאות. מילא פורמוזה זו מה כוחה, אך לעת עתה נוח, כנראה, גם לפקין לא לעורר בעיות של "מטרה סופית". ניסיון של סיפוח מוכרח להצית מדורה גדולה – קוריאה חדשה ויותר מזה. לעומת זה, המשך קיומה של הונג-קונג בריטית יש בו תועליות לאלתר דווקא לסין. בדרך זו או אחרת משמשת הונג-קונג שער למסחר סין עם העולם החיצון. הונג-קונג עצמה היא לקוח חשוב ליבוא מזון מסביבתה הסינית, המכניס לסין מדי יום ביומו מטבע קשה בסכומים שאין לזלזל בהם. הונג-קונג היא גם הצינור לזרימת כספים, שוב במטבע קשה, מהקהילות הסיניות בכל ארצות דרום-מזרח אסיה לקרוביהם בתוך סין, אשר שלטונות פקין מקפידים מאוד על מסירתם לתעודתם. בלב הונג-קונג מתנוסס בניין אדיר של הבנק הממלכתי של סין, כיום נחלת פקין, שידי פקידיו המרובים מלאות עבודה.

וכך יודעים הכל כי סוף ההיגיון הגיאופוליטי להגיש ולגבות את שטרו וכך כובשים הכל בלבם את הדאגה לאותו יום ודוחים אותה עד עת מצוא. מילא, המוני הסינים אין להם מה להפסיד – הם עובדים בינתיים ומשתכרים למחייתם ומשתכנים לאט לאט וריבויים במעלה גם בדרך הטבע, במידה שהילודה עומדת בעינה והתמותה נתונה במורד. אך גם הצמרת הכלכלית – הסינית-הקפיטליסטית והבריטית-האירופית-האמריקנית – חיה מיד לפה ומברכת על כל יום חולף בשלום, ודוחה את הקץ בהרהורי ליבה. לפי שעה זורם הנה הון סיני כאל מקלט ארעי מארצות אסיה שהגיעו לעצמאות, ונקלעים בעלי יוזמה, ונוסדות חברות, ומוקמים בתי חרושת, ונבנים שיכונים – לבעלי יכולת מזה ולדלת העם מזה – ונקצרים יבולי ברכה של רווחים ומכל מקום, החשבון המסחרי כתיקונו, שכן ההשקעות משתלמות ברובן תוך תקופה קצרה.

ובתוך כל אלה מסתופפת קהילה קטנה של יהודים, כמאתיים נפש במניין, אחות לקהילות טוקיו ומנילה בהרכבן וברמתן הכלכלית והתרבותית, נידחת ותלושה כמותן. יש כאן פחות רוסים ואמריקנים ויותר בבלים וסורים, אך הליטוש הבריטי והדיבור האנגלי מטשטשים הבדלי מוצא ומשווים את הכל.

בערב נפגשתי עם קהילה זו בסעודה שנערכה במועדון היהודי. לפי סבר הפנים ותמימות קבלת-הפנים והשיחות הריהם יהודים טובים ונאמנים, אך גמולים מכל התעוררות ונעדרים כל יוזמה ותנופה ציבורית; חיים את חייהם מיום ליום ומדינת ישראל רומזת להם ככוכב רחוק – יש מתנוצץ ויש אובד במרחקים. ראיתי את הקהל דרוך ומצפה – ללא הבדל מוצא וגיל – ונשאתי נאום נרחב.